ברצלונה

אז חזרנו מהטיול עם נולון בברצלונה. ואותו אסכם בכמה מילים

היה יפה

היה מאד קשה

כמה יפה ככה קשה

 

זה מתסכל לגלות שלילד נסיעה לפארק הירקון ונסיעה לברצלונה עומדים באותה רמה. למעשה נסיעה לפארק הירקון עדיפה כי היא לא כרוכה בטיסה ובעמידה בתורים.

 

היינו בעיקר במקומות שמתאימים לילדים. מטבע הדברים רצינו למלא לו את מאגר חוויות הילדות ואת חוויות הביחד המשפחתי אבל הוא הרגיש כאילו לקחו אותו לעולם של מבוגרים וציפו ממנו לשחק לפי החוקים של עולם המבוגרים. היה לו קשה לשבת במסעדות, היה לו קשה עם הביקורים שלנו בסופר (כי רצינו לחוות את הקולינריה המקומית ולקחת כמה מזכרות הבייתה).

היינו בפארק השעשועים בטיבידבו. עליתי עם נולי על מתקן מפחיד ביותר לשנינו וזה הסתיים בבכי שלו ובצרחות אימה שלי אבל בסוף הוא אמר לי שהוא גם פחד וגם נהנה.

היינו גם בפרק הסיאוטדלה ושם היו לו את מרחבי ההשתוללות שהוא רצה וגם ליצן קולומביאני מקסים שמילא בריכת ילדים במי סבון והפריח בועות ענקיות עם מתקן מיוחד. אחר כך הוא נתן גם לילדים להתנסות.

ושטנו על הגולונדרינות והיינו באקווריום ענק ואכלנו במין ממתקיה חמודה.ועלינו ברכבל למונסראט.

 

אז שיחקנו וצחקנו וגם רבנו ובכינו וזה נגמר ותודה לאל שזה נגמר כי גם טוליו וגם אני היינו ממש על בקצה מבחינת כוחות ועייפות.

 

מחר מצפה לנו יום רגוע לטעון מצברים ולאסוף כוחות ולזכור רק את הטוב כדי שכשישאלו אותנו איך היה בחו"ל נענה שהיה מדהים.

 

נראה לי שעד הבר מצווה לפחות אין מה לדבר על טיול נוסף בחו"ל. 

delete

התחלתי את הבוקר בעייפות גדולה אבל איכשהו טיפס עלי הלך רוח משועשע שגרם לי לקחת דברים בקלות. אני לא יודעת מאיפה זה בא אבל אפילו הגילוי שבטעות שידרגו לי את המחשב בעבודה בלי לגבות כלום גרם לי למין תחושת קלילות כזאת.הכול נמחק, יופי. אז מה? גם דברים טובים נמחקו אבל גם המון תיקיות מיותרות ולא רלוונטיות.

אולי זו הזדמנות להתחיל מהתחלה עם תיקיות קבצים מסודרות. אולי במקום הפרויקט שנמחק אני אצליח לעשות משהו טוב יותר.

אני כבר יומיים בלי מחשב בעבודה , ממיינת ניירות ומסדרת ומארגנת וזורקת המון. וכל כך נהנית מזה. העבודה במקום לעצבן אותי נותנת לי אנרגיות חדשות.

ואולי אני יכולה ללמוד מזה שאפשר גם אחרת. שאפשר למחוק דפוסים מעצבנים ולהתחיל מחדש.

דפוס אחד שאני מרגישה רוב הזמן שהוא נמחק הוא ההתעצבנות לפני נסיעות של טוליו. אני כבר אומרת לעצמי שאני יודעת שאני אסתדר כי תמיד אפשר להסתדר ואפשר גם לקצר תהליכים ולקנות שירותים בכסף ולא תמיד לחפש את הדרך הארוכה והמתישה של ההתקמבנות.אני מתכוונת לחפש דרכים יצירתיות וקלות יותר. אני מתכוונת  לבלות ערבים נעימים עם עצמי בבית כשנולי ישן. אני מתכוונת גם לבלות עם נולי ולהיות קשובה לו.

צפויים לי שבועיים של חזרה לרווקות, של התנסות זמנית כאם חד הורית (תמיד טוב לטעום מחיים אחרים ובעיקר קשים משלך רק כדי לחזור לחיים שלך ולהרגיש מפונקת) ויש גם את הידיעה שהיום אני מפרגנת לו ומתי שהוא הוא יפרגן לי על משהו שאני אצטרך, גם אם הוא ידרוש ממנו את ההקרבה.

