אתמול נולי היה במסיבת יום הולדת של פעם.
התרגשתי נורא להגיע למסיבה ולגלות סלון בגודל של הסלון שלנו מלא בילדים ובלונים ואמא שעומדת בגבורה מול הילדים ומפעילה.
אני חושבת שנולי הכי נהנה במסיבה הזאת.
היו הורים שהיו קצת ביקורתיים. אולי בגלל שהם לא רגילים.אבל למי אכפת. העיקר שהילדים נהנו והבית נשאר שלם.
ואני חשבתי רק: לאמא הזאת יש ביצים! אני מורידה בפניה את הכובע.
הקיץ פה
כתמים שמחים של ארטיק
עור צרוב שמש
דובדבנים
פתאום יש הרבה זמן
הרבה מאד זמן
וגם דברים למלא את הזמן
ויוזמה
אבל הגוף מתפנק ועצל
הראש רוצה
שעולם יחזור להיות
של המבוגרים
אבל הקיץ לצעירים
אולי כדאי לחזור להיות צעירים?
ולוותר קצת על גבולות וסמכות
ולנשום נשימה ארוכה ארוכה ארוכה
ערימה של ספרים מחכה.
האם אבקר בשבדיהאת הנערה הדרקונית
קר בשבדיה
או שמא אסתובב בשווקים של אקוודור
פופוליזם שמדבר אלי
הרי אני העם
ההקלה שבלהיכנס לחדר עם מזגן
עוד מסיבה
עוד פשטידה
עוד עוגה
עוד מתנת יום הולדת מהחנות ההיא שכולם קונים בה
ועוד פרידה
אוף
שונאת פרידות
אבל הן שם.
הלואיזה מתעוררת במרפסת
מזכירה לי לא לשכוח להשקות
אותה
מתגמלת
הסוכך הזול שקנינו מתעופף ברוח
כתם צבע שמבשר לנו
שהשנה יהיה צל
במרפסת
ושוב לובשת את השמלה האהובה עלי
שמתאווררת לה מעל לשומני הקיץ
הקיץ ניסע ברכבת, ברכבת ובמטוס
הקיץ יהיו לנו כנפיים.
וים, הרבה ים.
צדפים
שבוע הספר התרוקן אצלי מהמשמעות השמחה שהייתה בו. הוא הפך להיות עוד אירוע בים של אירועי סוף השנה. המדפים שלי מתפקעים מספרים שאת חלקם לא קראתי.לא הלכנו לדוכנים למרות שהם נמצאים מול הבית שלנו. לא התחשק לי להידחק ולא היה לנו אחר הצהריים פנוי.
חשבתי לקחת את נולי בחגיגיות גדולה לחנות ספרים ושנבחר לו ספר אבל ספר זה לא משהו חגיגי בעיניו. אני מביאה לו ספרים מהספרייה והסבתות קונות לו ספרים בכמויות.
אולי אנחנו צריכים לשמוח שבשבילנו ספרים הם עניין יומיומי.
אחת השמחות הגדולות שלנו בנסיעות לספרד היא להיכנס לחנויות ספרים. למעשה בזכות הרכישות שלנו שם אני מגלה כמה טוליו אוהב לקרוא. רק שהוא מעדיף לקרוא בספרדית. אנחנו בוחרים יחד ספרי ילדים לנולי כדי שטוליו יקריא לו בספרדית.
בשבילי קריאה זוגית או קריאה משותפת היא סימן לאינטימיות גדולה. הסבים שלי לימדו אותי את זה בכל אותן שבתות בהם כל אחד היה שקוע בספר שלו ומדי פעם הראש מורם עם חיוך, כאשר היה קטע מצחיק או חשוב הם נהנים להקריא אותו אחד לשני.
האינטימיות הזאת קצת בלבלה אותי. אני זוכרת את עצמי כילדה מסוגלת לקרוא ליד חברה שבאה אלי וזו פעילות שכיום נשמעת לי א-סוציאלית לחלוטין אבל אז נראתה לי מאד לגיטימית.
טוליו מתקשה לקרוא לידי. זה יכול להיות מתסכל בטיסות ארוכות לראות שהוא משתעמם לו בעוד אני שקועה בספר. בעצם לא כל כך שקועה כי הידיעה שיש משהו לא לגיטימי בקריאה הזאת שוברת לי את הרצף.
