ארכיון רשומות מאת: myreaderlife

אודות myreaderlife

כקוראת אובססיבית שמוקפת בספרים כמעט מיום היוולדה חשבתי שהגיע הזמן גם לפתוח בלוג שהוא כולו מוקדש לספרים שאני קוראת.

שינוים קלים בבלוג

רגיל

 הבלוג נעשה צפוף ועמוס כי הוא מארח את שרידי הבלוג המנוח.

אז הוא כבר מבולגן למדי ולא בלוג חד נושאי שמשתדל להתמקד בקריאה. הוא כולל מעכשיו 12 שנים של פוסטים משמעותיים יותר ופחות כי לא היה לי באמת זמן לעבור שנה שנה וללקט ובכל זאת רציתי לוודא שהבלוג לא ייעלם בגלל דחיינות כזאת או אחרת. עדיין אשתדל שבלוג זה יוקדש לענייני קריאה והבלוג השני לכל השאר אבל הגבולות בין קריאה לחיים  כבר לא ברורים וגם הקריאה היא החיים.

במילים אחרות יצרתי לעצמי מלכודת מטומטמת של ניהול שני בלוגים אבל זה המצב.

מודעות פרסומת

רגיל

נפרדת מהבלוג השני שלי בישראבלוג שכלל 12 שנים מחיי. הוא לעד יישאר הבלוג הראשון שלי ובסוף החודש הוא ייעלם וזו דרכו של עולם.

חלק מחגיגות הפרידה יתרחשו פה כי גם לפני שפתחתי את הבלוג קראתי וכתבתי על קריאה.

ימים יגידו לאן ממשיכים.

את הפוסט הזה כתבתי ב 20.2.2007. הבן שלי היה בן שנה וחצי.
"החזרתי את המסורת האפקטיבית של סיפורי לילה טוב לנולי. אז אמנם התשתית לא אידאלית (עדיין אין מקום לשבת ליד המיטה בחדרו אז השעת סיפור מתקיימת בסלון) אבל זה מהנה. נולי מנסה למעוך את הספר באצבעותיו הקטנות (ואם אפשר אז גם להשחיז עליו את חניכיו הקטנות) ואמא של נולי מנסה להציל את הספר כי בכל זאת מדובר בספר ספרייה שעוד אנשים יצטרכו לקרוא."

(בפוסט המלצתי על "לילה בלי ירח" של שירה גפן עם האיורים המופלאים של דוד פולונסקי. התפעלתי מהאיורים הפיוטיים ומההומור הדק עדיין חושבת שזה ספר נהדר אם כי לא להשחזת חניכי תינוקות).

היום הילד שלי בן 11 ובמיטה שלו הוא מוקף בספרים. הוא אוהב ספרים אם כי לא באותו להט חושני אבל שמח שאני מנצלת את עבודתי וממשיכה להביא לו מגוון ספרים. לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות.

והפוסט הזה מ 14.1.2008 הילד בן שנתיים וחצי. הבלגן נשאר גם כיום אבל יש פחות קרעים.

מסתמן שנולי גדל להיות תולעון ספרים קטן כמו אמא שלו. המקום האהוב עליו הוא השטיח ליד כוננית הספרים. וכך נולון שולח יד קטנה וחמדנית ומוציא את "האריה שאהב תות". האריה כבר נפרד מהכריכה שלו (שעליה מצוירים מאכלים שונים שנראו לנולי מעוררי תיאבון מאד עד שהוא ניסה לתלוש אותם מהכריכה) אבל לנולי לא אכפת. הוא מזמר לעצמו תת תת (תות למתקשים) ומתחיל לדפדף. מצביע על האריה ואומר תות כי אריה ותות חד הם. אבל כנראה שאריה זה לא מספיק. הוא מוציא את ספר הכדורגל השלם . מתנה שטוליו קיבל פעם ולא ממש קרא. למעשה ספר הכדורגל השלם זה קצת הגזמה כי הוא הפך לספר הכדורגל החלקי. אבל לנולי זה לא מפריע: הוא מצביע על הכדור ואומר גנגה (גלגל) בשביעות רצון. הכדור הוא עגול אז כנראה שזה מספיק כדי להכליל אותו במשפחת הגלגלים. אבל הנה מיץ פטל קורץ לו מהמדף אז גם מיץ פטל מצטרף לחבריו  הפתוחים על השטיח. שם נולי נתפס לפרח צהוב גדול עליו הוא מצביע ואומר  גוליגוליגולי.

