וירוס

זה היה שבוע מוזר. מין שבוע כזה שכולו מתנהל בהילוך נמוך. נן החלים במהירות מהניתוח ואז התלבש עליו וירוס כך שבילינו הרבה מאד זמן בבית. היה בזה משהו מתסכל אבל מצד שני זו הייתה תזכורת כמה אנחנו עסוקים ומתרוצצים בימי שגרה וכמה נחמד להוריד הילוך. לראות הרבה טלויזיה ואפילו ללמוד אבל בנחת.

היום חשבתי שנחזור לשגרה אבל לוירוס של נן היו תכניות אחרות ובדרך לבית הספר הוא הרגיש ממש רע מה שגרם לי (אחרי התלבטות, מודה) לעשות אחורה פנה ולחזור איתו הביתה.

הניתוח של נן

נן עבר את הניתוח פוליפים בהצלחה. אני חייבת לומר שהופתעתי מהרוגע שהרגשנו כולנו סביב העניין. מהגעתנו לבית החולים ועד לחדר הניתוח אליו ליוויתי את נן עד שנרדם. רק כשיצאתי וראיתי את כל הממתינים בחרדה לתוצאות הניתוח של יקיריהם נדבקתי בדריכות ובחרדה ופרצתי בבכי. הכול עבר מהר, פרט להמתנה לניתוח שהייתה כשש שעות בצום. גם טוליו ואני צמנו כי לא היה לנו לב לאכול ליד נן . חוויה מתישה. נן מסכם את בית החולים כסוג של בית מלון. הוא הספיק לפגוש ליצנים רפואיים ולאכול גלידה כשלוש שעות לאחר שיצא מחדר הניתוח.הוא ישן המון עד ששאלתי את האחות אם זה בסדר והיא אמרה לי להעיר אותו. הערתי אותו ותוך שעה הוא הספיק לשתות כמעט בקבוק שלם של מים, ללכת לשירותים ולאכול מעדן בלי להקיא (מי גאון של אמא) ולאור זאת שוחררנו ארבע שעות לאחר הניתוח וביום שלמחרת הוא כבר קופצני כרגיל.

נן קיבל מתנות שוות ופינוקים לרוב וכיום הוא ניזון מארטיקים, גלידות, יווגורטים, שוקו וגבינה לבנה מה שגורם לו להיות תזיזיתי ומתיש מהרגיל.הרבה סוכר במערכת.

ואני כבר שכחתי את כל החרדה של לפני הניתוח אבל לאור מצבו הנוכחי (בריא כמו שור) הקדמנו ביום את השיבה לבית הספר. 

 

ענייני מלחמה

בינתיים נן לא מראה סימני חרדה. אחרי שחזר מבית הספר עם שאלות עניתי לו כמיטב יכולתי. השאלות התרכזו בדברים פרקטיים כמו השאלה איפה חדר הביטחון שלנו(רווח לו שזה החדר עם המחשב והמשחקים). הוא סיפר שהיו ילדים שראו טילים והוא גם הבין יפה את עניין כיפת הברזל.אני מרגישה שבית הספר עשה פה עבודה יפה ודיברו איתם על עניין המלחמה בלי להפחיד אותם.

 

היום חוויתי לראשונה אזעקה. למעשה בקושי שמענו אותה ולא הרגשתי בכלל תחושת לחץ אלא סוג של משימתיות. רק במרחב המוגן בו הצטופפפו חיילות מהקורס למורות חיילות וסטודנטיות ערביות וכולם היו שקועים בסלולריים שלהם. בחורה אחת חרדה לבנה שהיה בהסעה והרגשתי בעיקר אמפתיה לחרדה שלה . אחרי כמה דקות יצאנו.

 

בערב גיליתי לחרדתי שטוליו נהג בזמן האזעקה אם כי הוא הצליח להגיע למרחב המוגן בסביבה. 

 

 

 

מקשרת לפוסט המוסיקלי שמשום מה לא הופיע כפוסט חדש. תיהנו

כשהתותחים רועמים המוזות קוראות או כך הייתי רוצה להאמין

אני בתקופה קצת חלשה מבחינת קריאה. זה לא שאני לא קוראת אבל אני לא מצליחה להילכד בספר כמו שהייתי רוצה. אני קוראת את "בזעיר אנפין" של ירמי פינקוס וזה ספר משעשע, קצת מזכיר לי את חנוך לוין ובכלל יש בו טיפוסים כאלה של פעם אבל אני לא נתפסת שם ואפילו לא טורחת לסמן את המקום שהפסקתי בסימניה. שאלתי גם את "על רקע רומנטי" של מרים קוץ הזכורה לי לטובה מהטורים ב7 ימים וגם לא הצלחתי להתחבר.

