החברות שלי

החברה שלי עכשיו היא אשה קטנה  שנוסעת בהליקופטר אדום.

(והמבין יבין…)

מה אני היום?

מזכיר לי ספר שמתאר ילד בכל מיני מצבים, שמח עצוב וכו' וכו'

חסרים לי מאד פעלי עזר שמתארים את הזמניות של הלהיות. אני זה יכול להיות בעברית מצב קבוע (אני יהודיה) ומצב זמני (אני עייפה)

אני רוצה לכתוב עוד ועוד. אני רוצה שיהיה לי יום בו אני אספיק את הדברים שרציתי אבל הראש שלי לא מאורגן כל כך כי עייפות סוף השבוע מתחילה לטפס עלי.

אנחנו בעיצומו של מאמץ משפחתי לעזור לטוליו להספיק דברים בעבודה שלו אז זה יוצר מצב של ימים גדושים וארוכים ופעילים ויוצר גם הרבה זמן איכות אמיתי שלי עם נולוני בו אנחנו מנסים דברים חדשים כמו לצייר יחד (הוא עדיין לא מצליח אבל מגלה עניין). נולון מנסה גם הרבה דברים לבד כמו לרקוד על שולחן הסלון של סבתא של אמא שלו, לדפדף בספרים במהירות שיא, להוציא דברים מארגז הצעצועים ולהחזיר ולרקוד עם אימא שלו לצלילי "היה לי ברווז ואהבתי אותו".

אופטימית אבל עייפה.

מבזק

אני עכשיו בתקופה כזאת של חיים על טייס אוטומטי ולא בא לי להחליט אם זה נכון או לא לחיות ככה.

על חברות נשית ואימהות

רב ערוצית ביקשה כל כך יפה…

(אפרופו רעידת אדמה איך טוליו הרגיש אותה ואני לא?)

רעידות אדמה קלות של ג'ניפר וינר עוסק בדבר הזה שנקרא אחווה נשית. כשקראתי אותו לא יכולתי שלא לקנא בארבע הגיבורות של הספר(כנראה שזה מספר ארכיטיפי של ארבע חברות כי זה חוזר על עצמו בהרבה סרטים וגם במציאות שלי)חבורה שמצאו אחת את השניה בקורס יוגה לנשים בהיריון והפכו לממש חברות שמבינות אחת את השניה ומקשיבות לקשיים הרבים  שיש לכל אחת (ויש קשיים כי אי אפשר להזדהות עם אנשים מושלמים).

הבנות הן בקי, שפית שמנמנה וסקסית (כך ע"פ הכריכה) שנשואה לילד של אמא מה שאומר שיש לה חמות שממררת את חיה בצורה כזו שמצאתי את עצמי פולטת "הפעם היא באמת הגזימה" אחרי שהיא קנתה לתינוקת בגדים של זונה קטנה והאכילה אותה במאפין אוכמניות…בקי עצמה היא בחורה מלאת חיים ואחת שיוודעת לעמוד על שלה בכל תחום פרט לחמות ובאופן כללי היא נראית לי כמו אחת שהייתי שמחה להיות חברה שלה.

איינאדיי (אלוהים, איך מבטאים את השם הזה? בעברית אין שום דרך לדעת) היא כתבת חדשות לשעבר שלא מוצאת עבודה בגלל שהיא נשואה לשחקן כדורסל מה שאומר שלא יקחו אותה ברצינות. בגלל שלה הייתה אמא דוגמנית מזניחה היא רוצה להיות האמא המושלמת ולהפוך את האימהות לקריירה. ולכן היא מנסה לאמץ כל פרט בספר ההדרכה שאמה הלא מושלמת שלחה לה למשל שינה במיטה אחת עם הילד…

קלי היא מארגנת אירועים באה ממשפחה דפוקה ומרובת ילדים ובעיקר ענייה (כולל אמא אלכוהוליסטית) והיא הייתה תמיד הבסדרית שחשוב לה שהכול יראה מושלם. לרוע מזלה בעלה פוטר ממש לפני הלידה (והוא לא ממש טורח למצוא עבודה חדשה) מה שגונז את תוכניותיה להשאר עם התינוק בשנה הראשונה  וגם לא מאפשר לה את הבית המושלם והמאובזר בו חשקה. היא משקיעה הרבה אנרגיה בלהסתיר את זה וגם בלתפקד בכל החזיתות (קונטרול פריק, בל נכחיש זאת)

ליה מצטרפת לחבורה מאוחר יותר. היא שחקנית הוליוודית שבנה מת מוות בעריסה (והיא אחראית על רגעי הבכי בקריאת הספר) וכמובן גם לה יש אישיוז של אב נעדר ואמא לא מספיק טובה.

