ארכיון חודשי: ספטמבר 2010

גם זמרי פלמנקו נתקעים בלי סידור לילד

רגיל

אני חושבת שאחד מהדברים הכי מושכים בגבר זה היחס שלו לילדים.

אתמול נתקלתי בקטע המקסים הזה של דייגו אל סיגאלה (אל סיגאלה זה כינוי שמשמעותו סרטן)

 

 

בית

רגיל

להרגיש בבית, אני תמיד תוהה איפה אני הכי מרגישה בבית ולפעמים התשובה המשונה היא דווקא במחשב. אני זוכרת את התחושה המשונה שהייתה לי כשהגעתי לבית שלנו במודיעין והוא היה חלל מלא באפשרויות שעוד לא מילאנו בעצמנו. היה משהו מפעים בתחושה הזאת שזה הבית שלנו ואנחנו נמלא אותו בעצמנו.

 

אני זוכרת בחיבה את דירת הסטודנטים שלנו בירושלים בגבעה הצרפתית. הגענו אליה אחרי כל מיני צינוקים שבעלי הדירות העזו לקרוא להם דירות ואז תלשתי מודעה מהלוח באוניברסיטה והדירה הזאת פשוט קראה לנו. היא הספיקה לנו ועברנו בה הרבה . שם בנינו את הזוגיות שלנו. שם התנשפנו כל יום במדרגות (קומה אחרונה!) שם תלינו את הכביסה בחבלים המשותפים בגג. שם שמענו את המואזין בחדר השינה ושם הסתכלנו על השלג הצונח רכות על העץ שעליו נשרו ועליו עמדו עורבים בתנוחה רבת הוד.

במטבח הלא גדול במיוחד בישלנו ארוחות לחברים, למעשה טוליו היה אחראי על הארוחות המורכבות (זה השתנה משום מה למרות שהוא באמת אלוף). הספה שירשנו מחברה שירשה אותה מגיסתה. שם ישבתי להיניק את נולי התינוק . יש לי תמונות משפחתיות מהספה הזאת עם המטפס שטוליו גידל באהבה כתחליף למרפסת שלא הייתה.

 

ואז עברנו למודיעין. עיר שמפתה אותך עם כל הירוק הקיבוצי שלה ועם הבניה החדשה ומרפסות הענק  ושם ישבנו לנו על שרידי הספה שהבאנו מירושלים כי עוד לא קנינו את הסלון הבורגני שלנו וופשוט הסתכלנו על החלל הריק.

וברגע שתלינו את התמונות שסבתי ציירה ידעתי שאנחנו בבית.


 

ועכשיו חלק מהבית שלי נמצא בקוראה.

ואני כל כך שמחה שאני יכולה לדבר איתו בסקייפ ולראות את הפנים האהובות שלו ולצחוק איתו.זה לא אותו הדבר אבל זה עוזר.


הבלגן הוא חלק מהבית שלי. הגעתי למסקנה שהבית מבטא את האישיות המבולגנת שלי שלפעמים מבקשת לעצמה קצת סדר ולפעמים נהנית להתפלש בערימות הדברים.


כשטיילתי בדרום אמריקה עם ביתי על גבי מצאתי בית במקומות בלתי צפוים. לפעמים בחרתי להישאר במקומות תקופה ארוכה כדי שאוכל ללכת יותר מפעם אחת למקומות ולהרגיש שהם קצת שלי. הקפה אינטרנט למשל


לפעמים אני חושבת שהבית שלי נמצא גם בתיבת הג'ימייל ובישראבלוג. אולי זו עוד שלוחה שלי .

חיפה

רגיל

תמיד תהיתי מהו הדבר שגורם לאדם להרגיש רגש מסוים כלפי עיר מסוימת שהיה בה אולי חמש פעמים בחייו. אני חושבת שמדובר ברגש לדימוי של עיר.לי יש קטע כזה עם חיפה. מין תחושה כזאת שלו יכולתי הייתי חיה בה כמה שנים.

