הפרויקט התחיל מתוך תקופה של כמה שבועות קשים שהייתי בבוץ של עצמי היה
עלי הרבה לחץ חיצוני ולזה נוספו דרמות משפחתיות פנימיות. ואז ראיתי את הפרויקט אצל
אימא של אורי המקסימה והאופטימית והתחשק לי לנסות גם להכניס אופטימיות לחיי ועל
הדרך להיכנס למסגרת כתיבה בבלוג.
לא רציתי להיכנס יותר מדי לעומק למקומות שהיו קשים לי רגשית, פה ושם
זה צץ אולי בין השורות אבל רציתי לזכור את המח והיפה בחיי.
וזה לא שלא היו לי השגות, פחדתי להוציא פוסטים מתוקים מדי, משעממים
מדי, פשטניים מדי וחוזרים על עצמם מדי אבל מהתגובות שלכם ראיתי שזה לא מפריע ושזה
פשוט ומשמח. חלקכם גיליתם דרכי דברים שמשמחים גם אותם כמו בלוג חביב או ספר ילדים
וזה היה נחמד להשתמש יותר בפונקציה של הבלוג כמקור מידע.
נשאלתי אם הפרויקט שינה אצלי משהו. מדברים על זה שכדי להפוך משהו
להרגל צריך לעשות אותו לפחות שבועיים ברצף אז יכול להיות ששיניתי משהו וכיום אני
כבר לא בוחרת אוטומטית להסתכל על הרע. אני אדם אופטימי מטבעו אבל יש בי גם צד
פסימי וצד שאוהב לקטר וצד שמשתף בקושי וגם הצד הזה זקוק להכרה.
סבתי שייכת לדור שלא מאמין בחפירות. היא אמנם התרככה וכיום היא מבינה
יותר את כוחה של שיחת נפש טובה אבל יש בזה גם משהו טוב, לא להתפלש בצער ואני עדה
שיש בי גם את זה.
בפרויקט הזה אני חקרתי את הצד האופטימי שלי, למה הוא מסוגל לשים לב.
שמעתי את הקול של סבתא שלי כשהייתי ילדה שהייתה אומרת לי לשים לב לדברים כמו
לפריחה הנפלאה של הסיגלון או למבנה המיוחד של סורגי השער שעברנו לידו והנה, יש
תותים על העץ.
וזה קול שאימצתי ואני מעבירה הלאה. לשים לב לכל הדברים הקטנים האלה.
מעטים האנשים שמתלהבים בקול מריח של פריחה.
דווקא עכשיו שוב באה תקופה מורכבת בהורות שלי. יש לנו הרבה דאגות
שנוגעות לאבחון של נן ודווקא במקום הכבד הזה של הדאגה וחוסר וודאות אני צריכה את
הכוחות לשמוח בדברים הפשוטים.
פעם יותר שיתפתי בקשיים שלי בבלוג ועכשיו אני פחות מסוגלת לזה. בפרט
שהילד גדל ואני נהיית מודעת ביתר שאת לכך שאני צריכה לכבד את הפרטיות שלו.
הכתיבה הרציפה שימחה אותי. להפתעתי זה לא היה קשה בכלל לחזור לכתוב
בכזו אינטנסיביות . אולי כי לכתוב כמה דברים שמחים זה פחות מכביד מאשר לנסח דעה מנומקת
או להעלות תמונה. הפלטפורמה של ישרא קצת ניג'סית במובן הזה.
ועכשיו השאלה הגדולה שלי היא איך להישאר אישה כותבת כי מוצא חן בעיני
הטייטל הזה.