התקף של אשמה הורית הוא אחד ההתקפים המסוכנים לי ביותר. לא מספיק בבית, עובדת יותר מדי, כשאני מנסה להגיע ממש מוקדם לעבודה יש לזה הרבה יתרונות אבל ההיעדר שלנו בבוקר גם כן ממש לא אידאלי.
ואני לא טיפוס של בוקר, חד משמעית.
ושוב העבודה ממלאת תפקיד משמעותי ושוב שעות ארוכות מאד ולצאת בחושך ולחזור בחושך ואני שוב פוחדת מחוסר האיזון הזמני. כן זה זמני, אחרת לא הייתי שם.
מרגישה כאילו אנחנו מושכים את השמיכה של הזמן לכל הכיוונים וכמעט תמיד היא נקרעת, וגם אני.
אני עושה גם דברים משמעותיים שעושים לי טוב , קוראת, נפגשת, חיה. ולא הייתי מוותרת על זה. לא הייתי מוותרת על כלום, למען האמת.
וההורות קשה לי, התקשורת קשה לי, לנהל מרחוק את העניינים קשה לי.
לא באמת מצליחה לשחרר, נאבקת על כל גרם שליטה שקיים.
ובבקשה לא להציע לי פתרונות. מרגישה שאני מקבלת יותר מדי פתרונות מכל הכיוונים וזה לא באמת ישים או עוזר.
myreaderlife 