ארכיון חודשי: אוגוסט 2013

השביל הלא נכון

רגיל

מירי חנוך למדה מהעציצים שלה משהו כל כך יפה על החיים. על היכולת להצמיח גם בלי להתכוון ועל היכולת של ילד ללמוד מכל דבר גם לא בצורה שמצפים ממנו. היא כתבה כל כך יפה שממש כדאי לקרוא.

 

ואני גם כן לא הייתי הילדה שלמדה בשיטתיות כמו שמצפים ממנה. אני זוכרת מצויין את מראה החלון בכיתה א'-ב'. לא היה שם הרבה עניין אלא רק בניין אפור אבל הוא עדיין היה המקום היותר מעניין להסתכל עליו בכיתה.

לא הצלחתי במבחנים. שיעורי הבית שלי היו דם יזע ודמעות וחוסר הבנה הורי: איך ילדה כל כך חכמה לא מבינה . ואני זוכרת שפשוט נאטמתי.

 

עכשיו אני מבינה את הצד של ההורים שלי שרצה פשוט לסמן וי: שאגמור כבר עם השיעורים האלה ונתפנה לדברים החשובים באמת אבל השיעורים האלה היו בשבילי סוג של כלא. גם בית הספר הראשון שלי היה כלא.

 

ונן שלי מנסה להיות תלמיד טוב. הוא ילד סקרן ומקסים שלומד בבית ספר שנראה נחמד. ישלו מורה חביבה שרואה אותו בין כל הילדים ומעריכה אותו ומחזקת אותו והורים מעורבים שנמצאים שם כדאי לעזור וגם לבדוק ולשפר ולתקן ועדיין הוא ילד שלא מצליח להספיק בכיתה את מה שמצפים ממנו להספיק והשיעורים זה הסיפור שלא נגמר ובסוף כולנו בוכים.

 

אני יודעת מתי אני פוסעת בשביל הלא נכון אבל אני ממשיכה לפסוע בו כי אני כבר שם. אני טובעת בביצה, ברור שהשביל הזה לא ממש נכון אבל אני כבר שם אז מה, לא נלך? לא נגרור את הילד שלי איתי על השביל הזה?

 

 

במילים אחרות, ללמוד בעל פה את מירי חנוך ולבחור באופציה הקלה. לשחרר להניח ולחבק המון.

 

לחבק אני עושה בלי בעיה. לשחרר ולהניח-לא. אני רוצה שהילד שלי יהיה התיקון שלי וזה השביל הלא נכון.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

משהו על גדילה ושרוכים.

רגיל

לנן נתקעה מחשבה לראש: הוא רוצה נעלי ספורט עם שרוכים. כישורי השריכה של נן רחוקים מלהיות מדהימים והצד הפרקטי שבי חשב שחבל יהיה לקנות לו נעליים שיסתבך איתן.

היום לקחתי אותו לקנות נעלי ספורט (מישהו צריך לתת את הדין על כך שאנחנו צריכים להחליף לו נעלי ספורט פעמיים בשנה בגלל שהן כל כך נהרסות במהירות. רק אצלי זה ככה?). הראו לנו כל מיני נעליים ואני לא כל כך רציתי לקנות את מה שראינו בעיקר בגלל עניין השרוכים. בסוף פתאום עלתה בי התובנה: למה אני לא נותנת לילד שלי להתנסות ולטעות? הרי מתישהו כדאי שהוא ילמד אז למה לא עכשיו כשהוא כל כך רוצה והרצון הוא כוח המניע מספר אחת בתהליך הלמידה. אז נתתי לו לנסות בסבלנות רבה ובסוף הוא הצליח. וקניתי לו את הנעליים והסברתי לו כמה אני מעריכה את זה שהוא לא מתייאש ומנסה ואחרי שישרוך הרבה פעמים את הנעליים הוא יעשה את זה מצויין.

היום למדתי שיעור מהילד שלי על הצורך הכל כך מהותי לאפשר לו ללמוד דברים בחיים גם במחיר של טעויות וגם במחיר של התרת פלונטרים. סיוט שאין כדוגמתו.