הראש שלי בכל מיני מקומות אחרים כנראה. העיסוק הבלתי פוסק במלחמה , הניתוח הקל שהבן שלי אמור לעבור השבוע, הצורך לתחזקאת החיים ולנרמל אותם כמה שרק אפשר אבל בשבילי חיים נורמליים הם חיים שגם קוראים בהם.

אולי זה הזמן לחזור לספרי הילדים. איתם באמת אפשר לברוח.

הגעתי לספר פחות מוכר של אסטריד לינדגרן –נילס קרלסון צוציק . כולו סיפורים קצרים שמתארים ילדים במצב של בדידות שמוצאים להם חברים דמיוניים מסוגים שונים. חלק מהסיפורים היו מהנים מאד ומלאים בכושר המצאה (למרותה שכיום בלתי נתפס לחשוב על נורמות כמו ילד בן שש שנשאר לבדו בבית עד שהוריו יחזרו מהעבודה . אותו ילד גם מדליק בעצמו את האח (!!!)). חלק מהסיפורים היו מתקתקים מדי אפילו לטעמי (סיפורי פיות למינהם) אבל הרעיון המלכד בהם של הדמיון כסוג של מושיע מאד מצא חן בעיני.

הספר תורגם ע"י דניאל נחשול,שסיפורו מרתק כשלעצמו. מדובר באיש אשכולות שהיה ממיסדי קיבוץ מעגן מיכאל, פיזיקאי, מטאורולוג, בלשן  ומתרגם. את השפה השוודית למד בכוחות עצמו. הוא מת מוות טראגי בגיל 42 מעצם של דג שנתקעה בגרונו.עובדה זו גרמה לי לזעזוע כשחשבתי על כמה חיים עשירים ומלאים יכולים להקטע בכזאת בנאליות פתאומית.

גלשתי לכיוון קצת מורבידי.

ועכשיו שאלה: מהם ספרי הילדים האהובים עליכם או הזכורים ביותר? האם אתם יודעים להגיד למה אהבתם דווקא את הספרים האלה? אני בטוחה שתהיינה תשובות מעניינות ביותר.

שווה פוסט בפני עצמו

איך מדחיקים איום קיומי?

הכול סביבי גועש ואני מרגישה את הפחד הופך לישות סמיכה שמקיפה אותי. רשימת הישובים שמותקפים ע"י טילים  הולכת ומתארכת והדיבורים והפחד רק מלבים את תחושת חוסר האונים.

ואני מרגישה את כובד האחריות ההורית שלי: אני אמא ותפקידי להגן על הילד שלי פיזית ונפשית וכרגע אני מרגישה בעיקר את הצורך להגן עליו נפשית.

ולכן בבית שלנו לא מדברים לידו על טילים, הטלוויזיה כבויה, שומעים מוסיקה. אני מבשלת מרק עדשים וקול קטן בי אומר לי: תיהני מהשקט כל עוד הוא נמשך ואל תתני לאף גורם מידע לחדור לאותה בועה.

 

(אני לא עומדת בהחלטה לגמרי וצורכת את המידע בשקט בעצמי מול האינטנרט)

 

אבל אני יודעת שמחר נן ילך לבית הספר ויחזור עם שאלות שאהיה מוכרחה לענות עליהן.

 

אבל אני נחושה ליהנות מהשקט כל עוד אני יכולה. השקט הזה הוא זכותנו המלאה ולמעשה הוא זכות בסיסית בעיני לכל אדם.

 

 

המסע המוסיקלי שלי

קיבלתי שרביט מוסיקלי מאמא של אורי   ומקוראת מחשבות ואני אספר לכם פה קצת על המסע המוסיקלי שלי

 

מתי התחילה התודעה המוסיקלית העצמאית שלי. אולי כשקיבלתי במתנה ווקמן וכמה קלטות. ככה התחלתי לשמוע בווקמן מוסיקה לפני השינה. אני חושבת שהתחלתי עם האלבום הראשון של ריטה בו היא יושבת עם שמלה/כותונת לילה שקופה על כיסא בר ושרה גם בפרסית. או עם ימים נשברים של עפרה חזה.