אז נכון שזה לא מרגיע יותר מדי לדעת שאנחנו האימהות אחראיות לאיך הדורות הבאים יצאו. אבל כל כך טוב לגלות הרבה דברים מוכרים בספר כמו השאיפה הבלתי מציאותית להורות מושלמת. הבעיות שמתמודדות איתן אימהות טריות, תהליך ההתבגרות וההשלמה עם האנושיות וחוסר המושלמות וחשיבות הקשר הנשי התומך.

פוסט חורף אסוציאטיבי

עניינים בוערים:

כל פעם שיש מבצע התרמת מוח עצם אני מרגישה כמה המדינה שלנו קטנה וכמה יש בה סוג של משפחתיות שמאפשרת לדבר על תרומת מוח עצם לילד ספציפי במהדורה המרכזית. תקנו אותי אם אני טועה אבל לא חושבת שיש את זה  במקומות אחרים.

הייתי תורמת בשמחה אבל זה אסור לי מבחינה בריאותית וכל פעם שיש מבצע כזה אני ממש ממש מצטערת על זה כי הייתי רוצה.

כתמי צבע:

אני אוהבת לראות בחורות לבושות במעילים צבעוניים. זה תמיד עושה לי שמח בלב וגורם לי לחשוק במעיל בצבע עז כזה ולא פרקטי. (יש לי יותר מדי מעילים אז לא נראה לי שארכוש אחד כזה) אבל להחמיא אני תמיד מחמיאה.

ראיתי היום שלוש קשתות בענן וזה תמיד משמח אותי

חמידות

נערה לבושה בסוודר עבה וחצאית קצרה מעל המכנסיים ונועלת נעלי בד לבנות הולכת בנחת בגשם ומחללת בחליל. כשהיא מגיעה לבניין היא אומרת לי כמה היא הצטערה ללכלך אחרי המנקים עם הנעליים שלה. אחר כך היא נושאת אלי זוג עיניים כחולות מקסימות ומאחלת לי יום נהדר.

אוויר

יש עכשיו כל כך הרבה אוויר לנשום. איך אני הופכת להיות אוהבת חורף.

קלישאתיות

התאהבתי בקונספט של שוקו חם. אתמול בישלתי לנו על הכירה שוקו חם מחלב רותח שגם הקצפתי עם המקצף הידני שלי שעלה לי 10 ש"ח והספתי שלוש קוביות קוט דור מריר שקניתי בשוק במבצע. היה בדיוק השוקו שדמיינתי שאני רוצה.

טוליו ואני הרגשנו כמו בני אצולה.

לקום

יותר קשה לי לקום בבוקר אבל למזלי לנולי קל וכך אני מצליחה לגרור את עצמי החוצה בשעה סבירה.

סתם נעים:

מצטערת שהאשמתי את ג'ניפר ויינר בסתמיות. "רעידות אדמה קלות" שלה הוא ספר מענג שמתחבב עלי עם כל פרק שלו. שמחה שהייתה לי החוצפה לבקש אותו בהשאלה מחברה שרק ילדה.

רשימת יום הולדת:

נזכרתי באחר מספרי רמונה שעד היום אני יכולה לקרוא בשקיקה (הסדרה של בברלי קלירי). שם רמונה המדוכדכת מנסה לעודד את עצמה ע"י הכנת רשימת מתנות לחג המולד כבר בספטמבר.

ואז החלטתי להכין לטוליו רשימה של מתנות פוטנציאליות והוא יבחר מה שנראה לו וכך אני אשיג גורם הפתעה. הזהרתי אותו שאני לא רוצה  להיות נוכחת בזמן קניית המתנה כי אני בניגוד אליו (מזל שור) אוהבת מאד הפתעות.

זכרונות:

הנקה כל שלוש שעות, רצון לישון, גוף מותש, בכי לא מוסבר, גזים, עייפות שגורמת לי להפיל את התינוק, ציצים חסרי פרופורציה, קקי שנמרח על הבגדים, עור יבש ומתקלף, אנשים שאומרים לך תניקי תניקי תניקי….חשש מכל שיעול קל ונשימה שורקנית.

איזה כיף שאני יכולה לקרוא לזה זכרונות מטושטשים.יש לי חברות ובלוגריות שעוברות את זה עכשיו… תחזיקו מעמד, בנות זה יהיה בקרוב זכרון…

הפתעת פרו:

גיליתי פתאום שיש לי יכולת להעניק פרו מה שאומר שקיבלתי פרו בהפתעה. אני חושבת שאני יודעת מי המעניקה אז אני שולחת לך יקירה חיבוק מפה ותודה (כאמור, אני אוהבת כאלה הפתעות).

