ארכיון חודשי: יוני 2012

שבת קיצית

רגיל

ספר במיטה שכמעט את כולו סיימתי היום. אני אוהבת ספרים שהדמויות בו כל כך אנושיות אבל הסוף מתסכל ומציאותי מאד.  הספר גרם לי לשמוח שאני לא מורה ולא תלמידה. אם יש גיל שאני לא מתגעגעת אליו זה גיל ההתבגרות.

 

סרט עם טוליו ונן שמטורף על פופקורן ומבחינתו זה חלק בלתי נפרד מהסרט. עידן הקרח 4. משעשע אבל מדי פעם צפו מחשבות מתוסכלות על כך שכל הסרטים שאני רואה בקולנוע הם סרטי ילדים. אה, וגם התגעגעתי לסינמטק. אבל כמובן שזה כיף לראות את הילד שלך צוחק עד כדי כך שהרגליים שלו באוויר.

 

אם כבר מדברים על סרטים:מעצבנים אותי אנשים שיושבים כל הסרט עם הסמרטפון המאיר שלהם ומתעסקים איתו. ובכל זאת אני לא מאלה שמעירים למישהו שעושה את זה כי זה נראה לי יותר מדי חודרני וגם הסיכוי שיענו לבקשה שלי קלוש.

 

טוליו ואני שיחקנו שח. בסיבוב הראשון הוא ניצח אותי בנוק אאוט כי ממש לא זכרתי איך משחקים. בסיבוב השני היינו תיקו וזה קרה בעיקר בגלל חוסר הזהירות שלי אבל היה מאד מהנה לשחק איתו. נן בחר להיות הצופה. גם הוא כבר יודע לשחק שח אבל מאד קשה לו עם הפסדים.

 

ביום שישי נפרדנו מהגננת והסייעת. קניתי לגננת ספר של ורד שלאוזר אידה שמציע פעילויות שונות סביב ספרים. לסייעת קניתי את עד שיום אחד של שמי זרחין. ספר אהוב עלי במיוחד. מקווה שגם היא תאהב . לא יכולתי לסבול את  הרעיון לקנות לה ספר בישול.

 

קניתי משקפיים חדשים ועכשיו אני לא זוכרת איך הם בדיוק נראים ורק מקווה שעשיתי את הבחירה הנכונה ביותר כי הם יהיו על הפנים שלי עוד כמה שנים טובות. כבר הייתי צריכה לקנות משקפיים כי שלי מלאות סריטות אבל בדיוק כשהסתכלתי אצל האופטיקאי המשקפיים שלי לא נראו לי פתאום במצב כל כך גרוע. קורה לי גם כשאני מסתפרת ששניה לפני השיער נראה לי טוב ואני חושבת שחבל להסתפר.

 

 

הייתה שבת טובה

מודעות פרסומת

איך הפסקתי לפחד מאימהות משקיעניות

רגיל

קראתי
פוסט מעורר מחשבה אצל אילאיל, המתקוממת נגד זה שתופסים אותה כסופר מאמא בגלל שהיא
מהאימהות המשקיעניות שמכינות קופסאות בנטו לילדים ומארגנות להם ימי הולדת לתפארת..
השורה התחתונה של הפוסט היא: ראבק אני אנושית.

 

כבר כמה
שנים שאני קוראת בלוגים של אימהות כמו אילאיל שמומחיות באסתטיקה ומלאות ברעיונות
משמחים בנוגע לכל פרט קטן בחיי ילדיהן (ובחייהן)  ושהמשפחה אצלן היא סוג של מוקד בחיים שלהן.

האינסטינקט
הראשוני שלי היה לשנוא אותן במין שנאה קטנונית ומענגת מהסיבה הפשוטה שהן גורמות
לאימהות טובות דיין כמוני להיראות,רע . אז היה לי נוח להאדיר אותן בלבי כמין
מושלמות במובן המעצבן של המילה.

 

ומצד
שני, אני כל כך מעריכה תשומת לב לפרטים הקטנים דווקא כי אני חסרת סבלנות ונשברת
באמצע העשייה.

 

אני כותבת
על הפוסט של אילאיל כי הוא האיר לי נקודה שלא חשבתי עליה . יש יותר מדרך אחת להיות
הורה טוב. לכל הורה יש את הנקודות החזקות שלו : את הדברים שהוא ממש טוב בהם והוא
מעביר את הטוב הזה לילדיו. אני , לדוגמא, ממש טובה בלספר סיפורים וזה מוקד שאני
משקיעה בו (ככל יכולתי), אני פחות טובה בלארגן מסיבת יום הולדת לבד אבל אני יכולה
להיעזר במי שאפשר ולעשות מסיבה נחמדה לילד שלי ששמח בה כי הוא גם יודע למה לצפות
ממני ולמה לא.

