אני מרגישה שהפתיל שלי מתקצר והסבלנות שלי מתקצרת . אין לי שום רצון להיות נחמדה לאף אחד ואני אפילו די גועלית. קשה לי לשים את האצבע על מה כל כך מעצבן אותי אבל אני לחלוטין לא בעמדה השירותית שמצפים ממני כאמא להיות. לא בא לי לבשל לאף אחד (שמעתי לאחרונה יותר מדי פעמים: איחס, לא טעים לי, שוב פעם עוף וכו'), לא בא לי לסדר ולכבס, לא בא לי. פשוט לא בא לי להיות האחראית על הבידור בבית הזה ועל ההחלטה מה עושים היום, בא לי קצת אוויר וחופש במקום כל הבקשות: אני רעב, משועמם , צריך עזרה ב….
וכל זה עם ילד אחד.
זה לא שאני לבד בתוך זה אבל אני זאת שאמורה לקחת אחריות על כל זה ולפעמים בא לי לחזור להיות ילדה ולהגיד פשוט
לא בא לי!!!!
(לא אוהבת את עצמי ולא אוהבת את הכתיבה שלי אבל מרגישה שפה המקום שלי להוציא קצת קיטור)
myreaderlife 
למרות שאני בסה"כ בן 21 אוכל להגיד בוודאות , אף אחד לא אמר שקל להיות אמא
לפעמים יש תחושה שזה אחד מהמקצועות הכי כפויי טובה שיש.
(לפעמים לא)
תודה על האמפתיה. 🙂
ממי, איתך ומחזקת את ידייך.
עומס יתר אני קוראת לזה.
קורה לי גם הרבה לאחרונה (אם חד הורית, לשניים!)
שילוב של שלב בו האפרוח מגדל פה ומנסה את כל המשפטים והמילים המעצבנות שהוא שומע בכל מקום בדיקת גבולות. אררררגג…
ומצבך נשמע לי קשה פי כמה כי אי אפשר לזרוק אותם על בן הזוג כשהמצב נהיה בלתי נסבל. מקווה שיש לך תמיכה ממקורות אחרים.
תודה על האמפתיה
היי!! זה אותו נוליו של לפני שנה וקצת?
תראי כמה זמן עבר, כלכך מהר… הוא בטח השתנה פלאים.
ושואל שאלות, וסקרן, ומלא אנרגיה, עיניים בורקות וחיוכים של נסיך אמיתי..
איפה כל הדברים הטובים? רגעים קטנים של זוהר אמיתי שמקפיצים את דפיקות הלב.
הפוסט הזה הוא ביטוי של המקומות הפחות טובים שאני כאימא מגיעה אליהם לפעמים.
נולי היה ועודנו ילד נהדר אבל הוא התבגר, הוא בודק גבולות, הוא קולט מה מעצבן אותנו וחוזר על זה שוב ושוב. לפעמים נראה לי שאת הרגעים הטובים שלו הוא שומר לאבא שלו ואני מקבלת את הדרעק.
לא כל הזמן אני מרגישה ככה ולא כל הזמן הוא ככה אבל לפעמים כן.
יש משברים, יש רגעים של נמאס, יש רגעים בהם רוצים לצאת מהשגרה
והכל ממש בסדר, חוקי.., תיקני, לגיטימי.
מבטיחה לך, כשהוא / הם יהיו בני 20+ תשכחי מהרגעים האלה.
אני רודפת אחריהם שיבואו, יביאו כביסה, יקחו קופסאות עם אוכל, מוצרים מהמזווה.
הגלגל מתהפך.
את צודקת. תיהני מהשלב הזה שאת יכולה לראות את הטוב שלהם ואת הפירות של החינוך שלך.
נאני מניחה שיש דאגות אבל הן אחרות.
מבינה (בעיקר את עניין ה"איכס" וה"עוד פעם.."), שותפה לרצון לחזור להיות קטנה ולצעוק "לא רוצה"..
אחד הפתרונות שלנו הוא שהגדולה תישן אצל אחת הסבתאות 🙂
אתמול ישנה אצל חמותי, שבוע שעבר ישנה אצל אימי עם שאר האחיינים..
