ארכיון חודשי: יוני 2016

תמונה

רגיל

מתה על בקרים. היום התעוררנו מוקדם והלכתי ברגל לשוק. עברתי ליד שכונה של בתים נמוכים וראיתי ילד אפריקאי קטן וחמוד משחק בכדורגל בחצר אחד הבתים. הרגליים שלו היו שמחות ומלאות אנרגיה של בוקר  ואז אבא שלו הגיח מפתח הדלת כשהוא עם מסרק ביד מסרק את האחות הקטנה.

ובקפה שומעת מוסיקה מקפיצה וכולם שם מנסים להזריק אנרגיות לבוקר.

מה שעובד באופן טבעי אצל קטנים שצריכים כדור ומרחב לא עובד אצל גדולים.

מזל שיש קפה 🙂

 

מודעות פרסומת

שנת צהריים

רגיל

יש סטודנטים שהפכן את הספרייה לביתם הזמני. אני מתחברת לנינוחות הזאת ותמיד משועשעת למצוא סטודנט ישן בין המדפיםן.

עוצרת רת עצמי חזק כדי לא למצוא לעצמי פינה לתנומת הצהריים.

צריך לחוקק חוק שמחייב שנ"ץ. העולם היה יפה יותר אם יותר אנשים היו שמים ראש לחצי שעה בצהריים.

 

גיליתי את החדר המושלם לשנ"ץ. החדר של המאבחנת של נן. הוא קטן במידה, פינתי ושקט,ממוזג ועם ספה שששוקעים בה. תוהה אם המחשבה עלתה בראש של המאבחנת.

 

אצלינו בבית המזגן בסלון.  הספה שלנו לא הדבר הכי נוח להירדם עליו , חדר השינה השקט (יחסית) עם מאוורר תקרה וזה מילכוד שנ"ץ קלאסי. 

 

גם חדר השינה של החמים שלי מושלם לשנ"ץ. קריר, נעים, נוח. החמים שלי נדיבים דיים להזמין אותי לישון שם כשהם רואים את העייפות בעינים שלי. אולי זה יצר התניה כי אני תמיד עייפה אצלם.

 

 

 

שבוע הספר

רגיל

מזמן לא הייתי בשבוע ספר "אמיתי". במודיעין זה מסתכם במבצעים בחנויות ולי מאד חסררה חוויית ההסתובבות. השנה מצאו אותי פרטנריות מושלמות , חברותי לקבוצת הקריאה שהן גם ביבליופיליות מושבעות. נוספו לכך היכרויות מסוימות עם אנשים מתוך "התעשייה" וההסתובבות בשבוע הספר הפכה לחוויה חברתיות. אז נסענו לתל אביב לחגוג כמו שצריך.

 

בשנים האחרונות אני מגלה את הקסם שבקריאה חברתית. קריאה היא פעולה מאד אינטימית שנעשית ב"אחד על אחד" והיכולת להתאחד סביב האהבה לספרים ולפתח יכולת לדבר על ספרים היא יכולת לא פחות ממופלאה.

 

כשאני מסתובבת עם ביבליופילית ברמות אחרות לגמרי בהשוואה אלי אני מוצאת את עצמימאזינה לשיחות נהדרות וולהמלצות על ספרים בינה לבין בעלי הוצאות וסופרים ומגלה שבספר יכול להיות הרבה קסם.

 

וגם הפגישה עם סופרת שקראתי ספר שלה ומאד אהבת אותו והוא התלבש לי בול על התקופה בחיים ופתאום את מדברת איתה ומגלה עד כמה גם היא זקוקה להכרה שלך ולאהבה שלך. גם זה קסם.

 

ולפגוש אוהבי קריאה אחרים שעד כה פגשת רק בקבוצת הקוראים בפייסבוק ואני מגלה אנשים מעניינים ושנונים וחכמים שמגלים לי ספרים שלא הכרת ומתלהבים לגלות ספרים אהובים כמו מכרים משותפים.  קסם.

 

וללכת לישון בשתיים בלילה אחרי ששילבנו בילוי בפאב שלא הכרתי עם חברותי הותיקות  וחברה  חדשה וושם לךהמשיך לדבר על נושאים מעניינים וגם לראות כמה חברתי רוקדת יפה.

 

שבוע ספר מושלם. 

 

 

 

תמונות מכמה בקרים

רגיל

1. סטודנטית יושבת תחת העץ על הדשא. יש לה עוד חצי שעה לשיעור והיא יושבת זקופה ומקשיבה לנגן המוסיקה שלה. אני שולחת אליה חיוך והיא מחזירה לי. היום עוד לפנינו.

 

2. מזמן לא הלכנו יחד לבית הספר. אנחנו צועדים. כבר חם אבל עדיין יש רוח קלילה. פתאום אנחנו רואים על המדרכה צב. נזכרים במה שאמר המדריך  בטיול שאסור לקחת צבים מהסביבה שלהם כי אולי יש להם ילדים ומשפחה אי שם בשדה. אני מרימה אתה צב ומחזירה אותו לשדה הסמוך. נן שמח שהייתי איתי כי לבד לא היה מעז להרים את הצב.מתגעגעת לימים בהם זה היה ככה כל יום.