 

לא
מזמן פגשתי אם ועד מהגן של נן. היא הכינה עוגה שמקושטת  מדהים  (ועוררה
בי חלחלה מרוב שהייתה מדהימה) ומהשיחה התברר שהיא פשוט מאד אוהבת לעשות קישוטים
מבצק סוכר ושמבחינתה זו תרפיה לעצמה.. זה הכול, לא תחרות העוגה המצטיינת. תחביב!

 

* אולי
הגיע הזמן שגם אני אצא מהפרדיגמה של "יש לי שתי ידיים שמאליות" גם אני
יכולה לנסות דברים חדשים.

 

אני מגלה
שאני לא האימא היחידה שמסתכלת בחשש לצדדים לבדוק כל הזמן אם היא בסדר ואם ההורות
שלה נכונה. אני גם לא האימא היחידה שלפעמים מחפפת ותוקעת את הילד שלה מול הטלוויזיה
כי הכוחות שלה נגמרים, אני מתביישת להגיד אבל אני ביני לבין עצמי לפעמים גם
שיפוטית כלפי דברים שאני רואה אצל אימהות אחרות שנתפסים אצלי (אולי בטעות) כסוג של
הזנחה רגשית. אני לפחות מספיק חכמה להצניע את הצד השיפוטי. מבחינת: גם את לא
מושלמת אז תסתמי.

 

ואתם
יודעים מה, אחת מהמתנות שקיבלתי עם גילי המופלג (עכשיו הרע להגיד, לא, 37 זה צעיר,
את לא נראית וכו') זה שהרבה פחות אכפת לי מה אחרים חושבים עלי. 

סראט וסבינה

רגיל

כזכור אתמול היינו בהופעה של הציפורים. שני החבר'ה סראט וסבינה מאד השלימו אחד את השני. סראט עם קול האדירים שלו וסבינה עם הגרוב והאנרגיות המתפרצות.

 

הבעיה היחידה הייתה שההופעה היתה עם מקומות ישיבה. אני מבינה את הצורך של רבים מהקהל לשבת (ממוצע גילאים 70) . ובכל זאת לא הייתה שום אפשרות לעמוד ו/או לרקוד והיו שירים שפשוט הזמינו את זה. זה היה סוג של עינוי לראות את סראט וסבינה רוקדים יותר ממני.

 

באיזה שהוא שלב ניסינו טוליו ואני להיות מנהיגי דעה ומצאנו מקום שחשבנו שהוא לא יותר מדי מפריע. חשבנו שיצטרפו אלינו אבל תוך שניה קמה גברת ודרשה מאיתנו להתיישב כי אנחנו מסתירים.

 

הדבר הכי טוב בהופעה היה לשמוע את טוליו שר איתם . נראה לי שאפשר היה להכתיר אותו בתואר המעריץ מספר אחת כי הוא היה היחיד בסביבתנו ששר.

 

אחד הלהיטים הגדולים שלהם : Y SIN EMBARGO

 

גם אליסיה הייתה בהופעה וכתבה פוסט מרגש

 

היום הראשון של הקיץ

רגיל

היום הראשון של הקיץ הוא היום הקריר ביותר בשבוע

המרפסת מלאה בגוויות של אטבים ונוצות.

וגם את גרוטאות הפלסטיק צריך לזרוק

 

היום הראשון של הקיץ

הוא היום

בו אנחנו מזמינים לראשונה בייביסיטר

לשמור על הלא בייבי

ונצא להופעה של הציפורים.

 

ההופעה האחרונה בישראל שהיינו בה

הייתה בבאר שבע

ראינו את garbage

היה חום אימים ויהיתושים עקצו את שירלי מנסון

והרטיבו את הקהל בזרנוקי מים שהתערבבו עם הזיעה.

טוליו הוריד חולצה כמו כולם.

 

ואחר כך איחרנו את האטובוס האחרון

ובדרך לא דרך הגענו להורים של טוליו

(שעוד לא הכירו אותי)

וישנו שם.

 

ולי היו סיוטים שאמא שלו תגלה אותי

בכל זאת לפגוש את אמא שלו בפעם הראשונה עירומה?

 

ונשאר מזה זכרון מתוק

 

של מים גנובים וזיעה.

 

 

והיום אנחנו במרפסת שלנו

מנסים להפוך אותה למרבץ ראוי.

 

יש לי הרגשה שהפעם לא ירטיבו אותנו בזרנוקים.

יוני

רגיל

יוני הוא חודש שדורש קצב איטי

של מין מקונדו כזאת שבה הולכים לישון צהריים

אבל מה שקורה זה בדיוק ההפך

המולה גדולה של סוף שנת הלימודים

וציפיה גדולה למדבר של יולי ולשממה של אוגוסט

 

והימים מתארכים ולא נגמרים גם כשהגוף רוצה שיגמרו

והמזגן הוא סלע מחלוקת במשרדים.

אנשים עם סוודרים לצד אנשים מזיעים

וההשקעה באיפור בוקר מוכיחה את עצמה כלא במיוחד משתלמת.