הכל היה רגוע יותר ושקט יותר וכשבאנו לאסוף אותה מחמותי.. האזניים שלי בישרו לי שממש לא התגעגעו לשריקה בהן כשהיא צועקת..
אני מתה לעשות את זה אבל כרגע זה לא כל כך ישים.
זה גיל קשה!
נו, בשביל זה יש ישרא. גם מקום פרטי שלך, וגם מקום לשחרר קיטור 🙂
ואני לא מנצלת אותו מספיק.
בכלל כל עניין הכתיבה אצלי קצת קפוא לאחרונה
ג’ולי מאמי, כולנו בני אדם המושפעים מדי פעם ממצבי רוח כאלו או אחרים.
גם כשנמצאים ב-DOWN אסור לשכוח את חצי הכוס המלאה.
תודה על העידוד אבל חלק מהרעיון של להיות בdownzזה אומר לדעת אולי שחצי הכוס המלאה שם אבל בלי שום דרך לשתות ממנה.
אי היכולת לשתות ממנה היא זמנית.
מקווה שתשובי לרוות ממנה כמה שיותר מהר.
ג’וליאנה יקרה!
קודם לפני המילים,
חיבוק.
ועכשיו…
קחי אוויר,
יש ימיים כאלה,
ואני כל כך מכירה אותם.
ועכשיו עוד חיבוק.
תודה יקירה
יש גם תקופות כאלו. ריבוע שוקולד עוזר….
הלוואי והייתי מסתפקת בריבוע אחד.
אני כן מאמינה באפקט המנחם של אוכל וממתקים ובכל זאת זה כנראה לא מספיק.
לפעמים רצת לצאת מהשיגרה יכול להיות נחמד
הבעיה היא שאין לי דחף מספיק חזק לצאת מהשגרה. כזה שיניע אותי להזיז את עצמי לאנשהו
אבא שלי היה אומר שהתיאבון בא עם האוכל ( כי לא בא לי לאכול אףפם)
כל כך טבעי להרגיש ככה.
גם עליי עוברות תקופות כאלה, בדיוק לאחרונה תהיתי לאן נעלמה המרירות שהייתה בי לאחרונה והרצון שמישהו אחר יהיה ההורה, ומתברר שכמות שהיא באה היא לעתים גם נעלמת… אבל גם הקלתי על עצמי, בעיקר באוכל שאני קונה הרבה מוכן.
נשיקות וחיבוק גדול!
מותק, מרירות זו המילה הכי מדויקת וזה משמח לדעת שהיא נעלמת וגם שיש לאמא נהדרת כמוך אותה גם כן.
אני צריכה למצוא את המקומות בהם אני מרשה לעצמי לעגל פינות.
חיבוק גדול
אז את אנושית, ביג דיל!
אני כן מורידה את הכובע (של שבת) שיש לך אומץ לבטא את התסכול הזה במילים.
נ.ב. אני ממש מצטערת שבימים האחרונים קצב העבודה היה כל כך מטורף שלא יכולתי להחליף איתך כמה מילים. כל כך נהניתי מהפסקת הקפה שלנו והייתי שמחה לעשות את זה לעתים יותר קרובות.
עוד יבואו הפסקות קפה
LOL לגבי הכובע של שבת.
וזה לא מרגיש לי כמו אומץ. זה הפך להרגל.
אני מבינה אותך, גם לי זה קורה, יש לי פתרון שאני מאמצת לעצמי : אני עושה רק מה שחייבים. לדוגמה, חייבים שיהיה בגדים נקיים אז אעשה כביסה, אבל מבינת אוכל אפשר להסתדר עם חביתה, או שאין חשק לשחק, לא נורא ערב אחד תראה סרטים ותשחק קצת לבד, אני אשב לידך, צריך לאבק אבק – יכול לחכות עד מחר או מחורתיים.
אני מוותרת לעצמי לא מעט בענייני תחזוקת הבית ואז אני מגיעה למצב שממש מגעיל לי להיות בו.
לשמחתי נולי לא רצה להזמין היום חברים מה שאומר שיהיה לנו אחר הצהריים שקט.