וידוי הורי ויאללה לסגור את הנושא בינתיים.

קטע חדש. רוצה כבר לכתוב את הפוסט הבא כי הפוסט הקודם העיק עלי נורא. יש לי פילטרים קצת רגישים מדי מול מציאות קשה ואני נוטה להישאב אליה אפילו עם מדובר במקרים תיאורטיים לגמרי מבחינתי שאפילו לא הייתי עדה להם.

אולי קשה לי לשפוט הורות הגם שיש הורים שממש צריכים להישפט. אני ישר מפנה את הזרקור עלי וחושבת על כל הפעמים בהן אני לא הייתי ממש בסדר או שעיגלתי פינות או שחיפפתי.

למשל אתמול, הייתה מסיבת יום הולדת בגינה ציבורית. בגיל של הכיתה של נן הורים כבר לא נשארים וגם הוא התרגל לזה שזו המציאות. עזבתי אותו מרוצה עם חבריו ווידאתי שהוא רואה שהלכתי.

כשחזרתי בדקה לשבע (שעת האיסוף הייתה שבע) ראיתי אותו יושב בצד עם ילדה מהגן והם מחטטים בשקיות ההפתעה ועם זאת הוא ממרר בבכי. למה לא הגעתם? דאגתי לכם? שכחתם אותי!

אתם מבינים, הילד התרגל שאנחנו מגיעים קצת יותר מוקדם בשלב חלוקת העוגה וחרגנו ממנהגנו.

אולי צדקנו אבל לראות את הילד שלך מבטא חרדת נטישה כל כך חזקה זה צביטה ענקית בלב.

או הפעם ההיא שחשבתי שהוא מספיק גדול לשחק על המתקנים בלי שנהיה צמודים אליו (הוא היה בן שלוש וחצי) והוא הלך לאיבוד ולמזלו טוליו בכל זאת לא הרגיש עם זה טוב ומצא אותו די מהר. הרגשתי נורא עם זה שלא חשבתי עד הסוף.

אני יודעת, זה בקטנה וזה סובייקטיבי ואולי הילד שלי צריך להיות יותר עצמאי אבל הנקודה שלי היא שלפעמים גם הורים אכפתיים טועים בשיקול הדעת.

ההורים שמתחת לרדר של מחלקת הרווחה

עמרי אמבר העלה פוסט מעניין בבלוג שלו בעקבות מקרה קשה של הזנחה הורית שהוא היה עד לו. לעמרי היה קושי עם הגישה החומלת כלפי הורים מזניחים שלטענתו מסירה מהם אחריות. התפתח בתגובות דיון מעניין בו עמרי טען שאם הורה רוצה הוא יכול גם במצבי מצוקה להגיע למקורות מידע ולמקומות המספקים הדרכה להורים.מבחינתו אין הורה שלא יכול להיות הורה טוב. יש הורים שמתחמקים מחובתם ההורית.  אני טענתי שלא תמיד זה כך.

לפעמים כותבים בעיתון על אנשים במצבי מצוקה קשים שעובדים מבוקר עד ערב רק כדי להתקיים. אני משערת שבמקרים כאלה אין לאותם הורים זמן לרכוש השכלה נוספת ובטח שלא השכלה בנושא הורות. מבחינתם מדובר במותרות ולא בהכרח . מבחינתם הם הורים טובים דים בכך שאיכשהו הילדים שלהם לבושים והולכים לישון שבעים ויש חשמל ומים בבית.

 

הורים כאלה הם בדרך כלל דור שני  ושלישי. לאותה מצוקה. הוריהם גידלו אותם באותה מתכונת ומה לעשות, המורים העיקריים שלנו למקצוע ההורות הם הורינו ולא כולם בורכו בהורים אכפתיים וטובים.

 

האם הילדים שלהם יהיו מוזנחים בסטנדרטים שלנו, אין ספק בכך. מעטים ההורים במצבים כאלה שחושבים שחשוב שלילד יהיו בגדים נקיים לבית הספר ושהוא ילמד למבחנים. הם עייפים מדי ואולי שקועים מדי במצוקה שלהם.

 

ברור שלדעתי מוטב היה לו היו מתכננים את המשפחה ומביאים פחות ילדים כדי שהמשאבים יתחלקו בצורה יותר הגיונית אבל הילדים שלהם הם עובדה מוגמרת.