 

המרפסת זכתה להצללה

אבל עדיין מטונפת

רוצה לשטוף אותה מהזוהמה

אבל הגוף שלי אומר לי

במילים הכי פשוטות

תרגיעי

 

המקפיא מלא בקוביות קרח שעשויות מאבטיח מרוסק

אבל הן מחכות בסבלנות

כמין פרס של סוף היום.

 

היומן מתפקע מאירועים

 

בגדי הים תלוים לייבוש

החול עדיין חורק מתחת לאצבעות

צריכה שואב אבק חדש

נזכרת בגלים המערסלים

ודוחפים לסירוגין

 

לא היו מדוזות

היו ערסים

או סתם בני אדם שגזלו ממני את מרחב המחיה שלי

והשקט

 

רוצה קצת שקט

 

 

דברים שהבלוג שלי לא יודע עלי

רגיל

1. אני חייבת לחץ כדי לתפקד. כשאין לי זמן אז התפקוד שלי עולה פלאים ואני מנצלת כל דקה.

 

2. יש בי שני קטבים. לפעמים אני בזבזנית נורא (של כסף וזמן) ומחליטה החלטות מאד לא רציונליות ולפעמים אני מתקמצנת על עצמי גם במקומות בהם אני לא צריכה.  היחס שלי לכסף הוא מאד מורכב.

 

3. קניית מתנות לאחרים זה עינוי בשבילי כי אני מתבלבלת מהר מאד בין הניחוש האם יאהבו את המתנה שלי לבין הטעם שלי. אני לא יכולה לקנות משהו שאני לא אוהב בעצמי

 

4. ובכל זאת אני אוהבת לקנות מתנות

 

5. בילדותי ציירתי המון. בעיקר דוגמניות אנורקטיות . אבל יש לי קושי אמיתי ללמוד טכניקות של ציור ולכן לא החזקתי מעמד במסגרות. אני מאמינה שיש לי כישרון לא מאולף.

 

6. אני כמעט ולא מבשלת ממתכונים. אני לוקחת מתכון בסיסי רק כדי להבין את התהליך בקווים כלליים ואז אני מרביצה אילתורים. אני כבר כל כך מיומנת בזה שבדרך כלל מצליח לי.

 

7. אני מתה לחזור להיות ג'ינג'ית אבל אני אזדקק לשירותי מספרה וקשה לי עם הרעיון של לשבת כמה שעות במספרה. כרגע השיער שלי חום כהה.

 

8. אני מאד נלהבת בלהתחיל  דברים חדשים אבל כשההתלהבותש לי יורדת אני נוטה לזנוח אותם. זה תחום שאני עובדת עליו ולפחוצת הבלוג הוא דוגמא שאפשר אחרת (6 שנים של כתיבה כל חודש!)

 

9. אני לא בודקת את הסטטיסטיקות של הבלוג ובדרך כלל מודדת את התנועה  בבלוג שלי ע"פ כמות התגובות. אני יודעת שזה לא בהכרח נכון לנהוג כך.

 

10.חזרתי להתאפר והתחלתי לשים לק. כדרע יש לי לק כתום בציפורני הרגליים ולק אדום בידיים. אני אוהבת לקרוא לעצמי פרחה אולי כי הדימוי שלי כלכ ך רחוק מזה וזה מפתיע אנשים.

 

11. אחד מהחלומות הקטנים שלי הוא לטפח את המרפסת שלנו. נראה לי שאנחנו נגשים אותו לאט ובסבלנות. אני רואה את עצמי קוראת במרפסת.

 

12. השנה הצלחתי לא להרוג את הצמחים בעציצים.

 

פגיעות

רגיל

היום ילדה אחת אמרה לנן בגן שילדה אחרת אמרה עליו שהוא הילד הכי מכוער בגן. במקרה שמעתי את זה והתחשק לי לתלות את אותה ילדה מהצמות. נן הגיב באצילות ואמר לה : "זה לא נכון" והלך לשבת במקום אחר רחוק ממנה.

 

 

אני יודעת שילדים אומרים הרבה דברים מעליבים אחד לשני ואני גם יודעת ש90 אחוז ממה שקורה בגן אנחנו לא יודעים. זה כאילו עולם מקביל ש ל ילדים שלנו כמבוגרים אין בו דריסת רגל.

 

אני יודעת שאסור היה לי להתערב ואכן אל התערבתי אלא התעלמתי. אני גם לא מתכוונת להעלותא ת זה בפני נן אלא אם הוא יגיד משהו.

 

אני גם יודעת שנן שלי הוא הילד הכי יפה בעולם.

 

אני יודעת שאני אומרת לו הרבה דברים טובים כל יום. כמה האו חכם ומוכשר ונפלא ויפה ואני מתייחסת נקודתית לדבריםש הוא עושה ואומר ובכל זאת כל זה לא עוזר מול אמירה מרושעת של ילד.

 

 

וכל זה לא גורע מהעובדה שאני מרגישה כאילו מישהו לקח את הביטחון העצמי השברירי משהו של הילד שלי וסדק אותו עוד קצת.

 

ואני לא מדברת על הביטחון העצמי השברירי שלי.