ארכיון חודשי: מאי 2014

משהו על חפצים

רגיל

החזרנו את השטיח לסלון. היה לנו שטיח שטוליו ירש מסבתו . שטיח פרסי קלאסי. לאחר שמסרנו אותו לניקוי השארנו אותו מגולגל בארון כי נן היה בתקופה בה היה משאיר שלוליות בכל מקום.

החזרנו אותו לאחר שנן חזר לעשות תרגילי קפואירה והוא זקוק למשטח רך כדי לא לפצח את גולגלתו הרכה.

 

ואני מבואסת. נהניתי מהקלילות של רצפה נטולת שטיח. השטיח לא הטעם שלי ולא הבחירה שלי. הוא לא מכוער אבל אני הייתי בוחרת משהו יותר קליל.  אנחנו תקועים איתו. הרי לא נקנה עכשיו שטיח כשיש לנו כזה ועצם הידיעה שזה יהפוך את הניקיון המפרך למפרך פי כמה מבאסת אותי. זה כאילו קצת פחות הבית שלי.

 

ואף אחד לא מבין אותי אבל השטיח כאן כדי להשאר ואני אתרגל אליו כי אין לי ברירה.טובת הילד וזה.

 


בכלל אני מנסה לחנך את עצמי להשתמש יותר במה שיש לי ופחות לצבור. זה די קשה במיוחד אחרי היום. לקחתי לי יום חופש לסידורים שהפך ליום חופש לקניות וקניתי ממש הרבה שמלה, חולצה, עליונית ושתי חזיות. בשלב מסוים די נבהלתי מעצמי כי אמנם קיבלתי מתנת יום הולדת נאה אבל הרגשתי שאני פשוט מגזימה.

מקווה שעכשיו בעקבות חוסר הזמן שלי אני פחות אתפתה לקנות. הבעיה היא שאני מאד יעילה ממוקדת ומהירת החלטה בקניות שלי.

 

אגב גם הבחירה להשתמש בשטיח ולא לקנות אחר שהוא יותר לטעמי היא בחירה כזו. אני כמעט מקנאה באנשים הממוקדים האלה שיודעים למצות את מה שיש להם ובוחרים נכון את החפצים שלהם. לי יש כמה תיקים שחבל לי לזרוק כי הם קצת התבלו וזה הוביל אותי לקנות עוד תיקים וכך אין לי אף תיק במצב של "חד משמעית לזרוק" אבל גם אף תיק שווה שאני אדע שישמש אותי שנים. סוג של זול יקר. אבל אני גם שם משתדלת להמשיך להשתמש בכמה תיקים למרות שהם קצת בלוים ולעשות רוטציות ביניהם.


 

ומצד שני מאז שהתחלנו לנקות באופן סדיר יש משהו מהנה במפגש המחודש עם החפצים שלנו. יש יותר מודעות למה שיש ומפגשים נוסטלגיים שמוסרים ד"ש מהעבר כמו מהבושם שפעם השתמשתי בו הרבה ועכשיו קצת חזרתי אליו. הוא מזכיר לי תקופה אחרת.

 

מודעות פרסומת

משהו על קבוצת הכתיבה שלי

רגיל

אנחנו ממשיכים להיפגש כל שבוע כדי לכתוב. כל אחד עם שאיפותיו וחלקנו פשוט רוצים להמשיך לכתוב גם אם לא באינטנסיביות האידאלית.

היום הכנתי לקבוצה תרגילי כתיבה. זה תפקידי בכוח והרגשתי שאני מתמלאת במין עליצות משונה ורצון עז שיהיה כבר מחר ונוכל להיפגש עם הלפטופים והמחברות (אני עדיין כותבת במחברת כשאני בקבוצה ובלפטופ כשאני כותבת לעצמי) ונוכל להציץ קצת לראשים של חברינו לקבוצה. התרגילים מיטיבים להוציא מכל אחד דברים שונים.

 

 

היום הראשון שלי באוניברסיטה העברית

רגיל

קיבלתי את השרביט מקוקסטה היקרה.

 

אני זוכרת את שנת השירות שלי (כן, עשיתי שירות לאומי) כמצב די אומלל . הרגשתי שאני לא במקום בו אני רוצה להיות ולא היה לי די כוח לעזוב.כמהתי  לאוניברסיטה. באותה שנה הייתי בטוחה שאני הולכת ללמוד עבודה סוציאלית בבר אילן ומהר מאד הבנתי שם שזה לא מושך אותי בכלל ושנה אחרי זה הגעתי לאוניברסיטה העברית למדעי הרוח ושם מצאתי את עצמי.

 

ועל היום הראשון שלי באוניברסיטה אני רוצה לספר כי הוא סוג של פעם ראשונה בשבילי לחיים בהם אני רציתי.