אני רואה את זה ונהנית לראות את ההנאה שנולי מפיק מהספרים. לב הספרנית שלי נחמץ קצת למראה הקרעים והפגעים (אם כי עכשיו הוא מדפדף בחלקי הספרים שלו בעדינות רבה) אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה ספר בלוי וממורטט מצביע על כך -שהשתמשו בו ואהבו אותו

ניסיתי ללמד את נולי להחזיר ספר שהוא גמר איתו למדף ואז לקחת ספר אחר אבל אז קלטתי שהוא עושה את מה שאני עושה כבר שנים: קורא במקביל. השידה שליד המיטה לא בדיוק מצביעה על עקביות וסדר. גם אני אגב למדתי את אומנות הקריאה במקביל מסבא שלי שקורא לפחות חמישה ספרים. אחד קליל לקריאה חוזרת, אחד כבד אבל מעניין, אחד שהוא נתקע איתו באמצע אבל אמרו שהוא טוב, אחד שהמליצו עליו ואחד לעיון.

המצב אצלם הוא כזה שאם אני שמה עין על ספר רוב הסיכויים שתהיה תקועה בו סימניה. גם אצלי זה ככה רק שנולי מאד מחבב סימניות ומושך אותן.

יש בי צד שממש מתגעגע לתקופה הזאת אבל היי, לפחות יש לי זמן לקרוא את הספרים שלי.

.

פרידה כפויה מישראבלוג

רגיל

נחנקתי קלות לבשורה שפיסת החיים שלי של 12 שנה עומדת להיעלם. זה לא כאילו הצצתי אחורה בזעם או בהנאה אבל הבלוג הספציפי הזה של ישראבלוג נתן לי המון. קיבלתי פה במה וקהילה של אנשים מופלאים שיודעים לכתוב ושרבים מהם משיקים לחיי גם במקומות שונים כיום.

קיבלתי הכרה במיומנות שהייתה  מובנת מאליה עבורי, כתיבה. וקיבלתי עוד מקום לתעד חיים שלפעמים היו שגרתיים ומתסכלים עד אימה ולפעמים מצחיקים ומרגשים. ילדתי פה, בניתי את הזהות האימהית שלי פה ואת הזהות הנשית שלי. קיבלתי הרבה אהבה וגם הדהודים לרגשות מסוימים בי וקיבלתי היכרות עם אנשים נפלאים שאחרת לא הייתי פוגשת וגם חברויות נהדרות.

 

ואני תוהה אם ישראבלוג היא רק פלטפורמה אחת מני רבות. אני כותבת גם בוורדפרס (לעתים רחוקות יותר) ואני רואה שמנגנוני התגובות מעצבנים.

בפייסבוק התגובות זמינות במחי לחיצה אבל בפייסבוק יש לי חברויות ממעגלים שונים ואין לי את אשליית האנונימיות המנחמת של ישרא.

 

ואני מבינה שצריך להיפרד מהמקום ואולי לבנות מחלקי החיים שלי משהו חדש אבל אני רוצה שתמשיכו להיות חלק משמעותי גם מהבלוג איך נתקבץ מחדש כקהילה?

אני מבינה שצריך לעשות את זה מהר.

 

מתכננת לקבץ פוסטים נבחרים אבל לא לגבות. הגיבוי נראה לי מעצבן ומיותר. לא כל פוסט שלי שווה גיבוי. לפעמים סתם רציתי לדבר אבל לא הכול אני רוצה לזכור או להזכיר.

 

מה אתם עמיתי לכתיבה בישרא מתכוונים לעשות? איך אתם נפרדים מהבלוג שלכם?

 

הוודאות היחידה שלי היא שאני אמשיך לכתוב בלוג. הבלוג הוא אחת מהנאות חיי ואני לא מתכוונת לוותר עליה.

מסכמת את השבוע בחמישי

רגיל

היום מקדימה את הפוסט לחמישי כי מחר סוף סוף ננקה את הבית ושאלוהים יעזור לנו. 

 

היה שבוע קשה ומעייף. זו התקופה בה אני עושה הרבה הדרכות לכיתות ומסיימת בשעות לא סבירות בעיני (19:00) אבל זה חלק מתפקידי. הבעיה היא שאני טובה וההזמנות מתרבות ואני מוצאת את עצמי מסיימת לפעמים 3 פעמים בשבוע בשעה זו וזה כשאני מתחילה לעבוד בבוקר. האידיוטי בכל הסיפור זה שאני קובעת לעצמי את לוחות ההדרכות ואין שום גורם שכופה עלי . אפילו המרצים שמזמינים את ההדרכות מגלים להפתעתם שהם לא היחידים ושאני עושה קרוב ל 60 הדרכות בסמסטר. בעיניהם זה הרבה אבל זה לא מונע בעדם מלהזמין עוד.עוד גורם שיש לקחת פה בחשבון זה החזרה הביתה למודיעין בתחבורה ציבורית.