לפני השינה נולי ואני מבקרים את אמיל בקטהולט אשר במחוז לונברגה בשבדיה. אמיל הבלונדיני עם רעיונותיו הממזריים ויכולת ההמצאה הבלתי נגמרת שלו מקסים אותנו. אסטריד לינדגרן בהחלט הבינה איך עובד ראש של ילד.
זה הספר בהמשכים הראשון של נולי. השפה לא תמיד פשוטה אבל קולחת וחיננית (התרגום החדש נפלא)
והעיקר, שנינו מרותקים.
סיפור קטן על עוגת יום הולדת וקבלה עצמית
נולי חוגג יום הולדת בגן עם עוד ילדה (ככה נהוג אצלם, מטעמי חיסכון וכן, זה חוסך) והתבקשתי להכין עוגת יום הולדת. הכנתי עוגת שוקולד פשוטה וציפיתי אותה בקרם לבן כמו שנולי אוהב. קישטתי בדובדבנים מסוכרים ובאותיות סוכר (קנויות… כמובן שקנויות) . נולי נתן מבט אחד בעוגה ואמר לי שהעוגה די יפה.
טוב, התגובה האוטומטית הייתה עלבון קל מהפרגון המסוייג משהו ואז מישהי אחרת דיברה מגרוני: אמרתי לו:" נולי, עשיתי הכי טוב שאני יכולה. "
וזהו, אפילו עוגת המיקי מאוס המושקעת להתפלץ שאפתה האמא השנייה לא הצליחה לדכדך אותי. אני מצטיינת בדברים אחרים (נניח) אבל לא בעוגות יום הולדת וזה מה שנולי הגריל לעצמו בהגרלת האימהות.
עוד משהו שההורות שלי מוציאה ממני:
יש לי בלגן בראש (אני נהנית להגיד שיש לי הפרעת קשב לא מאובחנת), בלימודיי האקדמיים הייתה לי נטייה לדחות הכול לרגע האחרון.ואני רואה את העובדה שיש לי שני תארים בגדר נס. כשהפכתי לאם אחד מהחששות הגדולים שלי היה שאני לא אצליח להתארגן כי ההורות דורשת כישורי התארגנות ברמה אחרת לגמרי. אני גאה לומר שמצאתי פתרון לזה. בשנייה שמתקבלת הודעה מהגן אני דואגת לכל מה שצריך להביא גם אם מדובר בשבועות מראש. אני מרגישה שזו מלחמה תמידית במשהו מאד מובנה באופי שלי אבל אני מרגישה שאני ברוב המקרים בצד המנצח. אז שכחתי לרשום את הילד לצהרון בשנה הבאה אבל בזכות האובססיה שלי לבדוק כל דבר חמש פעמים גיליתי את זה בזמן.
חיימק'ה שלי
לנולי הייתה מסיבת סיום בגן. בריקודים שמתי לב שהוא כל הזמן מתבונן הצידה לראות את התנועות של הילדים האחרים. היו לו גם שני מקרי "חיימק'ה שלי" (זה שפונה לשמאל כשכולם פונים לימין) אבל הוא עמד בזה בגבורה. וחשבתי לעצמי שאני הייתי בדיוק ככה. למעשה עד היום אני מסתכלת על אימהות אחרות כדי ללמוד מה עושים במקרים שונים. השיטה עובדת לא רע בעיקר אם יודעים שיש דברים שמותר ורצוי לעשות באופן שמתאים לנו גם אם הוא שונה.
אימהות אלפא
כמו שיש "זכרי אלפא" יש גם "אימהות אלפא" הידועות גם כאימהות המושלמות (לעזאזל איתן) יש כמה כאלה בגן ואחת מהן היא גם באופן בלתי מפתיע האמא של זכר האלפא של הגן. היא גם נחמדה מאד אבל לבן שלה יש אופי על גבול המרושע (זה נוראי להגיד את זה על ילד). שמעתי אותו במסיבת הסיום אומר לאמא אחת שאף אחד לא אוהב את הבת שלה כי היא מתבכיינת (ואז, בתזמון מושלם הבת פרצה בבכי מהקצה השני של החדר), אחר כך הוא אמר משהו מעליב גם לילדה אחרת בגן ליד אמא שלה. וגם נולי סיפר לי על עלבונות מצידו. אני יכולה רק להגיד שזו הקלה גדולה שהוא לא ממשיך באותו גן.
