שמעתי על הספר ממני והלאה של אורנה דונת שהוא מחקר שעשתה על קבוצה שבדרך כלל כמעט ולא שומעים את קולה במרחב הציבורי: אנשים שבוחרים לא ללדת ילדים. מאד סיקרן אותי לקרוא עליהם כי מעניינים אותי אנשים שלא לקחו את מסלול החיים המוכר כמובן מאליו. ובחרו בחירה אחרת שהם על פי מה שנראה מאד שלמים איתה. אצל חלק גדול מהם לא נראה שהיה פחד מהצעד הזה אלא שרשרת של שיקולים וידיעה מאד ברורה איך הם רוצים את החיים שלהם. אני מעריכה מאד חיים מחוץ למיינסטרים גם אם מדובר בבחירות שונות מהבחירות שלי.
קראתי את הספר: הטיעונים לא היו זרים לי ובמידה מסוימת עלו בהם שאלות שלהורה עם ילדים לא תמיד נעים לשמוע. למשל הורים שזה מובן מאליו להם שהם יביאו ילדים ואחר כך הם לא מפסיק לחפש להם מסגרות אלטרנטיביות כי אין להם זמן לגדל אותם במסלול שבחרו לעצמם.
אני תוהה אם קיימים הורים שעשו את הצעד והתחרטו על כך והם מעיזים להודות בזה. הייתה אם בספר בחודשים הראשונים אחרי ילדה שדיברה על הויתור העצמי העצום בהורות שהעלה אצלה שאלות רבות לגבי הבחירה שלה. אני מתארת לעצמי שהרבה מזה בא בעקבות הקושי הגדול של הורות טרייה. פעם לא דיברו עליו והיום מדברים.
זה קשה להתחרט כאשר מדובר בילד חי ועל פי רוב אהוב.
קראתי בשבעה ימים על הילד שנולד ללא יד והוריו תובעים את מערכת הבריאות על כך שלמרות שעשו בדיקות פרטיות ויקרות לא כגילו את המום. הולדה בעוולה קוראים לזה. מטרת התביעה שלהם היא לשפר לילד את איכות חייו עם המגבלה. הם מרגישים שנשללה מהם זכות הבחירה אם להמשיך את ההיריון או להפיל (אם כי הודו שהיו בוחרים בהפלה כדי לחסוך לילד את הסבל) , משהו בדיון הזה נשמע לי נוראי. אני חושבת שהידיעה של הילד שהוריו היו מוותרים עליו היא פצע ענקי.
אני מכירה על בשרי מקרה של אדם שלא היה בשל או מוכן להורות ובכל זאת הפך להורה, הורה גרוע מאד. אבי הביולוגי. הוא לא הצליח להיות הורה, הוא לא ידע מה זה אומר להיות הורה טוב, הוא לא היה מוכן רגשית לזה אף שברמה ההצהרתית הוא רצה ילד ושמח על ההיריון של אימי. הוא למעשה פשוט ידע משהו המסלול המצופה ממנו והלך בו על אף שההווה מראה שזה אל היה המסלול המתאים לו.
חוסר הבשלות הרגשית שלו בעצם הפך אותו לאב נוכח נפקד. במקרה שלהם אחרי הגירושים הוא לא היה נוכח אמיתי בחיי על אף שעד גיל 12 הוא ביקר אותי ואני באתי אליו לשבתות.
אני לא מאשימה אותו, הוא עשה את מה שהיה יכול במסגרת המוגבלות הרגשית שלו, אני שמחה שבאתי לעולם ואני בסך הכול קיבלתי מהחיים גם הרבה טוב אבל זה הפצע של חיי. אדם שבני לא יודע על קיומו כי לא מתקיים איתו קשר כבר שנים (בגלל חוסר רצון מצידי, כבוגרת הוא מאד היה שמח לקשר איתי אבל הוא גם עכשיו לא מבין שבקשר צריך להשקיע ועל קשר צריך להילחם).
משמח אותי לדעת שיש אלטרנטיבות אחרות ושיש קולות אחרים במרחב הציבורי כדי שמי שלא היה אמור לבחור בהורות לא יבחר בה ובעיקר כדי שאנשים יכירו בכך שהורות זה אומר המון עבודה רגשית ופיזית, המון השקעה בלי ציפיה לתמורה והמון אהבה. ואז ישאלו את עצמם אם הם מוכנים לנתינה כזאת.
הייתי שמחה אם היו מכריחים כל הורה להשתלם בנושא וללמוד את העבודה, עוד בזמן ההיריון. הייתי שמחה אם הורים ותיקים היו חונכים הורים חדשים. הייתי שמחה אם לא היו מסתירים גם את הקשיים.
ואני שמחה על כך שהפכתי לאם בעידן האינטרנטי בו יש לי שותפות לקשיים ולדילמות, מומחים שיכולים לספק לי מידע שמתאים לי (מדהים כמה פעמים קיבלתי עצות טובות מאנשים שזרים לי לחלוטין), ובעיקר מקום שמאפשר ריבוי קולות ונותן לגיטימציה גם לרגשות שליליים סביב ההורות
myreaderlife 