 

בתחילת השבוע קיבלתי כבונוס את הפגנת החרדים. היה לי מספיק שכל לחכות לפני שיצאתי אבל הלכתי ברגל לתחנה כי לא הייתה רכבת קלה ולמזלי הייתה לי תושייה לעשות עיני כלבלב לנהג שעמד שעות בצומת בפקק ולו היה מספיק טוב לב להעלות אותי לאוטובוס. התברר לי שזה היה האוטובוס של 16. עליתי עליו ב 18. כל האוטובוס הסריח כי בהפגנה השתמשו בזרנוקי ריח. הריח נשאר כמה ימים בשטח גדול.

 

היה לי קשה במיוחד לא בגלל העבודה אלא כי אני מתחילה לראות את הקושי של נן. היה לו שבוע קשה בביה"ס ורוב ההורות שלי הייתה בשלט רחוק. הנפש של נן מורכבת והוא מסתבך בביה"ס בענייני משמעת . הייתה אסיפת הורים לא משמחת ואח"כ המורה עוד דיברה איתי. אני עובדת על עצמי לראות את הטוב בו ולהרעיף עליו אהבה כי הוא שם את עצמו בסיטואציות שהוא כל הזמן מקבל נזיפות מכולם כולל מאיתנו. אני כל כך רוצה להפוך לו את הבית למקום מיטיב.

 

בעבודה אמרו לי משפטים כמו "מזל שאת פה"  שהם כמובן משמחים ועושים טוב ועדיין מרגישה כל כך נקרעת בין המחויבויות שלי.

 

היום הצלחתי לצאת מוקדם מהעבודה כי היו לי עודפי שעות אבל גם זה לא בא בקלות ונאלצתי לדחות אנשים שהגיעו ולא קבעו איתי. להגיע באור הביתה זה חתיכת דבר משמח.

 

השבוע הבא יהיה יותר קשה ואני שואלת את עצמי מה עבר לי בראש שקבעתי לי ארבעה ימים ארוכים ברצף ואיך אני מסיימת שבוע כזה . דווקא לזה יש תשובה. בפגישות על גבי פגישות.

 

אבל זכיתי ביומנה של אנה פרנק גרסת הקומיקס של דוד פולונסקי הגאון. כמעט קניתי אותו יום קודם אבל אז בישרו לי שזכיתי בתחרות ששכחתי שהשתתפתי בה על כתיבת פסקה ראשונה ביומן. יאיי. במקום זה אקנה לי את ספר ההוגה שמלמד אותנו להיות דנים מאושרים במקום ישראלים מזיעים. בהצלחה לנו באמת.

 

מכורה לקניות באייהרב. קצת כמו סופר בחו"ל אבל כבר מתחילה לחשוב שאם לא איזהר אמצא את עצמי עם ערימות של מסיכות לפנים וכל מיני גודיז אחרים. במילים אחרות בלאק פריידי נגמר אז תרגיעי ומהר. תוסיפו  לזה את הכיף שבלקבל חבילה לעבודה שכבר שכחת מקיומה.

 

חוץ מזה קניתי ספונטנית חולצה וג'קט של דפנה לוינסון. החולצה הצלחה והג'קט עוד לא נלבש.

 

השבוע כמעט נגמר וטוב שכך. ממש!

 

 

פוסט שישבת

רגיל

השבוע היה מזג אוויר שגרם לי לערוג לפוך. הסגריריות הזאת משרה עלי תחושת כובד. וממש חיכיתי לסופ"ש והנה הוא בא.

היה שבוע אינטנסיבי מאד שכלל הרבה הדרכות אבל הן היו ממש מוצלחות. כיתות טובות, נושאים מעניינים ואפילו הימים הארוכים עברו ממש מהר.

היה מפגש של מועדון הקריאה שהיה חביב  ולא עמוס מדי. כולנו היינו עייפות אבל עדיין היה כיף וחזרתי עם אדרנלין.

סוף סוף עלה הממשק החדש וכבר הספקתי לעדכן חלק מהלומדה וזה ממש שימח אותי כי חששתי שזה יתעכב מאד. 