 

פיצפוצי חיים

נולי פה ונולי שם:

תוכנית הטלויזיה הכי אהובה על נולי היא תוכנית הסחיטה במכונת הכביסה.

תחביב חדש של נולי :שכשוך הידיים במי האסלה משל היתה מזרקה בפיאצה.

---

פינתה של עקרת הבית

הכנתי נזיד עדשים ללא מתכון. ע"פ זיכרון ילדות של טוליו. יצא ממש טעים

הנה ה"לא-מתכון"

500 גרם עדשים ירוקים

3 פלפלים אדומים חתוכים לקוביות קטנות

מרק עוף (אני השתמשתי בציר מהמרק של נולי) .

2 בצלים ו2שיני שום.

טיגנתי את הבצלים בשמן זית  הוספתי את השומים הוספתי את הפילפלים טיגנתי עד לריכוך , הוספתי את העדשים וערבבתי קלות  הוספתי את מרק העוף עד להרתחה ואז בישלתי 3/4 שעה על אש קטנה.

(אגב אפשר לשפר עם כמון ומיץ לימון שאני יודעת שהולכים טוב עם עדשים)

אנחנו הוספנו גבינת  פרמזן מגוררת  מעל

---

שבוע העבודה שלי מתחיל מחר.

(העבודה האמיתית הייתה היום עם נולי בבית)

---

גמרתי את "שומרת אחותי" של ג'ודית פיקו. מצאתי את עצמי גועה בבכי. כתוב טוב מעניין ונודע בנושאים מצמררים.

להיות אמא

לאחרונה אני משתדלת לקחת את נולון לגנים ציבוריים. בין היתר בגלל הצורך החזק שלו בחברת תינוקות וילדים אחרים.

אתמול בגינה הציבורית היו שתי אחיות גדולות מנולי שהחליטו לחסום לו את המגלשה. סיטואציה שאני חושבת שהרבה ילדים נתקלו בה. אני הייתי צמודה לנולי כי אני תמיד מרגישה צורך להשגיח שלא יעשה דברים מסוכנים ואני גם עוזרת לו לטפס למגלשה.

ביקשתי מהבנות לאפשר לו לגלוש לפני שאנחנו הולכים  והן החליטו לעשות דווקא. סבתא שלהן הייתה מטופלת בעוד תינוק אז היא רק מלמלה משהו על זה שמה שהן עושות זה לא אהבת ישראל. הצדיקות הקטנות לא התיחסו ובסוף הגלשתי אותו בכל זאת  אבל בצורה שלא ממש תפגע בהן.לא הרגשתי שלמה עם ההתערבות הזאת אבל מצד שני היה ברור לי שנולי צריך הגנה

נולי בטח שכח מהסיטואציה אבל  אני המשכתי לחשוב עליה.

היה ברור לי שנולי צריך ללמוד לא לוותר על זכויותיו ועל המקום שלו בעולם (למעשה התכוונתי אלי אבל כשזה הילד שלך את לומדת להלחם).

ועכשיו אני חושבת על כל שברונות הלב הקטנים שילדים חווים. בריונות של ילדים גדולים מהם, חרמות והמון כאבי לב. וכאב לי כל כך כשחשבתי שהילד שלי עלול ליפול כקרבן למצבים כאלה ושאני לא יודעת איך לחסן אותו. אני כבר רואה בנולי המון עדינות ורגישות וכמה שאני שמחה על כך אני מפחדת, כל כך מפחדת…

וברור לי שאני אלחם כמו לביאה על זכויותיו של הילד שלי אבל אני כל כך לא יודעת להלחם כמו לביאה.

סבתי סיפרה לי על מקרה שקרה לה כילדה. היא ועוד חברה לכיתה מצאו בובה קטנה ורבו עליה. סבתא של סבתי ישר אמרה לה לוותר. אני חושבת שכך גם חינכו אותי ושנים לקח לי קצת להתגבר על הצורך הזה תמיד לפנות את המקום שלי לאדם אחר כדי שיאהבו אותי . וחוסר היכולת לשלם את המחיר שלא כולם יאהבו אותי תמורת מקום משלי וכבוד לצרכים שלי.

הדיסוננס הזה בין איך שגודלתי  לבין המציאות מכאיב לי יותר ויותר.