הלוואי הלוואי שאני אמשיך לעמוד בזה גם כשהנסיעה תגיע. לפעמים עדיין גואים בלי שרידי מרירות מפעם מהדפוס הישן ההוא של רחמים העצמיים אבל אני משתיקה אותם. כי אני יודעת שהם לא יואילו בכלום אלא רק יכולים לקלקל הרפתקאה קטנה נוספת שהחיים מזמנים לי. החריגה הזאת מהשגרה המוכרת . הכאב של הפרידה והשמחה של השיבה.

אני ממש ממש רוצה לא להתעצבן. השבועות האחרונים היו כל כך עצבניים ואתמול החלטתי שיום חופש עם נולי הוא בעצם מתנה גדולה בשביל שנינו כי מזמן לא היינו ככה רק שנינו. זה היה גם התאריך של יום הולדתו ואני אמרתי לעצמי: ביום הזה את לא מתעצבנת עליו.

 

אני גאה לומר שהיה מאד מוצלח. בבוקר נשארנו בבית, קצת שיחקנו וקצת הוא ראה סרטים (החלטתי שבאותו יום אני לא מגבילה את שעות הצפייה שלו), אחר כך הלכנו לקנות גלידה בשבילי וארטיק בשבילו כי זה מה שהוא רצה. הוא קיבל בובת דרדס בארטיק שלא הייתה לו קודם וזה ממש עשה אותו מאושר.

 

כשטוליו חזר ומצא את שנינו רגועים ואת הבית מסודר התארגנו לצאת לפארק ענבה. הבטחנו לנולי לשוט בסירה (הוא רצה את זה כבר הרבה זמן). היה שם בלגן מטורף כי כל המשפחות החרדיות ממודיעין עילית והסביבה בחרו את היום הזה לבקר בפארק ענבה. אבל עם חושבים על זה, גם לילדים חרדיים מגיעה ילדות שמחה אז טוב שכך (איחס כמה אני חיובית טפי עלי)

 

היינו קצת יוצאי דופן ושטנו עם נולי בסירה (הרווחתי אימון דיווש על הדרך) והלכנו לציין את יום הולדתו במסעדה (לא הכי מוצלחת).

במילים אחרות היה חגיגי במידה

 

היום עשיתי עם נולי בבית מרתון מנקלה. זה משחק חביב ביותר עם גולות שמעבירים אותן מגומה לגומה. כנראה הייתי טובה מדי כי הוא התחיל להתבאס שהוא תמיד מפסיד. אז אמרתי לנולי שבמשחק הבא אני אשחק כמו דבילית ואכן כך שיחקתי והוא היה מבסוט מההשתטות שלי. לא לפחד להתנהג בדביליות. זה הוציא את העוקץ מכל העניין.

 

ותוך כדי זה הצלחתי למצוא בלוג מוסיקה שפשוט נכתב בשבילי. השמעתי ממנו מוסיקה שגרמה לנולי לעשות קרנבנולי בסלון ולי לחיוך רחב.

וממנו הגעתי למיוזרדיו שגם כן מספק לי חומרים משובחים.

 

שני הבלוגים האלה הזכירו לי כמה פעם הייתי צריכה לטרוח כדי להגיע למוסיקה טובה והיום היא מגיעה עד אלי בשני קליקים.

 

אולי כל זה בא בזכות שתי ההליכות המסיביות שעשיתי השבוע שנתנו לי דחיפת אנרגיה מטורפת.

 

ואולי זה סתם התקופה החיובית ההיא בחודש 🙂

הילד שלנו שרד כבר חמש שנים איתי ועם טוליו. אני רואה את זה כהישג

לפני חמש שנים שכבתי על המיטה מחוברת למוניטור שהראה פעימות לב קטנות ולא סדירות. ולא היה לי מושג מה מחכה לי. חשבתי שאני יודעת אבל לא ידעתי.

והנה, אני אימא כבר חמש שנים. ותיקה שמגדלת ילד שחשבתי שהוא שלי אבל הוא בעיקר של עצמו. ילד שכמוני מגרש המשחקים שלו הוא מילים.

 

ילד שמשנה לשנה העגלגלות התינוקית שבלחייו פוחתת ועכשיו הוא ילד רציני ארוך ורזה וממושקף. ילד שיודע מה הוא רוצה.ילד שכבר לא מוכן שיכסו אותו בנשיקות כמו בעבר . גופו ברשותו.

ילד מלא המצאות. ילד שעושה גילגולים של קפואיירה על השטיח. ילד שאוהב לרקוד ולשבת עם ספר ולנסות לזהות את האותיות. ילד שלומד מילים בספרדית מתוך רצון אמיתי לדעת ולא בגלל שלוחצים עליו. ילד סקרן ששואל שאלות מטפיזיות ותיאולוגיות על ימין ועל שמאל.

 

ואני מרגישה שלמרות שאני חמש שנים אמא אני עדיין לומדת את תפקידי. התפקיד הזה משתנה כל הזמן ומה שהיה נכון לשנה הקודמת כבר לא נכון לעכשיו.