הייתי חוזרת לצרוך תרבות באינטנסיביות של פעם. אני רואה חברות לעבודה שנמצאות בפאזה אחרת בחיים והן הולכות לכל המופעים, ההצגות, התערוכות והסרטים הנחשבים. אני יודעת בוודאות שיום אחד אחזור לזה.
חוגי העשרה בכל תחום שנראה לי מעניין
לומדת רפואה אלטרנטיבית כתחביב על גבול המקצוע.
יוגה
הייתי קונה הרבה יותר בגדים אצל מעצבות שאני אוהבת.
ניתוח לייזר להסרת משקפיים (!!!)
עיסויים וקוסמטיקאית בתדירות גבוהה.
הייתי מסתפרת אצל ספר הצמרת מפעם.
הייתי מחליפה בתדירות גבוהה את הכלים שאני לא אוהבת בכלים חדשים ויפים מחנויות שאני כרגע לא מתקרבת אליהן מטעמי חיסכון.
פרגולה
המון מטפסים ריחניים במרפסת. בכלל, טיפוח המרפסת עם רהיטי גינה מגניבים וכיפיים.
הייתי מעסיקה קואצ'רים לכל התחומים בהם הייתי זקוקה לחיזוק.
חוזרת לשומרי משקל ובמקביל הולכת למסעדת יוקרה אחת לשבועיים.
רישיון ואוטו כי צריך.
נוסעת שוב לברזיל. ראיתי אתמול את הסרט ריו והרגשתי געגוע קשה למקום .
ולצ'ילה לראות איפה טוליו גדל.
ובאירופה בא לי לבדוק את פורטוגל, איטליה,הולנד, שבדיה והייתי חוזרת שוב ושוב לספרד. למעשה הייתי קונה בית בספרד.
היה נחמד לכתוב את הפוסט הזה. אני חושבת שיש משהו מהנה בלפנטז על דברים שהם לא בשמיים (טוב, חלקם) ויש ידיעה שאפשר להגשים חלק מהחלומות במנות מדודות. אני שמחה שאין לי את כל מה שאני רוצה ושמחה שלא שכחתי לרצות. אני במקום טוב בחיים
יש כמה סטנדרטים בעידן ובחברה בה אני נמצאת שאני לא מתחברת אליהם כלכלית ולא רק כלכלית.
לאחרונה אנחנו נחשפים יותר ויותר למסיבות יום הולדת מושקעות עם מפעיל שמיועדות לכל הגן ורוח הדברים היא שבגיל חמש הילד מגיע לפרקו ומקובל לעשות לו מסיבה. רוב ההורים מתקשים לעמוד בזה כלכלית ולכן בוחרים לעשות מסיבה משותפת לשני ילדים. מה שנראה לי קצת כמו החמצה של מסיבת יום הולדת שהילד עומד בה במרכז העניינים. למען ההגינות אציין שרוב ההפעלות שנכחתי בהן היו נחמדות ושההורים הם לא טיפוסים סנוביים או נובורישים אלא אנשים כמוני שנכנעו לסטנדרט הרווח.
אני לא רואה את עצמי כבעל כישרון להפעיל גן ילדים שלם. זה לא מתאים לאופי שלי.
ואנחנו החלטנו שהשנה לא . ניסינו לדבר על זה עם נולי כי חששתי שאנחנו עושים לו עוול בכל שאנחנו לא נכנעים לסטנדרט והוא לא היה עקבי. בכל מקרה ראיתי שהוא לא ממש משתוקק למסיבה מסוג זה והחלטתי לעזוב את העניין השנה ולבחון אותו מחדש בשנה הבאה.
רציתי לכתוב על זה דווקא כי אני אדם שבהרבה מקרים יש לו נטייה קודם כל להיכנע לסטנדרטים החברתיים כדי שחס וחלילה הילד שלי לא יהיה מחוץ לעניינים. זה פחד מאד מושרש אצלי כי אני אדם שקשה לו להשתלב חברתית. ומצד שני אני רואה שלילד שלי יש אופי אחר. הוא יוצר קשיים חברתיים אבל אני לא בטוחה שמסיבה מסוג זה בכלל מתאימה לאופי שלו.ומצד שני אולי אני רואה את מה שאני רוצה לראות? בנושא זה נולי די עמום ולפעמים אני חושבת שהוא מנסה לרצות אותי בתשובות שלו. לפעמים אני מוצאת את עצמי מנסה לרצות אותו בצורה מוגזמת ואז אני עוצרת את עצמי.