רגע, נזכרתי. זה קרה עוד קודם כשאחותי ואני היינו רוקדות לצלילי התקליט (!!!) של עפרה חזה.זמרת מופלאה.אפילו קיבלנו ממנה פעם גלויה חתומה. אגב זה ממש לא אומר שלא אהבתי גם את ירדנה ארזי.

 

אני זוכרת את היום שבו גיליתי את ה beatels. במקרה תקליט ישן של דודתי התגלגל לאוסף התקליטים הקלאסי של אמי. התמונה של ארבעה גברים בלבוש צבעוני היפי ובתספורות משונות. הם נראו לי כל כך יפים ובטוחים בעצמם. ואז באותו מוצ"ש התחלתי לשמוע צלילים חדשים וביקשתי מדודתי שתכין לי קלטת אוסף שלהם.

 

גם ליואב קוטנר היה חלק לא קטן בחינוכי המוסיקלי. הייתי נשארת ערה עד מאוחר לצפות ב"עד פופ" שחשף אותי לזמרים פחות  מוכרים ופחות מיינסטרים.

משם הכרתי את להקת דל אמיטרי בשיר הנוקב nothing ever happens רצתי לקנות את הקלטת

אחת ההפתעות הגדולות שלי הייתה הגילוי שלטוליו יש מספר קלטות זהות לשלי של זמרים שאיש לא שמע עליהם מלבדנו (ע"פ הרגשתי)

 הכרתי ב"עד פופ " גם את ג'ף הילי וקולו הסדוק ובו הייתי כבר ממש מאוהבת.

 

התחלתי גם לקרוא את עיתון חדשות בימי חמישי כי שם היה את מוסף המוסיקה "קליפ".

אז הגיע אריק קלפטון לישראל ואני מכמה קליפים שלו התאהבתי בדמות המזוקנת הקשוחה והאבהית שלו והחלטתי שאני הולכת להופעה.  הייתי קצת צעירה ללכת להופעה עם חברה וגם אל היו לי חברות שאהבו מוסיקה באותו להט אז אמי היקרה התנדבה ללכת איתי להופעה. אני חושבת ששתנו חטפנו את הלם חיינו כי זו הייתה ההופעה החיה הראשונה של שתינו והאנרגיות הגועשות בה והווליום המטורף הפילו את אמא שלי והקפיצו אותי לגבהים חדשים.

 

בהמשך התאהבתי ב U2 ובבונו בפרט (לא חשבתי על זה שהוא נמוך ממני בכשני ראשים) גיליתי אותם בערך ב Joshua Tree ואני חושבת ששם הייתה ממש סגידה והתחלתי לחפש קהילת מאמינים.

ואיפה מוצאים קהילת מאמינים אם לא במעריב לנוער במדור החברים לעט. שם הכרתי את ל' שהייתה מעריצה מטורפת כמוני. היינו מקשטות את המעטפות של המכתבים בU2 ובאיורי the wall. אני חושבת שפעם הדוור התלונן שקשה לו לראות את שם הנמענת בסבך הציורים. ההתכתבות עם ל' הייתה נהדרת.דרכה הכרתי גם את קייט בוש ואת deep purple . פעם באתי אליה וצפינו יחד מתמוגגות בסרט Hair. שתינו היינו מאוהבות בברגר.

 

אני מזכירה לכם שבאותם ימים סוערים עדיין הייתי ילדה דוסית קטנה שרוצה להגיע לעולמות אחרים והמוסיקה פתחה אותי למקומות חדשים.

 

אגב להופעה של U2 בארץ לא הגעתי. קצת טמטום לפספס סגירת מעגל כזאת אבל הם כבר לא היו ה U2 שהכרתי.

 

כשהייתי בתיכון הדרך לתחנת האוטובוס עברה ליד החנות פיקדילי ברחוב שץ. הייתי מבלה שם שעות עם אוזניות מאזינה לכל מה שנשמע לי מסקרן. היו להם גם ערימות של קלטות מוזלות ודרכם הכרתי מוסיקה ברזילאית לא בהכרח איכותית (סרג'ו מנדס) אבל גם אוספים שווים ביותר. הייתי ממשיכה כמובן לעקוב אחרי המצעדים ואחרי "עד פופ" ורצה לקנות כל קלטת ששמעתי מתוכה שיר שהקסים אותי. הייתי מסוגלת לשרוץ שעות בחדר מול רשת ג'.