אני לומדת שלא תמיד צריך לדבר ורצוי להקשיב. אני לומדת לבחור את המאבקים שלי מולו, אני לומדת להיות לצידו, אני לומדת לבנות לו את מערך הגבולות שלו.

וזו לא למידה קלה. לעתים היא כואבת, לעתים היא באה עם כישלונות מהדהדים אבל אני מרגישה שגם אני צומחת עם הלמידה הזאת.

 

נולי בן יקר שלי, תודה לך על כל הלמידה הזאת ועל מה שאתה. אני מרגישה שהתברכתי בך.

הסיפורים הראשונים של נולי

היום נולי אמר לי לפני השינה: "אם אין לך כוח לסיפור אני אספר לך סיפור לפני השינה".

וכך היה. הוא הרכיב את המשקפיים לשוות לעצמו מראה רציני והתחיל:

 

היה פעם איש שקראו לו מר גפת. הוא היה שומר ושמר בכל הארץ. יום אחד נמאס לו לעבוד במקצוע הישן שלו והחליט להיות דייג. הוא הפך לדייג מאד מוצלח ודג המון דגים.הוא היה מאד עשיר.

הוא הכיר אישה והחליט להתחתן איתה. שמה היה בסטה. הם התחתנו ונולדו להם 101 ילדים. יום אחד ציוותה בסטה על מר גפת ללכת לקנות חלב כי היה חסר בבית. הוא קנה חלב ולחם וחזר הביתה. אחר כך הם החליטו לעבור לגור בארץ רחוקה מאד שנקראת דרום.והיה להם כיף.

 

היה איש שאהב לדוג תנינים. הייתה לו רשת גדווולה והוא יכול ללכוד בבת אחת (במכת אחת) המוני תנינים-101 תנינים או חצי וחצי. הוא לא יכול 10 כי זה הכי הרבה.

פעם אחת אחד התנינים שהיה הכי גדול כמעט בלע אותו אבל האיש שלף חרב והפך לאביר וגם אשתו הפכה לאבירה כמוהו. והוא גר פעם בישראל ועכשיו בצפון.

משקפיים

יש הפתעות בחיים, מסתבר. לפני כחודשיים גילינו שנולי צריך משקפיים. טוליו ואני חשבנו שצפויה לנו מלחמה כי בכל זאת ילד בן חמש ומשקפיים…

להפתעתינו נולי כל כך שמח כשהלכנו לעשות לו משקפיים. הלכנו לאופטיקאי מיוחד לילדים ובחרנו יחד מסגרת חמודה ותוך שעתיים יש לנו ילד ממושקף ומבסוט עד הגג.

ומסתבר שהוא לא חייב להרכיב אותם כל הזמן בגלל שהם רק לראיה מקרוב אבל הוא בכל זאת רוצה להרכיב אותם.

הוא נראה פתאום כל כך גדול ורציני.

 

במשפחה שלנו יש ללא מעט ילדים משקפיים בגיל צעיר. רוב האחיינים שלי ממושקפים ונולי רצה להיות כמוהם ובעיקר כמו אמא ואבא.

 

 

עוד סימן להתבגרות שלו. הוא לא רוצה יותר שאקרא לו בשמות חיבה. זה קשה לי במיוחד כי אני אוהבת לשחק עם שמות ולפרק אותם ולהרכיב אותם מחדש ולהמציא. אבל אני מכבדת אותו.

 

(נולי זה כנראה  יישאר רק כינוי הבלוג שלו)

יהיו לי כמה בקרים חופשיים בשבוע הבא ואני לא יודעת מה לעשות בהם.אחרי בוקר מבוזבז וחסר פעילות אני מרגישה שאני חייבת רעיונות ממש טובים כדי ליהנות מאותם בקרים חופשיים.

כרגע אני מדוכדכת וזה פשוט לא תקין להיות ביום חופשי ולהרגיש חרא.

 

 

שירות מחורבן

ההיגיון אומר שאם חברת תחבורה מתחלפת אבל אמורה לתת שירות דומה לחברה הקודמת כדאי שמישהו יודיע על השינויים לנוסעים.

למזלי לא הייתי חלק מהחבורה הנפגעת שחיכתה לשווא למונית שירות. אבל מסתבר שיום שלם עורק התחבורה הזה שותק בלי שאיש ידע על הסיבה לכך, על השינויים הצפויים אם צפויים וכו'.