היום ביקרנו בה במסגרת תערוכת הרובוטים. ליד מוזיאון המדע החביב מאד כשלעצמו מצאנו חניה ברחוב מסדה שהוא רחוב ארוך ומפותל כמו רחובות רבים בחיפה. הבתים היו די מוזנחים אבל הרחוב היה מעניין, כל מיני פרטים קטנים שמשכו את עיני ואם לא הייתי מטופלת בטוליו ונולי שרצו לאוטו הייתי משוטטת ומצלמת הרבה. פה אסופה של עציצים שמסודרים יפה על חלון גדול בתוך בניין אפור ומוזנח, הרבה חנויות עתיקות בהן לא הייתי קונה דבר אבל הן מוסיפות תחושה של פעם, הרבה מכולות קטנות ואחת מהן מוגדרת כמרכול (שנים שלא ראיתי מישהו שמשתמש בשם זה). בתי קפה קטנטנים ודו לשוניים בשלט בעברית וערבית, עצים בעלי גזעים מפותלים בצורה לא אפשרית וגרפיטי משונה . כל כך הזכיר לי מקומות שעברנו בהם בספרד ודווקא לא המקומות האיניים אלא מקומות בשוליים שמזכירים לנו שיש אנשים שחיים שם.פשוט חיים.

והים הנהדר הזה והעליות המטורפות והמשונות, והשילוב המטורף הזה של כיעור ויופי.

בינתיים אני קוראת שוב את הנה אני מתחילה של יהודית קציר. ספר נפלא ביותר וחיפאי מאד. תמיד אני נהנית לבחון את הפער בין הדימוי החיפאי שלי לחיפאיות של הספרים. המאהב של א ב יהושע, למשל ואני חושבת שגם מולכו.

לחיפה מקום חשוב במיתולוגיה המשפחתית שלי. חלק ניכר מהילדות של אימי עברה עליה בחיפה ואחד מהזיכרונות הראשונים שלי היה נסיעה ברכבת מירושלים לחיפה בגיל שנתיים וחצי (מאד התרשמתי מהחור ששימש כשירותים ברכבת). אני חושבת שאז ראיתי לראשונה טלוויזיה.

עוד ביקורים בחיפה: ביקרתי בתיאטרון חיפה במסגרת עבודת שחזור הצגה שהייתה בשנות השישים. נסעתי לשם כדי לראיין את התאורן שהיה אז תאורן באותה הצגה ואז שימש בתפקיד בכיר ובקושי מצא זמן להיפגש איתי (אם כי נפגש) ואז התברר שבמאי ההצגה חי בירושלים ממש מתחת לאף.

פעם הייתי במחנה קיץ בעוספיה ואז עברנו בחיפה ואני זוכרת בעיקר את הנסיעה לאורך הים ופעם נסעתי עם אימי לפסטיבל הסרטים בחיפה ונפלנו על סרט ממש גרוע ויצאנו ממנו באמצע והלכנו לסרט קיטשי טיפשי אבל נהנינו עד הגג.

אלו הביקורים שלי בחיפה. תמיד מכווני מטרה ואף פעם לא כללו שוטטות לשם שוטטות. כנראה שאני צריכה פעם לבוא לשם לבד. הביקור היום חידד את הכמיהה שלי.

הנה החלטה לשנה החדשה. פעמיים בחודש לנצל את היום החופשי שיהיה לי ולנסוע. יש רכבת ויש סקרנות וכמיהה לתרבות, ליצירתיות ולמקום מוכר שהוא גם קצת אחר.

שינוים

רגיל

הילדון שלי למד להתחלות. הוא התלונן על כאבי בטן והקיא מים מה שגרם לי להישאר איתו בבית ולגלות אחרי שעה שעתיים שהפרצופון "עבד עלי"(בדרך לגן כשהלכנו רק לההביא את העוגה הוא התחיל לדלג בהנאה ולזמר לעצמו "אין גן אין גן"). שלחתי אותו לגן רק למסיבה שעשו לכבוד החג והרגשתי בעיקר מטומטמת. מצד שני אני מקבלת את העונש שלי על כל ההתחזויות שאני עשיתי בזמנו. הייתי אמנית בזה ולכן גם קל לי מאד לזהות את זה.

 

ומצד שני יש לי ילד שיודע לחזר. הוא אמר לי להוריד את השרשרת שענדתי כי אני יפה גם בלי השרשרת. הוא שם לב לכל שינוי שאני עושה וזו יכולת מקסימה.

הוא עובר את השלב האדיפלי לפי הספר וכבר אמר לי שהוא אבא ואבא הוא הילד הקטן שלנו. הוא גם מנסה לנשק אותי על הפה ואני חוזרת ואומרת לו שבפה אני מרשה רק לאבא.