 

אני גם מאמינה שלמרות שלרובנו יש גישה לאינטרנט שם מצוי רוב המידע היום יש אנשים נטולי אינטרנט או ידע מספיק ליחיפוש מידע. את חלקם פגשתי כשעבדתי בספריה ציבורית ולימדתי אותם מאפס שימוש בסיסי במחשב ובאימייל .

 

אז נכון שיש מחלקת רווחה (אליה מגיעים הורים כאלה לעתים רחוקות מפחד שיקחו להם את הילדים) שבאמת עושה ככל יכולתה עם מעט מאד משאבים ויש עמותות אבל איך אותם אנשים ידעו עליהם?

 

אני מאד מבינה גם את הצד של עמרי. לראות ילד שחווה התעללות או הזנחה קשה זה אחד מהמראות הכי כואבים ומכעיסים ומצד שני צריך לחשוב מהי הדרך הכי טובה לעזור לאותם ילדים? זו שאלה שנשארת פתוחה ולא נרהא לי שיש לה תשובה אחת.

דברים שמבאסים אותי

מבאס אותי להרגיש שאין לי כסף.

כשאני הולכת לקנות חולצה או בגד אני לא מרגישה שאין לי כסף כשאני קונה כוס קפה בבוקר בעבודה אני לא מרגישה שאין לי כסף, כשאני הולכת לסדר גבות אני לא מרגישה שאין לי כסף.

אני מרגישה שאין לי כסף כשאני מגלה כמה עולים הדברים שבאמת הייתי רוצה לעשות כמו למשל ללכת לקבוצת הרזיה שנשמעת לי ממש טוב אבל אני חוששת שבסוף הקילוגרמים ישארו אבל 1400 ש"ח ילכו.כבר היה לי ניסיון לא טוב כי התחלתי תהליך אבל לא הייתי מחויבת אליו מספיק.

אני מרגישה את אותו הדבר כשאני רוצה לחזור לשיער הג'ינג'י  שהיה חלק ממני כל כך הרבה שנים ובקריזה של רגע הפכתי אותו לחום כהה ועכשיו מבאס אותי להסתכל עליו אבל מדובר בתהליך לא פשוט ומנג'ס ויקר במספרה ואז אני שמה את הברקס.

 

אני לא יכולה להגיד שאני חוסכת על עצמי. לפעמים אני מבזבזת על עצמי יותר מדי. לפעמים אני מבזבזת על הדברים הלא נכונים מבחינת היחס בין ההנאה המאד רגעית להתעלות הנפשית שעולה מהם. אני רוצה להוציא את הכסף שלי בצורה משמעותית.

 

 

קו התפר בין האביב לקיץ

תקופה עמוסה עוברת על כוחותינו. הרבה מאד מסיבות ואירועי בית ספר וימי הולדת כי כולם בחרו להיוולד על קו התפר בין האביב לקיץ. והמסכנים האלה שנולדו באוגוסט , גם להם מגיעה מסיבה עם בני כיתתם אז אני צריכה להיות גם בצד החוגג וגם בצד המארגן.

היומן שלי מלא בהמון משימות זוטרות כי אני לא מוסגלת לקנות בבת אחת המון מתנות יום הולדת ואני לא מסוגלת לזכור לבד מתי לשלוח את נן עם חולצה לבנה (וכובע) .

ולנן היה גם טקס בטיזדו מאד יפה ומרגש. אולי כי אני בלי קשר כל כך אוהבת קפוארה וכל כך משמח אותי שהבן שלי בחר בקפוארה ללא דחיפה מצדי . דווקא בטקס עצמו הוא לא ביטא את מלוא יכולותיו כי מאד התרגש אבל הוא היה שמח וגאה בחגורה הירוקה שלו.ואנחנו שמחנו והיינו גאים בו.

 

היה גם שבוע קשה כי הגב של טוליו התמרד ונתפס עד לרמה של קושי עצום בתפקוד היומיומי. וזה היה מערער ודרש משנינו המון אנרגיה נפשית אבל זה היה גם מקרב. המצב משתפר לשמחתנו.

 

ובתוך כל זה לי חברתי היקרה הציעה לי הצעה שאי אפשר לסרב לה וכך מצאנו את עצמנו שתינו במכונית האדומה והמשמחת שלה בדרך לים . אין מה להשוות בין הליכה לים עם חברה עם ציוד מינימלי של מגבת וקרם הגנה לבין האופרציה של ללכת לים עם המשפחה. קיבלנו במתנה ים רגוע עם דגל לבן שאפשר לי ממש להכנס ולשחות בים ולקבל עיסוי מהגלים. ובעיקר לנשום, לנשום שוב.