ואז נזכרתי שגם לי לקח זמן עד שלמדתי לשרוך ובמקרה שלי מכיתה א' היו לי נעליים עם שרוכים כי זה מה שהיה ולא היו קיצורי דרך.

 

ההכרח הוא אבי ההמצאה.

 

ומחר הילד שלי ילך לכיתה ב' והוא ילמד וישחק וחלק מהזמן יצליח וחלק מהזמן ייכשל. ואני צריכה לדעת לקבל גם את הכישלונות כחלק מהתהליך.

ואולי אני צריכה ללמוד גם לקבל את הכשלונות בי.

טקס פתיחת השנה או שלום כיתה ב'

רגיל

זה כבר הופך לטקס קבוע, הילדים נכנסים לכיתה עם המורה שמנסה לרכך להם את תחילת שנת הלימודים עם שוקולד קטן ודף הוראות שנועד להורים ובו כל צבעי העטיפות, הציוד ליום הראשון ועוד ועוד. בינתיים אני נפגשת עם האימהות ומתחילות לנהל את שרשרת השיחות שיכולות להיות סתמיות אבל יכול גם להסתתר בהן מידע מהותי מאד כמו הגינה שאליה כולם חוץ ממי שלא מעודכן הולכים אחה"צ. וכרגיל מרגישה שהניסיון להיות חלק מהחבורה עולה לי במאמץ כי הוא קצת מלאכותי. הילד שלי מסתדר הרבה יותר טוב ממני וכבר הוא צמוד בדבוקה לשלושה חברים אותם לא ראה בחופש. ואני מרגישה רגועה כי תמיד יש חרדה סמויה שהוא הילד שיתקע בלי מישהו לשבת לידו. לא משנה שסידורי הישיבה משתנים אחת ליומיים ע"י המורה בעקבות פטפוטים והפרעות.

אח"כ הולכים לטקס. הם יושבים בשורה הראשונה אבל כבר לא מככבים בו כי הם תלמידי כיתה ב' לעתיד. גמרנו עם שלום כתה א'. דיקלומים ודברי המנהלת וההמנון הלא רשמי של הורים ששולחים את ילדם לביה"ס שתמיד מדמיע אותי אבל הם זייפו אותו כל כך עד שזה מדמיע מהסיבות הלא נכונות.ואז המנון ביה"ס. אמא אחת נעמדת בטעות כי היא חשבה מדובר בהמנון הלאומי ונדהמת מהזלזול הכללי עד שאני לוחשת לה שזה המנון ביה"ס ואז היא מתיישבת כמו כולם.


המורות מנסות לשמור על סדר כי ילדי הכיתות שלהן מתחילים להשתולל ולתסוס אבל הן לא מנסות יותר מדי כי בכל זאת הילדים עדיין תחת חזקת ההורים אז שההורים יתכבדו וירסנו את הפרחחים זה לא קורה אז המנהלת עוברת בין השורות במבט מתרה ספק לילדים ספק להוריהם. ומורות שהן גם אימהות נקרעות שכן הן צריכות למלא את שני התפקידים במקביל. מורה מרסנת ואמא מפנקת. אחת מהילדות מעירה לאימה המורה שהכיתה שלה לא ממושמעת. 


נן וחברו שיושבים לפני בינתיים מתעדכנים במצבת הזבלונים של נן. ובמילים החדשות שרכש בספרדית. אח"כ חבר אחר של נן רוצה לדעת אם יש לנו את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים.

ואז תם הטקס ונן תוהה אם הם אמורים ללכת לכיתה ושמח לשמוע שהוא חוזר איתנו הביתה.

אגב הסימן העיקרי שאני לא מתרגשת הוא שלא צילמתי ולו תמונה אחת לרפואה.

שלום לך בית ספר להתראות מחרתיים בלעדינו. שלום לכם ספרי לימוד. מי יתן ותחזרו עטופים כפי שנשלחתם.