 

וחוץ מזה הוא גילה את האופניים, הוא התפתח מאד מבחינה חברתית ואני מרגישה את הפער בין איך שתפסתי אותו למה שהוא באמת. יש לו את העולם שלו שלי אין חלק בו, הוא עצמאי ובוחר על דעת עצמו את הבגדים (מארון החורף מה שגורם לויכוחים) וכבר יומיים שהוא ישן עם פיג'מה חורפית. החלטתי לאפשר לו את הפיג'מה.

 

התחלנו גם את הריפוי בעיסוק. הפגישה הראשונה הייתה ממש מוצלחת ובשניה הוא התחיל להצמד אלי ולהיות מאד מסויג. המטפלת שלו היא מאד נחמדה וסבלנית (עם קצת צ'ארם עודף בסגנון ערוץ הילדים). אני מרגישה שאני לומדת מאד מהגישה שלה אליו: נותנת מרחב אבל מתעקשת על מה שצריך.

 

 

 

 

 

יש מישהו שם והוא שומע אותי

רגיל

חסרה לי הכתיבה למישהו. אני כל כך אוהבת את עניין המכתבים ובעיקר הידיעה הזאת שיש מישהו שמהדהד משהו בי אי שם. אני לא אוהבת לפתוח את תיבת הדואר ולגלות בה עלונים וחשבונות. יש לי ניירות מכתבים ממש מפעם והם לא זוכים לשימוש.

 

לפעמים אני מרגישה שהציפיה לתגובות בבלוג הם תחליף לציפיה הנהדרת הזאת למכתב.

 

הקריאה בבלוגים היא סדק הצצה כזה לחיים אחרים שגם דומים לחיי וגם שונים מהם מאד.

 

ומצד שני אני מרגישה עייפות. עייפות מהבילוי האינסופי הזה באינטרנט ומהשלטוט בין בלוג אהוב למשנהו. המגוון הרחב של האנשים שיש להם דברים מעניינים וטובים להגיד לפעמים מכריע אותי.אני ממש טובעת שם לפעמים.

 

ביום כיפור הזה אני אעשה צום אינטרנט כדי לנקות קצת את הראש מכל זה. מכל המילים האלה שבוער לי לכתוב ובוער לי לקרוא.

 

לפעמים אני מרגישה שאני יותר מדי חיה בעולם הפנימי שלי. עם המחשבות שלי וההרהורים וזה כל כך בודד לי שם.

 

אבל אני לא ממש מצליחה לדבר. אני זקוקה לשיחת נפש טובה. אני רוצה שיהיו לי דברים מעניינים להגיד ולשמוע  כשישאלו אותי מה יש לי לספר.

 

 

על קופסאות אוכל, שעון חורף ושאר ירקות (ופירות)

רגיל

יש לי תמיד הערכה גדולה לאנשים שיודעים להוציא את היופי מדברים קטנים ושגרתיים. לאחרונה נתקלתי בבלוג שכולו מוקדש לרעיון אחד: עיצוב קופסאות האוכל (הקרויות bento) שהילדים לוקחים לגן בצורה מגרה. הבלוג הזה מפיל אותי ואני נעה בין הקוטב ל:" יש אנשים בלי חיים" לבין "גם אני יכולה לנסות".

 

בניגוד לגן הקודם בו נולי קיבל ארוחות מסודרות בגן הנוכחי קיבלנו בתחילת השנה קופסאות אוכל מחולקות לתאים והתבקשנו להביא ארוחת עשר המורכבת מכריך (נולי אוכל רק את התוך), ירק ופרי. ההתעקשות של הגננת על  נראתה לי קצת נוקשה מדי כי משום מה יש לי ילד שלא אוהב לחם. פעם התחכמתי ושמתי תירס במקום, אני מתכוונת לנהוג כנולי ולבדוק את גבולותיי מול הגננת

 

(אוסיף ואומר שטוליו הוא זה שאחראי על הכריכים אבל יש לי בכל זאת כמה בקרים רגועים בהם אוכל להתפנות למלאכה).

 

וכרגיל דווקא כשהחלטתי חגיגית לקחת את נולי לגינה הציבורית כל יום בא שעון החורף. לא זו גם זו היום הגענו בשש וחצי לגן סגור. למזלי נפל האסימון בשלב די מוקדם מה שפינה לי מעט זמן לתחזוקת הבית השוטפת שהיא…מממ… לוקה בחסר.