בהמשך למקרה המעצבן בשבוע שעבר הצלחתי לנהל שיחה טלפונית בה העמדתי במקום את הגורם המתאים וגם דרשתי את מה שמגיע לי . במקרה שלה הכי טוב לעשות את זה בשיחה טלפונית ולא במייל. שם קל לה יותר לדפדף אותי. אבל מה שנחמד שכנראה שזה לא הגיע לרמת פיצוץ ועם זאת אמרתי לה הכול ואני עדיין בהיי מזה. כשאני חושבת כמה אנרגיה הושקעה במשהו שהוא סה"כ השלמת הכנסה שולית בחיים שלי ממש לא יהיה אכפת לי גם אם זה ייגמר. אבל העברתי מסר לעצמי שאני לא אתן שידרכו עלי.

אז הגעתי במצב רוח די טוב לסופ"ש ואתמול ישנתי שנ"צ משובחת  וגם הכנתי אוכל שזה משהו שלא עשיתי די מזמן. ואכלנו יחד . גם זה דבר שלצערי קורה פחות ופחות בתקופה הזאת. ארוחה משפחתית וממש עצוב לי שזה מתמסמס. חלק מזה בגלל שטוליו החליט לעשות צעד כדי לשמור על המשקל ולא לאכול אחרי שש בערב. אני אפילו לא בבית בשעות האלה ונן עם החוגים והתכניות השונות גם לא בבית.

חוץ מזה קנינו קינקט לאקס בוקס וזהאומר משחקים עם תנועה . בינתיים נן וטוליו משחקים. אני קצת ניסיתי אבל התחלתי בשלב מתקדם ולא הסתדרתי וזה עצבן את נן ואותי והפסקנו לשחק. אמרתי לנן שאם הוא כל פעם שאני לא מסתדרת ינזוף בי אני לא ארצה לשחק איתו  והוא התנצל. גם זה צעד חריג ואני שמחה שהוא עשה את זה.

צפוי לי שבוע עמוס אבל חנוכה באופק…

 

 

 

פוסט שישי בסימן גבולות

רגיל

 

 

אני מרגישה שעניין ה"להיות מחוברת לקול הפנימי ולדעת לבטא אותו" עבד לי ממש טוב. לשמחתי לא בתחום הזוגיות אבל בתחום  המקצועי. הרגשתי שיש מקומות בהם אני לא משמיעה מספיק את קולי. היה גם סיפור מרגיז עם הוצאת ספרים שאני עובדת איתה בו הרגשתי שלא נעשה איתי צדק והצלחתי לשים גבולות וגם להבין שיש דברים שלא שווה להתעקש עליהם.ויש אנשים שפשוט לא כדאי לעבוד איתם. אנשים שהתקשורת איתם ברמה המקצועית פשוט רעה. מזל שיש לי בחירה בתחום הזה ומזל שאני לומדת להציב גבולות.

 

 

עברתי הרבה עצבים עם הסיפור הזה אבל אני אחרי ומרגישה שעמדתי בו בכבוד ובמקצועיות.

 

חוץ מזה לקחתי יום חופשת מחלה אחרי שהרגשתי שקשה לי לשאת את כובד החיים וביום הזה נחתי ונן תפס עלי טרמפ וביקש שאקח אותו מוקדם מביה"ס כי כואבת לו הבטן והרגשתי שהוא זקוק לי ולחברתי והסכמתי ואני ממש שמחה שהיה לנו אחה"צ נעים יחד והרגשתי שהכוחות שלי מתחדשים.

 

צבעתי את השיער צביעה ביתית. הפעם שילבתי שני צבעים. ביום הראשון חשבתי שזה מזעזע אבל זה ממש השתנה מהר ועכשיו אפשר להגיד שאני ממש מרוצה. במיוחד אחרי שהסתפרתי והתספורת יצאה בין המוצלחות שהיו לי בחיי.

 

נן שם חטיף אנרגיה שנועד לטוסטר במיקרו והתוצאה הייתה שהבית שלנו הצחין מעשן  כמה ימים. יזמות היתר שלו מצחיקה ומעצבנת. בעיקר מעצבן שהוא לא בודק ושואל ודי אימפולסיבי. גם אני הייתי כך ובעבודות הראשונות שלי העירו לי על זה כך שהיום זה יותר מאוזן.

 

 

ובשבוע הבא טוליו נוסע לאילת לטיול של העבודה בברכתי (השוחד הפעם הוא קפסולות של קפה), מפגש של מועדון הקריאה. ואולי גם קצת חורף.