(טוליו היה יותר אובססיבי ממני, היו לו מחברות עם דירוגים והוא השתתף בלא מעט חידוני רדיו. עד היום יש לנו מגבות קוקה קולה וחולצת רשת ג' משם. שתבינו, פעם בלבלו אותו עם מנשה יוספוביץ' הבלתי נלאה)

אני חושבת שדרך פיקדילי גיליתי את לאונרד כהן.

 

כשאני חושבת על זה כמעט ולא הזכרתי זמרים ישראלים. באותה תקופה הם לא היו דומיננטיים בעולמי אבל בשלב מסוים גם הגעתי ליהודית רביץ, נורית גלרון, קורין אלאל, יוני רכטר. את משינה אהבתי עוד מהאלבום עם הקופים וגם הייתי בהופעה שלהם  בתיכון ולבשתי חולצה צבועה דומה לזו שיובל לבש מה שהרס אותי לגמרי. איזה גבר הורס.

אהבתי מאד את מתי כספי כבר אז, בעיקר בזכות ארץ טרופית יפה ודווקא בשנים האחרונות אני מתחברת למוסיקה המקורית שלו. אני כל כך אוהבת את הקול שלו.

 

 גם את שלמה יידוב אהבתי במיוחד מאז "חולם בספרדית"  שגם הוא פתח אותי למוסיקה דרום אמריקאית.

 

 קניתי את הדיסק של טורי איימוס Litle Earthquakes ממש לפני שנסעתי את נסיעתי הראשונה לחו"ל. אני זוכרת שישבתי עם הווקמן ולמדתי את המילים של הדיסק. הייתי כל כך מאוהבת בה .

 

לאחר כמה שנים בשנתי הראשונה באוניברסיטה שמעתי את הדיסק מתנגן מחדרן של חברותי, נכנסתי. היה שם ידיד של אחת מהן והוא הביא את הדיסק. ברגע זה החלטתי שאני מאוהבת בו ואחר כך לחצתי על אותה חברה להכיר ביננו. הוא באמת היה בחור מיוחד.

 

 כשעבדתי במחסן הספרים בספריה הלאומית הכרתי ידיד שליווה אותי שנים אחר כך. אהבנו את אותם ספרים והיינו מעבירים אחד לשני דיסקים ומסמנים את הרצועות השוות באמת. הוא מאד אהב ג'אז ודרכו התחברתי לStan Getz ול Duke Allington

 

כשהכרתי את טוליו הופתעתי לגלות באוסף המוסיקלי שלו הרבה מהמשותף. הוא אהב מאד את The beautifuul South הנפלאים שכללו מילים ציניות וזמרת עם קול מתוק. טוליו הכין לי דיסק אוסף שלהם לטיול לדרום אמריקה שהתקיים חודשיים אחרי שהכרנו וכל עפם שהתגעגעתי אליו הייתי מאזינה לדיסק.

 שותפתי לטיול, בחורה ארגנטינאית הצטיידה בדיסקים של Silvio Rodriguez . בנסיעות הארוכות היינו חולקות אוזניות ומקשיבות לו.

 

ואז בנסיעה אחת ארוכה במקסיקו אני שומעת מהרדיו שיר שנשמע לי מגניב. ואני שואלת את הנהג מי הזמר והוא ענה לי Manu Chao ואז כל הטיול חיפשתי באובססיביות את הדיסק שלו. מצאתי אותו בפרו אחרי שהוצאתי לשותפי לטיול את הנשמה.

 

בברזיל הכרתי בחורה מקומית בשם טניה ששרה שירים בעברית בשביל הקטע (כך התחברנו) ואני גיליתי שאני מכירה לא מעט שירים בפורטוגזית וכך ישבנו במרכז המסחרי שם היא עבדה בדוכן ושרנו בכיף.

 

חברה מהעבודה שהייתה בברזיל הכירה לי את Caetano Veloso עוד קודם.

 

כאשר חזרתי מהטיול בדרום אמריקה הכרתי לטוליו  את Manu Chao וממנו הוא התחבר למוסיקה דרום אמריקאית אחרת. וגם מוסיקה ספרדית. התחיל עדין האינטרנט וגילינו שאפשר להוריד שיר ולא חייבים לחפש בשבילו דיסק. הורדנו שירים ישנים שטוליו הכיר כילד כמו להקת mocedades  ו Fernando Ubiergo

  ואז ציפינו בסרט מצ'ילה Taxi Para Tres והפסקול מצא חן בעינינו וכך הכרנו את Joe Vasconcellos

 

לפוסט הזה אין באמת סוף כי אני כל פעם מגלה עוד ועוד מוסיקה ששיחקה ומשחקת תפקיד בחיי במגוון שפות וסגנונות.

