מתה על בקרים. היום התעוררנו מוקדם והלכתי ברגל לשוק. עברתי ליד שכונה של בתים נמוכים וראיתי ילד אפריקאי קטן וחמוד משחק בכדורגל בחצר אחד הבתים. הרגליים שלו היו שמחות ומלאות אנרגיה של בוקר ואז אבא שלו הגיח מפתח הדלת כשהוא עם מסרק ביד מסרק את האחות הקטנה.
ובקפה שומעת מוסיקה מקפיצה וכולם שם מנסים להזריק אנרגיות לבוקר.
מה שעובד באופן טבעי אצל קטנים שצריכים כדור ומרחב לא עובד אצל גדולים.
מזל שיש קפה 🙂
יש סטודנטים שהפכן את הספרייה לביתם הזמני. אני מתחברת לנינוחות הזאת ותמיד משועשעת למצוא סטודנט ישן בין המדפיםן.
עוצרת רת עצמי חזק כדי לא למצוא לעצמי פינה לתנומת הצהריים.
צריך לחוקק חוק שמחייב שנ"ץ. העולם היה יפה יותר אם יותר אנשים היו שמים ראש לחצי שעה בצהריים.
גיליתי את החדר המושלם לשנ"ץ. החדר של המאבחנת של נן. הוא קטן במידה, פינתי ושקט,ממוזג ועם ספה שששוקעים בה. תוהה אם המחשבה עלתה בראש של המאבחנת.
אצלינו בבית המזגן בסלון. הספה שלנו לא הדבר הכי נוח להירדם עליו , חדר השינה השקט (יחסית) עם מאוורר תקרה וזה מילכוד שנ"ץ קלאסי.
גם חדר השינה של החמים שלי מושלם לשנ"ץ. קריר, נעים, נוח. החמים שלי נדיבים דיים להזמין אותי לישון שם כשהם רואים את העייפות בעינים שלי. אולי זה יצר התניה כי אני תמיד עייפה אצלם.
מזמן לא הייתי בשבוע ספר "אמיתי". במודיעין זה מסתכם במבצעים בחנויות ולי מאד חסררה חוויית ההסתובבות. השנה מצאו אותי פרטנריות מושלמות , חברותי לקבוצת הקריאה שהן גם ביבליופיליות מושבעות. נוספו לכך היכרויות מסוימות עם אנשים מתוך "התעשייה" וההסתובבות בשבוע הספר הפכה לחוויה חברתיות. אז נסענו לתל אביב לחגוג כמו שצריך.
בשנים האחרונות אני מגלה את הקסם שבקריאה חברתית. קריאה היא פעולה מאד אינטימית שנעשית ב"אחד על אחד" והיכולת להתאחד סביב האהבה לספרים ולפתח יכולת לדבר על ספרים היא יכולת לא פחות ממופלאה.
כשאני מסתובבת עם ביבליופילית ברמות אחרות לגמרי בהשוואה אלי אני מוצאת את עצמימאזינה לשיחות נהדרות וולהמלצות על ספרים בינה לבין בעלי הוצאות וסופרים ומגלה שבספר יכול להיות הרבה קסם.
וגם הפגישה עם סופרת שקראתי ספר שלה ומאד אהבת אותו והוא התלבש לי בול על התקופה בחיים ופתאום את מדברת איתה ומגלה עד כמה גם היא זקוקה להכרה שלך ולאהבה שלך. גם זה קסם.
ולפגוש אוהבי קריאה אחרים שעד כה פגשת רק בקבוצת הקוראים בפייסבוק ואני מגלה אנשים מעניינים ושנונים וחכמים שמגלים לי ספרים שלא הכרת ומתלהבים לגלות ספרים אהובים כמו מכרים משותפים. קסם.
וללכת לישון בשתיים בלילה אחרי ששילבנו בילוי בפאב שלא הכרתי עם חברותי הותיקות וחברה חדשה וושם לךהמשיך לדבר על נושאים מעניינים וגם לראות כמה חברתי רוקדת יפה.