 

3. בית הספר של נן. אני ממתינה לפגישה. אווירת סוף שנה שכוללת חזרות מפרכות במוסיקה על שרשרת שירי שלום ופעילות לכיתה של נן עם מדריכה צווחנית וכעסנית במיוחד. נן יושב בין הילדים מודע ולא מודע לנוכחותי וכל פעם שהיא מרימה את הקול אני מתכווצת. כמה מורות כאלה הוא פוגש ביום?

 

4. לא דרך מדהימה לפתוח את היום. בתי ספר תמיד לוקחים אותי למקומות רעים. אני רואה את הילדים גוררים רגליים בחוסר שקט, את המורות השחוקות, את הילדים שמנסים להראות כאילו הם לא נעלבים למרות שבקול שלהם שומעים את העלבון ואת הילדים שמחפשים להם פינה שקטה פשוט להיות בה. 

ואני יוצאת בהקלה ובעצב גדול שהילד שלי נשאר שם. 

 

5. נן חוזר מבית הספר. בכוונה לא קבע עם חבר ואני בבית, מקבלת את פניו עם ארוחה טרייה וסלט במקום האוכל המבאס שהוא מחמם לעצמו ואנחנו אוכלים יחד ארוחת צהריים ומדברים וזה כל כך טוב וכל כך צובט לדעת שזה יום חריג. 


הפעם נדחפתי לפריים. 

תמונה 3

רגיל

אוהבת להסתכל על אבות וילדים בגינה הציבורית.

אב משחק כדורגל עם בנו כשהוא מחזיק בזרוע אחת את הבן השני התינוק.

 

כשאני רואה את הקטנים האלה בני השנתיים שהולכים בהליכה ברווזית ומחזיקים ביד פרח אני קצת מתגעגעת לימים האלה שהייתי חצי אלוהים בשבילו. ושוכחת שלהיות חצי אלוהים כרוך גם בויתור על מותרות כמו לשבת ולהתבונן בילדים ואימהות שהן חצי אלוהים.

 

הטור של רענן שקד שעיקרו: אשתי נסעה לחו"ל ואני מגלה בכמה היבטים ובמיוחד משימות בית ספר וחיי החברה של הילדים היא טיפלה וכמה קשה להיות היא.

הטור עצבן  נשים שחשבו שהטור תורם לקיבוע מעמדו של הגבר כאינפנטיל חסר כישורים ומעמדה של האשה כאחראית לכל ההיבטים שקשורים לבית.

 

אני אהבתי את הטור כי הוא שיקף משהו ממה שקורה אצלינו.

המודל אצלינו בבית הוא: כל אחד עושה מה שהוא טוב בו. טוליו הוא שותף מלא לכל מה שקשור להורות אבל מי שבקיאה בכל ענייני ביה"ס זו אני בעיקר כי אני לקחתי על עצמי את התפקיד. אחת לכמה זמן אני מתעצבנת ואז חושבים מחדש על חלוקת התפקידים. לי קל יותר לזכור את עומס הפרטים והתזכורות שקשורים לביה"ס ומה צריך להביא מתי. מצד שני טוליו אחראי על קומבינות החוגים, על להתכונן לרוב המבחנים. בישול ניקיון וכביסה שנינו עושים.

 

אני חושבת שזה מודל טוב בעיקר כי הוא לא בנוי על התחשבנות וכי שנינו קשובים אחד לשני וגם לצרכים של נן. שנינו עובדים משרה מלאה כך שזה לא הגיוני לצפות שאחד יעשה יותר. כשלא מצליחים לעשות אז לא עושים והשמיים לא נופלים.

שנינו יוזמים. למשל כשרואים שיש כלים אז שוטפים כמה שמתאים באותו רגע. כנ"ל כביסה. בנוגע לביה"ס אני אחראית על ארגון לו"ז למשימות וטוליו מבצע עם נן.

 

לא תמיד היינו ככה. במשך שנים התקבענו בתפקידים מסוימים. אני למשל בישלתי. ניקיון היה חיפוף רציני. אני עבדתי פחות אז היה הגיוני שאעשה יותר בתחומים האלה.

 

מה שבטוח, אם אסע לחו"ל הוא יסתדר מעולה וגם הפוך.

 

תמונה 2

רגיל

טיול עם הכיתה לעין חמד

מרסקים איצטרובלים כדי למצוא פיניונים. קולטת שזו הפעם הראשונה שראיתי פיניון בגרסתו הקליפתית.

(יודעת, צנוברים אבל פיניונים זו מילה כל כך חמודה. כל כך שייכת לילדות של חלקינו).

 

הילדים מגלים את הגת ומחליטים שזה מקום מושלם לשכב בתוכו. המבנה הקריר שהיה פעם מחסן תבואה של הצלבנים הוא המזגן האולטימטיבי.

 

שימו ילדים , עצים ודשא והם כבר ימצאו מה לעשות.