 

 מלווים אותי עכשיו:

 

 הרצינות היא ממני והלאה /יוני רכטר

 

ממליצה להיכנס גם לגרסה בפורטוגזית עם דניס רייס

 

ריף כהן מביאה איתה אנרגיות חדשות ושפה שבשבילי היא חדשה/ישנה

 

וקרולינה הנפלאה עם ובלי הבנות נחמה.

 

 

 

 תוך כדי כתיבה אני קולטת עד כמה האהבה למוסיקה היא דבר שמעבירים מיד ליד. מוסיקה היא התקרבות ואהבה ואוהבי מוסיקה אמיתיים כל כך רוצים לשתף ולהעניק עד כדי כך שהם כותבים פוסטים ארוכים מאד ומפציצים בקישורים.

 

מקווה שתיהנו מהגילויים שלי.

 

משרבטת את יעל ואת לי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מנותקים

כרגע אין לנו אינטרנט בבית.

תחושה של שממה ורעד בידיים

שמתחלפת בתחושה

שמתפנה מקום

למשהו חדש

זמן

 

 

 

סבלנות

דבורית שרגל כתבה פוסט מעורר מחשבה על נושא החיכיון (אהבתי את המילה חיכיון בה היא השתמשה). לטענתה אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו תמיד נמצאים בהמתנה למשהו ושוכחים לחיות בהווה. 

אני חשבתי על עצמי. אני מחזיקה דימוי של אישה סבלנית שמרגישה מבוכה איומה כשהיא מגלה ולו צל של חוסר סבלנות אבל כשאני במצבי המתנה וחוסר סבלנות אני מרגישה את אותו קוצר רוח ילדותי של  כמהא ני יכולה לחכות.

בשנים האחרונות אני מתחילה להילחם בתכונה הזאת של הסבלנות ואני מגלה שזה בהחלט יכול להשתלם לי להיות יותר קצרת רוח.

למשל כשהגענו קצת מוקדם מדי ליום ספורט של נן וגילינו אחרי המתנה של רבע שעה בה אני הרגשתי כמה זו הייתה טעות להקדים שהמקום שונה וכנראה שלא קיבלנו את ההודעה אבל רק כשגיליתי קוצר רוח והתקשרתי אז גיליתי את זה.

למשל כשאני מגלה חוסר סבלנות להמתין אצל הספר ואז הוא משתדל יותר ללכת לקראתי ולמהר איפ שאפשר.

למשל אצל הרופא כשטוליו סבל מכאבי גב קשים ואני החלטתי להיות חצופה ולבקש שיקדימו את התור.

 

לפעמים נראה לי שבתרבות הישראלית שלנו חוסר סבלנות מתקבל הרבה יותר בטבעיות בהשוואה לסבלנות.

 

אה, ועוד סיפור קטן:

טוליו ואני הגענו לכפר קטן שנקרא puente de la reina .זה היה יומנו האחרון  בספרד ולמעשה הכפר היה דרך להרוג קצת זמן עד לטיסה ועל הדרך להספיק עוד מקום. זו הייתה שעת צהריים וראינו מסעדה פתוחה. נכנסנו והתיישבנו. לא היו בה אנשים בכלל רק עובדי המסעדה שכנראה היו משפחה (אנחנו טוענים משפחה של רפי שכל אבל זה עניין של פרשנות). חיכינו וחיכינו ואף אחד לא ניגש אלינו לא להעיר שהמסעדה סגורה ולא לשאול מה אנחנו רוצים. ואנחנו ממתינים כיאה לבני תרבות סבלניים. עד שאנחנו מגלים שבני המשפחה סתם הורגים זמן ולא עסוקים בפעילות חשובה יותר אבל עדיין אל ניגשים אלינו. אז ניגשנו אליהם ורק אז הבנו שהיינו צריכים לגשת ולהזמין ויכולנו לשבת כך עוד כמה שעות בלי שאיש יגש אלינו. בעלת המסעדה עוד הטיפה לנו שכך נהוג בספרד (מניסיונינו-ממש לא כך נהוג בספרד אבל רצינו לאכול אז לא התווכחנו).

 

במילים אחרות, אנחנו צריכים להיות יותר נודניקים.