שבוע ספר מושלם.
גם אני הייתי בשבוע הספר חוויות בקרוב.
1. סטודנטית יושבת תחת העץ על הדשא. יש לה עוד חצי שעה לשיעור והיא יושבת זקופה ומקשיבה לנגן המוסיקה שלה. אני שולחת אליה חיוך והיא מחזירה לי. היום עוד לפנינו.
2. מזמן לא הלכנו יחד לבית הספר. אנחנו צועדים. כבר חם אבל עדיין יש רוח קלילה. פתאום אנחנו רואים על המדרכה צב. נזכרים במה שאמר המדריך בטיול שאסור לקחת צבים מהסביבה שלהם כי אולי יש להם ילדים ומשפחה אי שם בשדה. אני מרימה אתה צב ומחזירה אותו לשדה הסמוך. נן שמח שהייתי איתי כי לבד לא היה מעז להרים את הצב.מתגעגעת לימים בהם זה היה ככה כל יום.
3. בית הספר של נן. אני ממתינה לפגישה. אווירת סוף שנה שכוללת חזרות מפרכות במוסיקה על שרשרת שירי שלום ופעילות לכיתה של נן עם מדריכה צווחנית וכעסנית במיוחד. נן יושב בין הילדים מודע ולא מודע לנוכחותי וכל פעם שהיא מרימה את הקול אני מתכווצת. כמה מורות כאלה הוא פוגש ביום?
4. לא דרך מדהימה לפתוח את היום. בתי ספר תמיד לוקחים אותי למקומות רעים. אני רואה את הילדים גוררים רגליים בחוסר שקט, את המורות השחוקות, את הילדים שמנסים להראות כאילו הם לא נעלבים למרות שבקול שלהם שומעים את העלבון ואת הילדים שמחפשים להם פינה שקטה פשוט להיות בה.
ואני יוצאת בהקלה ובעצב גדול שהילד שלי נשאר שם.
5. נן חוזר מבית הספר. בכוונה לא קבע עם חבר ואני בבית, מקבלת את פניו עם ארוחה טרייה וסלט במקום האוכל המבאס שהוא מחמם לעצמו ואנחנו אוכלים יחד ארוחת צהריים ומדברים וזה כל כך טוב וכל כך צובט לדעת שזה יום חריג.
הפעם נדחפתי לפריים.
אוהבת להסתכל על אבות וילדים בגינה הציבורית.
אב משחק כדורגל עם בנו כשהוא מחזיק בזרוע אחת את הבן השני התינוק.
כשאני רואה את הקטנים האלה בני השנתיים שהולכים בהליכה ברווזית ומחזיקים ביד פרח אני קצת מתגעגעת לימים האלה שהייתי חצי אלוהים בשבילו. ושוכחת שלהיות חצי אלוהים כרוך גם בויתור על מותרות כמו לשבת ולהתבונן בילדים ואימהות שהן חצי אלוהים.
הטור של רענן שקד שעיקרו: אשתי נסעה לחו"ל ואני מגלה בכמה היבטים ובמיוחד משימות בית ספר וחיי החברה של הילדים היא טיפלה וכמה קשה להיות היא.
הטור עצבן נשים שחשבו שהטור תורם לקיבוע מעמדו של הגבר כאינפנטיל חסר כישורים ומעמדה של האשה כאחראית לכל ההיבטים שקשורים לבית.
אני אהבתי את הטור כי הוא שיקף משהו ממה שקורה אצלינו.
המודל אצלינו בבית הוא: כל אחד עושה מה שהוא טוב בו. טוליו הוא שותף מלא לכל מה שקשור להורות אבל מי שבקיאה בכל ענייני ביה"ס זו אני בעיקר כי אני לקחתי על עצמי את התפקיד. אחת לכמה זמן אני מתעצבנת ואז חושבים מחדש על חלוקת התפקידים. לי קל יותר לזכור את עומס הפרטים והתזכורות שקשורים לביה"ס ומה צריך להביא מתי. מצד שני טוליו אחראי על קומבינות החוגים, על להתכונן לרוב המבחנים. בישול ניקיון וכביסה שנינו עושים.