 

ולי הייתה הפרטנרית המושלמת לכל האושר הזה.

 

 חוץ מזה טוליו היום חוגג יום הולדת. להגיד חוגג זו קצת מילה  חזקה מדי כי טוליו לא אוהב חגיגות חדולות אבל אתמול עשיתי לו פאי לימון שהיה נסייון לשחזר את פאי הלימון של ילדותו. זה היה מאד מאתגר בשבילי אבל נרשמה התלהבות ממשפחתו וממנו והמחמאות זרמו.

אני כל כך אוהבת אותו .

 

 

גאוות מקצוע

למי שלא יודע אני ספרנית. לצערי, המקצוע סובל מדימוי ירוד ואנשים נדהמים כל פעם לשמוע שספרניות עושות הרבה יותר מלהשתיק את הקוראים וכן שצריך ללמוד לזה תואר שני.

זה די עצוב כי מקצוע בעל דימוי ירוד הוא מקצוע שמשתכרים בו מעט מאד.

ולאחרונה שמתי לב לתכונה שמשותפת לי ולקולגות רבים. אנחנו יודעים. המקצוע שלנו דורש מומחיות ומיומנות בחיפוש אחרי מידע (בכל מיני מדיומים, מספרים ועד מאגרי מידע שונים) , הידע שלנו האו ידע רוחבי מה שאומר קצת מכל תחום ידע.

לאחרונה טוליו ואני צופים באדיקות ב"חמישים דברים שחייבים לדעת" שבוחן ידע כללי במגוון תחומים ויצאנו מה"מבחן" בציון 96 (שאלה אחת בחרנו בתשובה לא נכונה כי לא היינו סגורים במאה אחוז). הממוצע הארצי היה 60.1.

אני חושבת שלהרבה ספרנים יש את היכולת לקלוט במהירות שבבי מידע ולעבד אותם ולאפסן אותם איפשהו במוח ואז לשלוף .

היום דיברתי עם כמה אימהות מהגן של נן. כשסיפרתי להן שאני ספרנית  אחרי שהעברתי בהומור את הדימוי הכללי שלהן על המקצוע הן אמרו שזה לא מפתיע אותן כי אני מתמצאת במגוון נושאים.

בחיי שלא הייתי מודעת לזה שבמהלך השיחה היה לי הרבה מה לתרום גם בתחומים שלא אמורים לגעת לחיי הנוכחיים או ללימודיי.

הספרנים (בואו נודה על האמת, בעיקר ספרניות) שאני מכירה הם אנשים מאד משכילים שממשיכים לצרוך תרבות מכל מיני סוגים. הם  אנשים שמאד מתמצאים בהווה  ויש להם את הדחף ואת הסקרנות להמשיך להשכיל וללמוד עוד וגם להעביר ולחלוק את הידע שלהם עם כמה שיותר אנשים.

וכולנו (כמו בעלי מקצועות אחרים) אוהבים לקבל את ההערכה וההכרה בחשיבות עבודתנו. אני נהנית כל כך כשסטודנטית שחיפשה חומר יוצאת מרוצה כי הפניתי אותה למקורות שלא חשבה עליהם או כשנערה חוזרת אלי עם עיניים מבריקות כי גיליתי לה ספר חדש שלא שמעה עליו קודם.

אבל מעבר להכרה הנקודתית בעבודתי אני כל כך נהנית לגלות שכחלק מההתנהלות שלי בעולם אני מיישמת בלי להרגיש את המיומנות המקצועית שלי. אני מאתרת במהירות מידע על כל נושא אפשרי, אני שותה את המידע מאנשים שאני משוחחת איתם כי גם מידע שולי יכול להיות חשוב בהקשר אחר.

אני מקווה שיום אחד לטוליו או לי יהיו ביצים ללכת לשעשועון טלוויזיה בנושא ידע כללי. כי שנינו כאלה.

מזמן לא כתבתי על קריאה

קשה לי להתחיל ספרים. ההתחלה של ספר היא כניסה לארץ לא נודעת. לפעמים ההתאקלמות בה היא מהירה ואחרי שלושה עמודים אני והספר הופכים לישויות בלתי נפרדות ולפעמים אני יודעת שהספר שווה אבל אני צריכה ריכוז וזמן ומפחדת להתמסר. כשאני נכנסת למונית השירות עם המוסיקה שלי אני יודעת שקרוב לוודאי ששם לא אפתח ספר כי  אצלי קריאה והאזנה הן שתי ישויות בלתי משתלבות.