עוד סטנדרט שיש לי קושי איתו הוא עניין המכונית. לי כידוע אין רישיון נהיגה (מה שנחשב לכשל, כידוע בעידן שלנו) . אני מודה שכשיש רכב אז יש נטייה לזוז פחות ולפעמים אני ממש שמחה שנולי כפועל יוצא הולך ברגל יותר מרוב בני גילו. הילד בכושר יותר מהרבה ילדים אחרים שרגילים לחיות מהרכב לבית. ואני תוהה עד כמה החובה הזאת להסיע את הילד ממקום למקום תורמת לילד.
נולי בשנה הבאה ילך לחטיבה הצעירה מה שאומר מרחק יותר גדול מהבית. עדיין מרחק הליכה. מה ששוב העלה את נושא הוצאת הרישיון ואז חשבתי שכשחושבים על המרחקים שאנחנו הלכנו בילדות לבית הספר (ואני לא מדברת על ילדות עשוקה אלא על ילדות רגילה) בכלל לא מדובר במרחק גדול.והדרך לבית הספר יכולה להיות גם מאד נעימה וזמן איכות יחד.
אני יודעת שאני נשמעת קצת כמו מישהי שמנסה להצדיק בדיעבד את הכשלים שלה. אני לא מקדמת את נושא הרישיון שלי לא מתוך אידיאולוגיה אלא מתוך פחד מתחום אחריות נוסף ומשעבוד מסוים. אני יודעת שיש יתרונות רבים ביכולת לנהוג ואני יודעת שמודיעין היא עיר לבעלי רכב ובכל זאת רציתי להביא גם את הצד הזה. הצד שמתגעגע קצת לפשטות של פעם גם אם היא כרוכה בחוסר נוחות.
אני אמא שאוהבת את הבן שלה אבל לא רוצה להיות משועבדת לו ולספק לו את כל מה שהוא ירצה. אני קצת כופה עליו את השונות שלי כי זה דרכו של עולם. ילדים גדלים בצל הוריהם והשטויות שלהם. אני לא שלמה עם זה אבל גם לא עם האלטרנטיבות.
אני זוכרת שפעם ביקרתי עם אימי בבית ילדה מהכיתה. אני לא זוכרת הרבה מהבית אבל אני זוכרת את היעדרו המוחלט של ארון ספרים ואת הזעזוע של אימי מעצם הידיעה שהילדה גדלה בלי ספרים.
ואני חושבת על האפשרות הזאת לגדול בלי ספרייה וזה נראה לי כמו חסך עצום.
ובקריית שמונה סוגרים את כל הספריות הציבוריות. עיר שלמה שחלקה הגדול הוא מה שמכנים אוכלוסיה חלשה ומצב כזה מחליש אותה עוד יותר. משאיר ילדים בלי הכרה באפשרות הזאת להגיע למקומות רחוקים בכוח הקריאה , בלי יכולת להרחיב את ההשכלה וזו בעיני הדלות האמיתית.
אני חושבת על אותם אנשים שהספרייה היא מקום של מנוחה אחרי יום עבודה מפרך, מקום בו אפשר בחינם לקרוא, להיחשף לסוגים שונים של תרבויות ולפעמים לנקות את הראש. אני חושבת על הילדים שקוראים אנציקלופדיה בשביל הכיף כדי ללמוד עוד, אני חושבת על אלה שבביתם אסרו לקרוא ספרות חילונית ובכל זאת רצו להכיר את העולם הזה הקרוב-רחוק. ואת אלה שלמרות שמחיר הספרים בארץ אינו יקר עדיין לא יכולים לקנות ספר והספרייה היא המקור היחיד שלהם.
את כל אלה פגשתי כשעבדתי בספרייה ציבורית ואני בטוחה שהם בכל מקום, גם בקריית שמונה.
גם אילנה כתבה על זה והיא גם מפנה לעצומה.
ביום ד' העצומה תשלח לראש הממשלה, לשר החינוך ולשרת התרבות."