 

אני זוכרת שהקורס הראשון היה מבוא לסיפורת ובו הבנתי כמה עוד יש לי ללמוד. אני לא זוכרת את פרטי השיעור אבל אני זוכרת את ההרגשה. העולם נפער לפני במקומות שלא הכרתי.

 

אחר כך ישבתי בקפטריה עם ליאת, בחורה שהכרתי זמן קצר קודם והיה לנו המון על מה לדבר. נדמה לי ששם הרגשתי סוף סוף מוקפת באנשים מסוגי. אני לא יודעת להסביר אתזה עד היום אבל למצוא בבת אחת הרבה אנשים שהמחשבה שלהם ותחומי העניין שלהם משיקים לשלך -קסם, סוג של קסם.

 

 

 

היו לי גם מרצים שפתחו לי עוד ועוד חלונות של ידע ושל הסתכלות אחרת. בהמשך היו לי אהבות נכזבות ולא נכזבות וגם התאהבויות טיפשיות שלא הובילו לשום מקום אבל היו מהנות מאד. למדתי להרגיש בעוצמות שלא הכרתי קודם.

 

היו גם לילות ללא שינה והיו משחקי דד ליין איומים בהם שברתי שוב ושוב את שיאי הדחיינות שלי (יומיים ללא שינה) והיו שעות ליד מכונות הצילום בקומה הראשונה של הספרייה. 

 

(כיום אני נשמעת כמו הזקנות שאומרות לאימהות צעירות: מה אתן מתלוננות, אנחנו כיבסנו חיתולים. אני אומרת לסטודנטים: אני כתבתי את העבודות הראשונות שלי בכתב יד!)

 

וגם את האהבה הנוכחית שלי, את טוליו הכרתי שם על הספסלים האדומים בכניסה לספריה. כמובן בזמן שהכי פחות חיפשתי אהבה.

 

מאוחר יותר גיליתי שהיה גם מי שהיה מאוהב בי. אני לא התייחסתי אליו ברצינות כי חשבתי שהוא מאוהב בכל אחת אבל ממש טעיתי  בזה. גיליתי את זה כששנינו כבר היינו עם בני זוג אחרים. חיבבתי אותו, לא יותר מזה אבל זו הייתה מחמאה אדירה לאגו.

 

האוניברסיטה הפכה לסוג של בית שני, עבורי. אני חושבת שביליתי שם יותר מעשור גם כסטודנטית, גם כעובדת וגם כמשוטטת. ועד היום אני מגיעה לשם לפעמים ונדהמת לאן נעלם הכול. היום היא השתנתה. מאד פונקציונלית ומאד הייטקיסטית.  החוגים מדעי הרוח נמצאים במצב עגום מאד וכל פעם שאני מגיעה אני פוגשת פחות ופחות אנשים שאני מכירה.

 

 

ועכשיו זה מקום של אהבה וכל עוד יש בריסטה בקפטריה שזוכר איך אני שותה את הקפה שלי (כן!) אמשיך לראות במקום בית.

 

מעבירה את השרביט לאילנה, תום ורותי

סופה טרופית

רגיל

כמה מענג להגיד סופה טרופית
ולהרגיש חלק מעולם גדול יותר עם טבע מוזר, פראי ומשוגע.


 


הסופה הטרופית הזאת הזכירה לי את
ברזיל שהייתה התאהבות ממבט ראשון. אני זוכרת כמה היה מפתיע ללכת ברחוב באמצע יום
חם ולקבל פתאום מטח של טיפות עבות וכבדות . מרענן ומשחרר ועושה חשק לרקוד.


 


גשם של קיץ שונה מאד מגשם של חורף
שלפעמים נדמה לסיכות דוקרניות וממנו תמיד רוצים להתחבא. עם גשם של קיץ יש חשק
להתמזג.


 





 


סופה טרופית

רגיל

כמה מענג להגיד סופה טרופית
ולהרגיש חלק מעולם גדול יותר עם טבע מוזר, פראי ומשוגע.


 


הסופה הטרופית הזאת הזכירה לי את
ברזיל שהייתה התאהבות ממבט ראשון. אני זוכרת כמה היה מפתיע ללכת ברחוב באמצע יום
חם ולקבל פתאום מטח של טיפות עבות וכבדות . מרענן ומשחרר ועושה חשק לרקוד.


 


גשם של קיץ שונה מאד מגשם של חורף
שלפעמים נדמה לסיכות דוקרניות וממנו תמיד רוצים להתחבא. עם גשם של קיץ יש חשק
להתמזג.