זה בא בתקופות: תקופת המוסיקה ותקופת הקריאה. בתקופת הקריאה אני כל כך מסורה לספר שאני מסוגלת לוותר על שעות שינה או על טרמפ רק בשביל ההזדמנות לקרוא.  בתקופת המוסיקה אני מסוגלת ללכת קילומטרים ברגל כדי להספיק את כל האלבום.

פגישות מחזור

קיבלתי משום מקום הזמנה לפגישת מחזור  של הכיתה שלי בתיכון. שאלתי את החברה שאני בקשר איתה אם היא מתכוונת ללכת והיא אמרה שלא מתחשק לה. גם לי לא התחשק.

לצד הסקרנות המובנת לגבי אוסף המתבגרות שנדחסו איתי בכיתה אחת והפכו לאוסף של נשים משעממות יותר או פחות (ואיפה אני בסקאלה?) אני מרגישה רתיעה נוראית. 

אודה על האמת, זו לא תקופה שבא לי להזכר בה. לא היה לי טוב בתיכון וגם כשהתחיל להיות לי קצת טוב (הקשרים החברתיים שלי התחילו בסוף י"א, עד אז הייתי עוף מוזר ביותר) זה לא מקום שהרגשתי אליו שייכות.זו לא תקופה שהייתי בה בשיא פריחתי. 

בקיצור אני מרגישה שכל הנוגדנים ששבי מתעוררים. אני גם לא מרגישה שחיי בני השוואה לחייהן של שאר הבנות. 

ומצד שני יש בי קול קטן שאומר לי שאולי תהיינה הפתעות. אולי אני ארגיש חיבור מחודש לבנות שבזמן התיכון לא ראיתי אותן כי הייתי שקועה בגיל ההתבגרות המגעיל שלי.

ואם יש דבר אחד שאני חכמה בו בגיל 37 זה הידיעה שרוב המתבגרים מרגישים את אותו גועל באותה תקופה, רובם מרגישים לא פופולריים וחלשים ובטוחים שהם היחידים

ואז באוניברסיטה (במקרה שלי) את מגלה כל כך הרבה אנשים שאת מרגישה שחולקים את אותו מבנה נפשי שלך ואת מגלה איתם עולמות חדשים ואפשרויות חדשות ואז את פורחת.והמסגרת הדכאנית של התיכון נשכחת ממך. עד שאת מקבלת את ההזמנה לפגישת מחזור.

 

קראתי את "נערות למופת" של שהרה בלאו. היא מתארת התבגרות במסגרת יותר קפדנית מזו שהייתי בה ואובססיבית לגבי אורך החצאיות והשסעים שלהן (אם כי לא הרבה יותר), ואני נזכרת בכל הויכוחים חסרי הטעם עם המנהל שדרש שאוריד את הזנב שהשארתי מאחורי עם התספורת הקצרה שהייתה לי (כיום הייתי מצדיקה אותו בגלל פגיעה בטעם הטוב אבל אז זה היה אופנתי ולכן מבחינתו אסור) ואני הכנסתי את הזנב לצווארון החולצה.ושיחקתי איתו במשחקי חתול ועכבר.

 

אגב "נערות למופת" התחיל מעניין אבל ככל שקראתי בו יותר הוא הפך לבלתי נסבל עבורי. אולי דווקא כי אני מכירה היטב את העולם הזה.

 

אני זוכרת ויכוחים על התלבושת האחידה, אני זוכרת רבנים חרדיים מטורפים(בבית ספר ממלכתי דתי ולא חרדי)  שדיברו שטויות בטונות כמו למשל אותו רב שדיבר על מחלת הסרטן הפושה בגלל שחיה מעורבת וחברתי (שכיום היא דתיה על גבול החרדית) הייתה היחידה שהעזה להתקומם מולו. 

 

 

 

 

דברים שלמדתי מהמדורה של נן

1. ילדים מפעילים את עצמם. ברגע שיש כמה ילדים הם מתחילים לחשוב מה מעניין בסביבה ומוצאים תעסוקה גם בסביבה שלנו המבוגרים נראית משמימה.

וכך ארבעה ילדים הרימו אבנים כדי ליצור מעגל בשביל המדורה ועוד כמה ילדים השחילו (וזללו) מרשמלו על שיפוד  ואחר כך הם היו עסוקים בלהתרוצץ ולחפש עוד קצת קרשים למדורה.