פוסטקטגוריות

טוב

יצאתי מהשבלוליות שלי עשיתי כמה סימונים ברשימת הדברים לעשות שלי והימים שלי פעילים יותר.

רע

מרגישה שאין לי מספיק זמן ואני עייפה בטירוף ונמאס לי גם לקטר על זה.

טוב

בא לי לכתוב גם כשאין לי מה להגיד

רע

אין לי מה להגיד אז יוצאים פוסטים  מהסוג הסתמי של צחצחתי שיניים

טוב

התחשק לי לעשות מתכון מהראש-אורז בחלב. אני חושבת שזה היה אמור לענות על הפנטזיה שלי על מזון נחמה חורפי (פעם הבאה פירה וכבד עם בצל מטוגן)

רע

יצא ממש גרוע ואפילו נולי ירק את האורז בבוז

טוב ורע

שכחתי להכניס את האורז למקרר ולכן דינו פח אשפה. אבל בזבזתי את כל החלב בבית.

טוב

חיזוקים חיוביים מרופא השיניים שלי שגם הפעם לא מצא שום חור

רע

250 ש"ח על כלום?

טוב

ערימת ספרים מעניינים שמחכה לי ליד המיטה. כמו "אם החיטה" המסקרן של מיקי בן כנען (העטיפה שלו מאד מיוחדת בעיני)

רע

קוראת את ג'ניפר ויינר הסתמית בגלל שהעיניים שלי עייפות מלקרוא משהו איכותי יותר בסולם ג'וליאנה.

טוב

נולי המתוק גדל ומתפתח ומצחיק אותנו מאד.

רע

נולי מתפרע, מתיש ויודע להצחיק אותי גם כשאני אמורה לנזוף בו.

ולי  מצליחה להגיד את כל זה במשפט אחד וזה כמובן טוב.

ואליאנה חזרה לכתוב ואני שמחה על כך מאד.

אם היה לי כסף וזמן והייתי אגואיסטית מספיק

מכירים את הסוג הזה של הפנטזיה על סכום שיספיק בדיוק למה שרצית. פנטזיה זו לא מילה טובה כי לא מדובר בעושר אגדי אלא במשהו בר השגה פחות או יותר. או במילים אחרות. אולי בעתיד אבל לא כרגע

אז במקרה שלי הייתי עושה ניתוח לייזר בעינים, לומדת נהיגה אצל מורה נורמלי או שמא אומר עושה אודישנים למורה לנהיגה ולוקחת את הכי מתאים, מחליפה את המתלחה שלי לגמרי ועושה גוונים.

הייתי גם יוצאת עם כל המשפחה לחופשה ארוכה. היינו מבקרים בצ'ילה וחורשים את ספרד ופורטוגל, והולנד ואינדונזיה (אנחנו מפנטזים פה אז זה לא יכלול את הקיטורים והלחץ לפני נסיעה של טוליו) אה, וגם ברזיל. תמיד הייתי חוזרת לברזיל.

היינו מבקרים אחת לשבוע במסעדה טובה בארץ אבל אני מתכוונת למסעדות מיוחדות כאלה ולא שגרתיות, היינו מטיילים בכל מיני פינות חמד ולא חוטפים חום בגלל העלייה במחירי הדלק.

ובכלל הייתי נוסעת למוזיאונים כמעשה שבשגרה, הייתי קונה מצלמה מהסוג המשוכלל שיש לאמני צילום ולומדת קורסים בצילום (אני ממש טובה בזה…).

הייתי לוקחת חופש וכותבת ספר

הייתי הולכת שלוש פעמים בשבוע למסז'יסטית פעם בשבוע לפסיכולוגית, פעם בשבוע למרפא אלטרנטיבי כדי לסלק כל תחושת עייפות ונאחס.

פעם בשבועיים קוסמטיקאית, פעם בשלושה שבועות: מעצב שיער.

הייתי מטפחת גינת תבלינים.

עוזרת: הייתי מעסיקה עוזרת שתנקה אחרי.

---

אני בטוחה שחלק מהדברים ייעשו אבל זה אומר במקרה הזה שיהיה לזה מחיר והמחיר יהיה בעיקר להרגיש חנוקה כספית ולהרגיש איזו בהלה כזו של מה אם נצטרך?

קצת כן וקצת לא

אישקטן נכנס לארגז הצעצועים שלו. מתיישב לו בין הלגו לצעצועי הפרווה המלאים בכוונות טובות ומחבקים אותו חיבוק מזויף של אינקובטור.

אישקטן בוחר לו את כילאו. הוא מגלה את זה רק כאשר דובי רך  חוסם את דרכו.