 





 


עדכוני היום

רגיל

אחד האתגרים הכי מעצבנים בחיים הם להנפיק דרכון במשרד הפנים. היום היה לי העונג לחכות 80 מספרים עד שהגיע תורי אבל בכל זאת היו ביום הזה כמה ניסים קטנים.מכירים את המחשבה הזאת על אדם שלא ראיתם המון זמן ועכשיו פתאום אתה מקבל ממנו אות חיים? אז זה קרה לי.

 

חברה שחשבתי עליה בדיוק היום ושבפעם הקודמת נפגשנו פגישה אקראית ולא מספקת כשהיא עשתה ג'וגינג ואני מיהרתי לעבודה. הזדמנה גם היא למשרד הפנים מה שהוביל לשיחת התעדכנות מושלמת כי לשתינו היה פתאום המווון זמן.וזה עוד אחרי ששניה קודם חשבתי כמה היה מסתדר לי לפגוש חברה ולנהל שיחת בנות.

 

מה שעוד יותר משונה היה שתהיתי איך נראית הבת שלה שהיא בגיל של נן ואותה ראיתי לפני חמש שנים בערך. ומשום מה עברה לי בראש מחשבה שיש לה משקפיים ואכן ראיתי אותה ממושקפת ומתוקה להפליא.

 

אז נכון שבתמורה נזכרתי רגע אחד מאוחר יותר שהתמונה החדשה בדרכון שלי תהיה כזו עם גבות לא מסודרות ואיפור מרוח של סוף היום אבל מה אכפת לי, שיסבלו בביקורת הדרכונים. בגדול מרפי פעל לטובתי היום.

 

עוד נס קטן היה שבחורה ביקשה שאתן לה את המספר הגבוה יותר שלי כדי שתספיק לחדש את החניה באוטו וכך קודמתי ב 20 תורים.

 

עכשיו בבקשה להפעיל את הקסמים על הדואר כדי שאקבל בקרוב את הדרכון ואת מתנת יום ההולדת שלי שקניתי לעצמי בשם טוליו. הכול אני צריכה לעשות בבית הזה קריצה

 

אה, ואני מעוצבנת ברמות מדפדפן אקספלורר אבל עדיין קשה לי להשתמש בדפדפנים אחרים אבל בעבודה על פוסטים בישראבלוג הוא לא מאפשר כלום.

 

 

על הבלוג ועל הכתיבה ועל עצמי

רגיל

אני מרגישה כאילו אני נכנסת לבית זר. אני בבלוג שלי המוכר אבל הוא כבר פחות ופחות מהווה חלק מחיי. אני מרגישה אליו קצת כמו אל בגד ישן שפעם הייתי לובשת המון ובאיזה שהוא מקום זה כבר לא זה אבל לא רוצים להיפרד.

 

אני אדם שקשה לו עם פרידות. לפעמים אני עושה הכול כדי לא להיפרד.

 

אני לא רוצה לעזוב את הבלוג אבל אני מרגישה אליו אחרת. אני מרגישה אל הכתיבה אחרת.

 

הטיפ הכי גדול שקיבלתי היה להתיחס לכתיבה כאל דבר כיפי שמצפים לו ולא כאל חובה מעיקה, כדבר שצריך לעשות אז עושים. ואני מתגעגעת לכיף הזה של לפתוח את הבלוג לפעמים פעמים שלוש ביום ולכתוב כי בא לי לכתוב. הלהט הזה והעונג והציפיה המתוקה לתגובות והמחשבה תוך כדי חיים שיש לי מה לכתוב ויש לי מה להגיד.

 

ועכשיו אני בעיקר שואלת: האם אין לך יותר מה להגיד?

 

אני מרגישה עייפות גם בקשרים שלי עם אנשים ביכולת לפטפט שעות ולשתף. מתי איבדתי את זה? האם איבדתי את זה?

 

זה משונה דווקא עכשיו כשאני כל היום מדברת בעבודה וכל היום פוגשת אנשים. אני חושבת שחלק מהשינוי אולי קשור למצב המאד תקשורתי שאני נמצאת בו עכשיו. הרבה עשיה , הרבה דיבורים, הרבה פגישות.

 

טוב, הכול ברור עכשיו.

 

ואני עדיין פה.

 

מחכה להנאה מכתיבה שתחזור.

 

אני יודעת שהיא תחזור.

 

מאתגרת את עצמי שוב לכתוב פה כל יום ולו משהו קטן.

 

אתגר ה 500 החזיק מעמד לחצי חודש וזה המון, אני מזכירה לעצמי שלא האמנתי שאצליח.

 

ועכשיו זה לא אתגר 500 אבל זה אתגר השיבה לבלוג.

 

אתגרים אני אוהבת.

 

חג עצמאות שמח. המדינה עצמאית כבר 66 שנה ואני בדרך.