השינוי הגדול

רגיל

בקרוב אני  מתחילה תפקיד חדש בעבודה. עד עכשיו לא כתבתי על זה אבל עכשיו זה רשמי ואני מרגישה את פרפרי ההתרגשות ואת  האדרנלין. זה יהיה שינוי מאד גדול בשבילי לעבור למשרה מלאה ולעבוד בתחום שאני מרגישה בו שיש לי הרבה מה לתת ויש לי גם את ההנאה המיוחדת הזאת מלעבוד עם קהל. הרבה יותר קהל ממה שיש לי בעבודה הנוכחית.

עכשיו אני משקיעה אנרגיות מקבילות  בלסיים בטוב ולהתחיל בטוב ומסתבר שגם זה לא בהכרח פשוט, בפרט בתקופה הזאת שהיא תקופה של מעברים בעצם הגדרתה.

אבל יש לי את היתרונות. את ההיכרות הטובה עם הצוות במקום אליו אני מגיעה. את ההבנה שיש לי מי שיעזור, ילמד ויתמוך ויש לי גם את תחושת הביטחון במסוגלות שלי לפתח מיומנויות שעד כה לא היה לי צורך להשתמש בהן.

הייתי צריכה את השינוי הזה כבר מזמן. הרגשתי שהיכולות שלי עם כל הכבוד לא מספיק מקבלות ביטוי בעבודה הנוכחית שלי. הרגשתי שאני יכולה לאהוב מאד את הצוות ואת המקום וגם את האנשים שאני עובדת מולם אבל שהתפקיד עצמו לא מאפשר לי מספיק להתפתח ולבטא את היכולות שלי. ושאני מתנוונת במקום שלא מתאים לי. מצד שני שמחתי על הנוחות ועל הסביבה הטובה.וחיפשתי מקומות אחרים אבל בעצלתיים.

ואז קיבלתי הזדמנות ועכשיו אני על רכבת ההרים הזאת . שמחה שעליתי אבל מודעת לכך שנטל ההוכחה עלי. אני מרגישה שזכיתי במתנה יקרה של אמון בי ואני ממש מקווה שאשתמש בה בתבונה. במקביל אני מרגישה שהאימהות שלי תשתנה. שאהיה פחות זמינה. אני לא רוצה להקריב את ההורות שלי אבל אני לא רוצה להזניח את עצמי. אני מרגישה שעכשיו זה הזמן שלי לגדול. אני מרגישה שאני יכולה לעשות את מה שרבות וטובות ממני עשו ועושות ולאזן בין צרכי המשפחה לצרכי העבודה. בשתי הקטגוריות הנ"ל מסתתרים גם הצרכים שלי.

והאתגר אוטוטו מתחיל.

היום וחצי האחרונים שלי

רגיל

לשיר בנסיעה

 

ים מהחלון

 

אוויר ימי

 

אוכל מעולה ליד הים

 

דקלים

 

בריכת מים קרים כשבחוץ חום אימים

 

ים גלי שמעסה את הגב

 

לאכול ארוחת ערב עם ריח ים מהעור

 

ערסל+ילד

 

טרמפולינה

 

ערסל + מריאן קיז (3 שורות)

 

ללכת יחפה בדשא

 

ללטף כלב מקסים

 

ללטף כלב מקסים 2

 

לקטוף פסיפלורה

 

קצת רעש מטוסים

 

שוב בריכה

 

נן מנתר על טרמפולינה

 

פטפוט עם זאת מהצימר השכן. משפחה נחמדה ומאד מתחשבת ורגועה.

 

ארוחת בוקר בינונית

 

מערות האדם הקדמון

 

המדרחוב בזיכרון

 

פירה עם קציצות

 

וואפל בלגי עם גלידה וכל התוספות (היו לי "שותפים לפשע")

 

גן טיול בזכרון

 

דררות בגן טיול

 

צחוקים בנסיעה

 

בית

 

להשקות עציצים

 

במילים אחרות היינו בחופש היה אדיר!