 

2. יש אנשים שפשוט טובים בלארגן אירועי מדורה כאלה. יש גברים שזה בDNA שלהם (סליחה על האפליה המגדרית הבוטה אבל הנשים היו על האוכל והגברים על האש). הם ידעו בדיוק איך לסדר את הקרשים וידעו בדיוק מה לבקש מכל אחד להביא (חוץ ממלח לתפודים את זה כולם שכחו) וכמובן הייתה אמא שהכינה המון בצק כדי שהילדים יוכלו להכין פיתות לסאג' (כן, היה מי שהביא סאג') והייהת אמא אחרת שהכינה פיתות דקיקות במיוחד.

 

3. יש אנשים שלא טובים לארגן אלא בלעשות מה שאומרים להם. כל מי שביקשו ממנו לחמניות (להלן קבוצת הלחמניות) הביא לחמניות פושטיות בשקית של 6 ונחשו מי הביאה שקית גדולה של לחמניות טריות מהמכולת (10 במספר?). מיותר לציין שנתקענו עם הרבה לחמניות מיותרות.

 

4. הסבון ג'ל לידיים זכה לראשונה לשימוש (קניתי אותו בתקופה שכולם חששו משפעת החזירים , שתבינו כמה הוא ישן)

 

5. כמה שמרשמלו שרוף נראה מפתה ואכן טעים מאד, לא לאכול אותו אחרי שהתקרר כי אז הוא נדבק לשיער.

 

6. ילדים בגיל שש עדיין לא עושים "כיבוי צופי " למדורה. את הפיפי שלהם הם מעדיפים לעשות בדרך לאוטו.

 

7. עדיין מבכה את התפודים שנזנחו בין הגחלים (והחול ששפכו עליהם). תפודי מדורה זה אחד מהדברים הכי טעימים שיש בעיני אבל התפדחתי לשלוף אותם לפני שיהיה מאוחר מדי.

 

8. ולאמא המתוקתקת שהגיעה מאופרת ולבושה יפה (כהרגלה) למדורה ונשארה כזאת גם בסוף המדורה לאחר שכולנו ויתרנו על מעט הפאסון שהגענו איתו. איך את עושה את זה? מאיזה כוכב הגעת, נבלה!

 

9. כל המידע על קייטנות וחוגים לשנה הבאה מתרכז בשיחות האגביות בין האימהות תוך כדי שהן חותכות לחמניות ותוחבות אליהן נקניקיות.דילים נסגרים בין אימהות לילדי יום הולדת וכן מפגשי אחר הצהריים, חוגים וכו'.כמו כן עוברים הרבה סיפורי גבורה מסמרי שיער על בעלים בחו"ל ובמילואים שכמובן שלי אין הרבה מה לתרום לסיפורים אלה כי אני מתבכיינת כשבעלי מגרד שבוע בחו"ל. שם מדובר על מספר שבועות עד חודש ובתקופות הכי מזוויעות בשנה.

 

10. ומה האבות עושים? יפה, האבות על המדורה (ארבעה)כמובן עושים את כל הדברים שנראים לנו מסובכים להוציא דברים מהאש, להכניס לדברים לאש ולשמור שאף ילד לא יצלה את עצמו. , אחרים מפעילים קבוצות של ילדים שנמאס להם לשבת (כולם) ויוצרים מדורה זעירה לצליית מרשמלו בלבד (נשבעת!) וחלקם מנסים להועיל בכך שהם בודקים את שולחן הכיבוד ומעבירים את המידע החיוני במה כדאי לגעת וממה להתרחק וגם מגניבים לך נקניקיה צלויה או פיתה מעשה ידי הילד. 

 

11. לא זוכרת איך היו המדורות בילדותי (היינו בוגרים יותר ונטולי הורים, מחריד לחשוב על זה בהקשר של היום) אבל אני מהאימהות הבודדות של"ג בעומר עוד לא נמאס עליהן ושהן אשכרה נהנות מהקטע.

 

 

הערה לגבי התמונה

התמונה בראש הבלוג היא של צייר פיליפיני בשם Tam Austria

 

 

קייטנת אימהות – הדילמה

מתחילים לחשוב על החופש הגדול ועל ההון שמוציאים על קייטנות ועלה רעיון אצל אמא של חבר של נן לארגן קייטנת אימהות.

אני מאד התלהבתי מהרעיון וישר קפצתי על העגלה כמו שאני תמיד עושה כשאני מתלהבת ואחר כך עלו המחשבות על איך עושים את זה בעצם…

 

מעניין מה יצא מזה.