 

אתמול חיפשתי מידע שיועיל לי מחר כשכן אצטרך לנסוע באותן מוניות שירות אבל לא ידעתי אפילו מה שם החברה החדשה ולא הופיע שום מידע בשום מקום אפשרי:

למשל באתר של עיריית מודיעין

למשל בפורום של מודיעין בתפוז (היה שם רק מידע שהתבסס על ניסיון אישי והרבה בילבול)

 

מוניות השירות לירושלים היו פתרון נפלא עבורי כל פעם שלא נסעתי עם טוליו באוטו. התחנה שלהם לא מאד רחוקה מהבית שלי (אם כי הייתי הולכת עד התחנה השנייה כדי שיגדלו הסיכויים שאעלה אם המונית הייתה מלאה), הנהגים היו מאד נחמדים ובסדר וכולי תקווה שזה ימשיך ככה אבל עצם הידיעה שיכול להיות מצב שאנשים יחכו שעות לשווא בלי שלאיש יהיה מידע על שינוי כל כך מהותי מרתיחה.

איך מכינים ילד לחיים

אני לפעמים מתלבטת בשאלה איך מכינים את הילד שלי לחיים האמיתיים.

 

נולי בילה שבת עם בני הדודים שלו אצל ההורים שלי . כשהם חזרו מטיול הוא איכשהו הצליח ללכת לאיבוד. הוא גילה קור רוח וניסה לפנות לאנשים כדי שיעזרו לו. חלק לא התייחסו אליו, אולי לא שמו לב כי היו שקועים בשיחה. ובסוף הוא מצא מישהו שיעזור לו.

ההורים שלי סיפרו לי על זה ואני דיברתי עם נולי והחרדה געשה לי בבטן. הפחיד אותי יותר שהוא דיבר עם זרים אפילו שזה התבקש במצבו.

 

אמרתי לנולי שאסור לדבר עם זרים כי אל כל האנשים טובים אז הוא אמר לי בתום הילדותי שלו: "מה הבעיה, אני אשאל אותו אם הוא איש רע." חוץ מזה הוא הדגיש שהאנשים שהוא פנה אליהם לא התלבשו כמו אנשים רעים ולא היה להם רובה. שיניתי נושא אחרי שהרגשתי שכל השיחה מונעת מהפאניקה הטהורה שלי ולא באמת עוזרת.

 

לא מזמן כשעברתי על החומר שיש לנו בעבודה מצאתי ערכה מצויינת שנקראת סיפורי דוסו לילדים. יש שם כל מיני דמויות  של בעלי חיים והם נתקלים בכל מיני סיטואציות  מאיימות או לא נעימות ודרך הסיפורים הילדים לומדים להקשיב לתחושת הבטן שלהם ולבקש עזרה ממבוגר כשצריך. ובעיקר חושבים על פתרונות. אהבתי את היכולת לתאר סיטואציות מדוייקות עם ריחוק מסויים (מדובר בבעלי חיים ולא בבני אדם) ואת היכולת לגרות את המחשבה ולחשוב יחד על פתרון.

 

ואני לא הייתי ילדה מוכנה לחיים. זה לא שלא ניסו להכין אותי ולהזהיר אותי מדיבור עם זרים אבל אני יכולה לתאר לא מעט סיטואציות בהן הוטרדתי מינית והגבתי מתוך תמימות טהורה. וגם סיטואציות בהן לא הוטרדתי מינית אבל היו לי תחושות בטן לא טובות ולא נהגתי לפיהן.

 

אני שהייתי ילדה משתפת בסך הכול לא תמיד סיפרתי. לא סיפרתי בזמן אמת שהמורה בכיתה ד' שנותן שיעורים פרטיים לקבוצות קטנות אחרי שעות הלימודים נותן לי תחושה לא נעימה. הוא לא עשה שום דבר קונקרטי אבל כל זמן השהות איתו הרגשתי מאויימת ופחדתי להיות לבד איתו.  אני זוכרת את תחושת הבטן הזאת עד היום ופשוט לא ידעתי להגדיר אותה במילים.

 

ואני רוצה שנולי יהיה מודע וקושב לרגשות שלו ולא יפחד לשתף אותנו וידע להגן על עצמו.

 

 

 

 

 

 

פעפוע

המנוע נדלק שוב. אני מופתעת לגלות בעצמי רצונות חדשים ולהבין שאני יכולה יותר. אני מתחילה לבנות פה משהו חדש אבל זה עוד מתבשל בי ופחות יוצא החוצה.

אני טיזרית כי אני לא יכולה לכתוב על זה יותר. אבל אני מופתעת מעצם זה שאני רוצה.

אבל הרצון הזה כל כך מפעפע בי שאני מתמלאת עצבנות בגלל שצריך לתת לדברים לקרות. צריך לתת לזה להבשיל. ואני לא טובה בלחכות. אני לא טובה בלתת למציאות לעשות את העבודה.

אולי זה שיעור בשבילי. אני מאמינה שיש לי עוד מה ללמוד.

שלום כיתה א' של החיים. התחלתי אותך שוב ושוב ושוב והנה אני מתחילה.