 

 

שנה טובה

רגיל

אני מרגישה שראש השנה מחייב איזה פוסט כזה של סיכומי שנה והחלטות אבל באמת שלא הייתה לי אנרגיה לזה. הכנתי ברכה אינטרנטית ובסוף לא שלחתי אותה כי היא לא הייתה די מושכת לעין ואחר כך הצטערתי כי קיבלתי ברכות ולא החזרתי תשובות וזה גם מעורר אשמה.והמחשב שלנו התחיל להיות איטי כמו צב.מה זה צב, להקיף את הבניין ולחזור . טוליו נסיך הקסם שלי תיקן את המצב האומלל אחרת אפילו שנה טובה לא הייתי מצליחה לכתוב.

ואני גם לא כל כך סגורה על מה אני רוצה מעצמי ומה להחליט לגבי ומה אני מאחלת לעצמי מעבר לדברים הרגילים שמאחלים לשנה חדשה. זה די קשה כשלא יודעים מה רוצים.

 

התחלתי את השנה החדשה במצב רוח קצת מהורהר, קצת מנותקת מעצמי ומרגישה קצת אשמה על כך.

 

אני רוצה לדעת מה אני רוצה ואולי זה מה שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה.

 

ולכולכם אני מאחלת שלכל אחד יהיה את הטוב שהוא ירצה בו בזמן שהוא ירצה בו. טוב זו מילה כללית וקצת כמו צ'ק פתוח… הרבה אפשרויות. מקווה שלא תתבלבלו מכל האפשרויות כמוני.

 

עוד דבר קטן ואידיוטי. לטוליו ולי יש משחק -מי זוכר… זה יכול להיות מועמדים זניחים מעונות כוכב נולד וזה יכול להיות זמרים מהאייטיז.זה מדהים כמה מידע זניח המוח שלנו זוכר. המוח שלי בכל מקרה. אולי אני צריכה למחוק קצת מידע מההרד דיסק

 

פרס למי שיזכור מי היה ליביו סיגלר. בלי רמאויות גוגל. טוליו שלף אותו ואני הייתי בטוחה שהוא ממציא.היוטיוב הוכיח שלא, ואפילו נזכרתי בשיר. 

גילויים

רגיל

אני אוהבת ימים שמגלים לי שאני מסוגלת ליותר ממה שאני חושבת.

 

אני אוהבת לגלות שחלק ממה שאני מייחסת לנולי (ולעצמי) נמצא בראש שלי בלבד.

 

הורים מהגן של נולי ביקשו ממני לשמור להם על הילדה פעמיים בשבוע. זו ילדה שקטה ומאד סגורה  (וגם ההורים שלה), אני הסכמתי לעשות את זה בתור טובה והם התעקשו לשלם לי מה שמביך אותי מאד.

 

אתמול הייתה הפעם הראשונה. הילדה סיימה את היום מצחקקת כלפריקון קטן. היה לנו מאד נחמד איתה והיא נתנה לי חיבוקים ונהנתה מהדברים הפשוטים שהצעתי לה. (אני הרבה יותר נחמדה לילדים של אחרים מאשר לילד שלי וזה רק מראה שאני מסוגלת להתעלות על העייפות שלי כשצריך אז אולי כדאי שאני איישם את זה גם על נולי).

 

אסיפת ההורים בגן גרמה לי לשמוח שהבאתי אותו לגן הזה. יש לגננת יכולת להזיז דברים ובעיקר מוטיבציית על בכל הנוגע לגן ולילדים. הרבה מהנושאים שהיא הציגה להורים דיברו אלי מאד וכמעט כל הורה בסוף מצא את עצמו מתנדב למשהו.

 

כן, גם אני. להביא בקבוקי פיקדון אחת לחודש לסופר ולעשות לילדים פעילות שקשורה לקריאה. ברגע שהגננת גילתה שאני ספרנית היא ביקשה כל כך יפה וחשבתי שזה נהדר שאני יכולה לתרום מהידע המקצועי שלי.

 

יש לי תחושה יותר טובה לגבי התקופה הקרובה. אני מתחילה להרגיש את החגיגיות הזאת של ההתחלות החדשות והשמחה מגרשת את הפחד.