 

 

 

 

 

הגוף שלי

רגיל

אני מרגישה קנאה בנשים שמרגישות נוח בגוף שלהן. שהבגדים נראים עליהן תלויים במין נונשלנטיות שאני אף פעם לא מצליחה לייצר. כל בגד שנראה לי כבגד נינוח כזה שייראה עלי טוב נראה עליי פשוט לא נכון, כאילו משהו לא יושב במקום.אני חומדת כבר הרבה זמן גלביות אבל המחשבה לי מעבר למחירן הלא זול היא נייי, אני איראה איתן כאילו לבשתי מפת שולחן. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מלאה ויפה ונינוחה. איכשהו תמיד שפת הגוף שלי שידרה מבוכה. ואני מדברת על זה מגילאים צעירים מאד. אני רוצה להרגיש אחרת עם הגוף שלי.

 

אני שוב לא מרוצה מהגוף שלי. במשך הרבה זמן חשבתי שאני למדתי סוף סוף לקבל אותו כמו שהוא ולהרגיש נינוחה איתו אבל זה ממש לא המצב. ואז אני עושה את הטעות המסוימת הזאת ונשקלת ומגלה שיש מחיר להשתוללות של הקיץ שכוללת הרבה אכילה בחוץ ומעט תנועה כי חם ולמי יש כוח לבשל/להתעמל. כן, אני שוקלת יותר.אני לא נהנית מהאוכל. אני כבדה ועצבנית.

 

אני מניחה שכל זה מוביל למסקנה מתבקשת. להתחיל לאכול אחרת. לאכול אוכל אחר וגם באופן אחר.

 

וגם להיות בתנועה כל הזמן. הרבה תנועה. הרבה אוכל בריא. הרבה מוזיקה.

 

אז למה אני לא מצליחה לעשות את זה?

 

 

 

 

השינוי הגדול בחיי בן 7

רגיל

עוד יומיים יגיע אותו יום שמציין אצלי את השינוי העצום שחל בחיי לפני שבע שנים – הפכתי לאמא. השינוי הכי גדול הוא התחושה שהפכתי לפגיעה מאד מול החיים עצמם. כבר נאמר שלהיות הורה זה אומר ללבוש את הלב שלך מבחוץ ואני עוד לומדת. מתי להיות קרובה ומתי לתת מרחב. מה זה אומר להיות שם בשבילו ומה זה אומר לוותר על שליטה. והעיקר מה לעשות כשהילד שלך נפגע.

 

תמיד השיר של חליל ג'ובראן עורר בי מחשבה. מה זה אומר להיות הורה תוך כדי המודעות הזאת שהילד שלך הוא אדם שונה. הוא כבר לא חלק ממך. להיות הורה זה נתינה גדולה , להיות הורה זה דבר שלומדים כל הזמן.

 

 

ילדכם אינם ילדכם

הם הינם בניהם ובנותיהם של כמיהת החיים עבור עצמם.
הם מגיעים באמצעותכם, אך לא מכם.
ואף כי הנם אתכם, אינם שייכים לכם.

אתם יכולים להעניק להם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם, מפני שיש להם מחשבות משלהם.
אתם עשויים לספק משכן לגופם, אך לא לנפשם.

מפני שנפשם שוכנת בבית המחר, שבו אינכם יכולים אפילו לבקר, אפילו לא בחלומותיכם.
אתם עשויים לשאוף להיות כמותם, אך אל תנסו לגרום להם להיות כמוכם.

אתם הנכם הקשתות שמהם נשלחים ילדיכם כחיצים חיים.
הניחו לכיפופכם ביד הקשת להיות מלאה שמחה.

חליל ג´ובראן,
הנביא.
  

 

אז זה היה המעבר הגדול בחיי. כיום מוזר לי לזכור את חיי כפי שהיו לפני שהפכתי לאמא. אבל זה שינוי שעם כל הקשיים הוא שינוי שאני מברכת עליו ומקבלת אותו באהבה גדולה. וכל שנה הילד שלי  משתנה והופך לבוגר יותר ובעל שפה עשירה יותר. הוא מתפתח ולומד דברים חדשים והוא למעשה חי את השינויים בקלות רבה יותר ממני.

אולי זה מה שאני יכולה ללמוד ממנו. לקבל שינויים בקלות ובהבנה שהם חלק מהחיים.