אני חושבת שזה מודל טוב בעיקר כי הוא לא בנוי על התחשבנות וכי שנינו קשובים אחד לשני וגם לצרכים של נן. שנינו עובדים משרה מלאה כך שזה לא הגיוני לצפות שאחד יעשה יותר. כשלא מצליחים לעשות אז לא עושים והשמיים לא נופלים.
שנינו יוזמים. למשל כשרואים שיש כלים אז שוטפים כמה שמתאים באותו רגע. כנ"ל כביסה. בנוגע לביה"ס אני אחראית על ארגון לו"ז למשימות וטוליו מבצע עם נן.
לא תמיד היינו ככה. במשך שנים התקבענו בתפקידים מסוימים. אני למשל בישלתי. ניקיון היה חיפוף רציני. אני עבדתי פחות אז היה הגיוני שאעשה יותר בתחומים האלה.
מה שבטוח, אם אסע לחו"ל הוא יסתדר מעולה וגם הפוך.
טיול עם הכיתה לעין חמד
מרסקים איצטרובלים כדי למצוא פיניונים. קולטת שזו הפעם הראשונה שראיתי פיניון בגרסתו הקליפתית.
(יודעת, צנוברים אבל פיניונים זו מילה כל כך חמודה. כל כך שייכת לילדות של חלקינו).
הילדים מגלים את הגת ומחליטים שזה מקום מושלם לשכב בתוכו. המבנה הקריר שהיה פעם מחסן תבואה של הצלבנים הוא המזגן האולטימטיבי.
שימו ילדים , עצים ודשא והם כבר ימצאו מה לעשות.
אתמול כשנסעתי ברכבת הקלה עלה לי רעיון לפרויקט. נסיעות תמיד נותנות לי רעיונות.
כל יום תמונה. לא תמונות שאני מצלמת אלא תמונות שאני כותבת.
סקרנים?
תמונה ראשונה.
שני כרטיסנים צעירים עומדים משני צידי הקרון. הם כבר עשו את שלהם ושפת הגוף שלהם רפויה.
הכרטיסן נראה כמו רקדן סלסה, הוא עומד בעמידה רפויה ובו זמנית אלגנטית. ניכר בו שהמראה החיצוני חשוב לו. יש לו כרבולת אופנתית וזיפים מתוכננים היטב.והמדים נראים עליוכאילו בחר אותם בעצמו.
הכרטיסנית היא אתיופית, גם לה יפים המדים. החיוך שלה הוא הדבר הכי בולט. היא קצת נשענת על הדלת. לה מותר היא כרטיסנית. הם אמנם עומדים מרוחקים אבל נראים משועשעים אחד מהשני . נוסעת מוציאה כרטיס והיא דוחה אותה בחיוך. לא, הם כבר לא בודקים.
הרכבת הגיעה לתחנה והם יוצאים בדילוגים לקרון השני.
אפשר להיות שמחים גם בעבודות לא משהו.כשאתה צעיר ויפה ומלא אנרגייה.בבוקר.
הפרויקט התחיל מתוך תקופה של כמה שבועות קשים שהייתי בבוץ של עצמי היה
עלי הרבה לחץ חיצוני ולזה נוספו דרמות משפחתיות פנימיות. ואז ראיתי את הפרויקט אצל
אימא של אורי המקסימה והאופטימית והתחשק לי לנסות גם להכניס אופטימיות לחיי ועל
הדרך להיכנס למסגרת כתיבה בבלוג.
לא רציתי להיכנס יותר מדי לעומק למקומות שהיו קשים לי רגשית, פה ושם
זה צץ אולי בין השורות אבל רציתי לזכור את המח והיפה בחיי.
וזה לא שלא היו לי השגות, פחדתי להוציא פוסטים מתוקים מדי, משעממים
מדי, פשטניים מדי וחוזרים על עצמם מדי אבל מהתגובות שלכם ראיתי שזה לא מפריע ושזה
פשוט ומשמח. חלקכם גיליתם דרכי דברים שמשמחים גם אותם כמו בלוג חביב או ספר ילדים
וזה היה נחמד להשתמש יותר בפונקציה של הבלוג כמקור מידע.
נשאלתי אם הפרויקט שינה אצלי משהו. מדברים על זה שכדי להפוך משהו
להרגל צריך לעשות אותו לפחות שבועיים ברצף אז יכול להיות ששיניתי משהו וכיום אני
כבר לא בוחרת אוטומטית להסתכל על הרע. אני אדם אופטימי מטבעו אבל יש בי גם צד
פסימי וצד שאוהב לקטר וצד שמשתף בקושי וגם הצד הזה זקוק להכרה.
סבתי שייכת לדור שלא מאמין בחפירות. היא אמנם התרככה וכיום היא מבינה
יותר את כוחה של שיחת נפש טובה אבל יש בזה גם משהו טוב, לא להתפלש בצער ואני עדה
שיש בי גם את זה.
בפרויקט הזה אני חקרתי את הצד האופטימי שלי, למה הוא מסוגל לשים לב.
שמעתי את הקול של סבתא שלי כשהייתי ילדה שהייתה אומרת לי לשים לב לדברים כמו
לפריחה הנפלאה של הסיגלון או למבנה המיוחד של סורגי השער שעברנו לידו והנה, יש
תותים על העץ.
וזה קול שאימצתי ואני מעבירה הלאה. לשים לב לכל הדברים הקטנים האלה.
מעטים האנשים שמתלהבים בקול מריח של פריחה.
דווקא עכשיו שוב באה תקופה מורכבת בהורות שלי. יש לנו הרבה דאגות
שנוגעות לאבחון של נן ודווקא במקום הכבד הזה של הדאגה וחוסר וודאות אני צריכה את
הכוחות לשמוח בדברים הפשוטים.
פעם יותר שיתפתי בקשיים שלי בבלוג ועכשיו אני פחות מסוגלת לזה. בפרט
שהילד גדל ואני נהיית מודעת ביתר שאת לכך שאני צריכה לכבד את הפרטיות שלו.
הכתיבה הרציפה שימחה אותי. להפתעתי זה לא היה קשה בכלל לחזור לכתוב
בכזו אינטנסיביות . אולי כי לכתוב כמה דברים שמחים זה פחות מכביד מאשר לנסח דעה מנומקת
או להעלות תמונה. הפלטפורמה של ישרא קצת ניג'סית במובן הזה.
ועכשיו השאלה הגדולה שלי היא איך להישאר אישה כותבת כי מוצא חן בעיני
הטייטל הזה.
עשיתי את זה!!!
היום קבעתי הרבה תורים לביקורות תקופתיות וזו הרגשה נהדרת לדעת שאני מטפלת בעצמי. מקווה כמובן שהכול יהיה בסדר.
נן היה אצלי בעבודה. לא כל הרגעים היו מוצלחים. היו נקודות מתסכלות אבל נן היה צמוד אלי חלק מהזמן והמסקנה שלו הייתה שאני עובדת לא רע. מחמאה גדולה מילד בן 10 שכדרכם של ילדים בגיל זה לא נוטה לראות מעבר לקצה אפו. שימח אותי שהוא ראה במה כרוכה העבודה שלי.
הולכת להצגה עם אחי. השכנה הזמינה כי היא משחקת שם, אחי נוטה לצרוך אירועי תרבות בכמות מסחררת ואני ניצלתי את זה. נחמד.
היום לראשונה ראיתי את השחלות שלי אצל הגינקולוגית באולטרסאונד. זו הייתה ביקורת שגרתית וזה היה מגניב לפגוש איבר בגוף שלי שלא היה לי מושג איך הוא נראה.
myreaderlife 