הפעם זה יהיה פוסט של מנות קטנות מאד,  אין לי את הדחף להעמיק בכל פירור אבל בכל זאת יש לי חשק לכתוב.

 

אתמול ביקרנו לראשונה אצל רופאת אף אוזן גרון. היא הייתה טיפוס קצת משוגע אבל במובן המשעשע של המילה. אני נוטה לחבב משוגעים. היא כתבה בדו"ח שלה על נולי שהוא חמוד. זה כבר גרם לי לחבב אותה.

 

מאז שהראיתי לנולי פרק של "החיים" הוא שואל אותי המון שאלות שלא קל לענות עליהן. למשל איך הגוף נלחם בחיידקים. אני מנסה להסביר לו שהגוף משנה את עצמו כך שהוא לא יהווה סביבה מתאימה לחיידקים. אני לא בטוחה שאני מדייקת אבל זה נחמד לחשוב על משהו כזה לשם שינוי ולא רק על איך אנחנו מארגנים את היום.

 

החלטנו שכל יום ראשון נותנים לנולי דמי כיס חמישה שקלים (אנחנו קמצנים, אבל הוא עוד לא יודע מזה). אני הופכת את זה לחוויה חינוכית בכך שאני מסבירה לו מה הערך של כל מטבע ומשתדלת לתת לו את זה בכמה מטבעות. הוא בעיקר נהנה לשקשק את קופת החיסכון החדשה שלו.

 

טוב, מפה אפשר לראות שההנאה מהאימהות חזרה אם כי ככל שנהיה מאוחר הפתיל שלי שב ומתקצר.

 

לרדת בגדול. התכנית הזאת עושה לי את זה אבל ללארה התחברתי במיוחד. אולי כי היא אנושית כל כך והחולשות שלה ניכרות לעין ומצד שני יש לה רצון של ברזל. היא בכלל בחורה מדליקה.

 

סוגיית הייצוג של משפחות חד ילדיות כמונו תופסת מקום בתודעה שלי. עכשיו שמתי לב בדף שתלוי בגן על יום המשפחה שמלמדים אותם על הרבה סוגי משפחות אבל תמיד מובן מאליו שבמשפחה יש אחים. יכול להיות שתופסים משפחות כמונו כמצב זמני? כך או כך נולי החליט שיש לו אח שקוראים לו עידו והוא מדבר עליו כל הזמן. שאלתי את טוליו אם יש לו משהו לספר לי 😉

לא כל כך יודעת איך להתייחס לזה. אני מבינה את הצורך באח דמיוני (או חבר דמיוני) ובעיקר את הקושי להיות יוצא דופן (אם כי יש כמה משפחות עם ילד אחד בגן). זה משעשע אבל קשה לי המחשבה שלילד שלי חסר משהו.

 

החלטתי על יום קבוע בו אנחנו מזמינים חברים. אני רואה שנולי מרגיש צורך בחברה ואני שמחה שיש לו אינטראקציות חברתיות. זה עדיין לא הכי קל לי לארח ילדים בערימת הבלגן שנקראת בית (במיוחד לאור הבתים המדוגמים בהם התארח נולי) אבל עדיין זה נראה לי חשוב. בעיקר שנולי כל הזמן מבקש.

 

אני קוראת את ספרד של אנטוניו מוניוס מולינה.זה מרתק כמה דברים מכיל הספר הזה וכמה נפלא שאפשר לקרוא אותו במנות קטנות. הוא זורק אותנו לתקופת מלחמת העולם השנייה ולמקומות שונים. למשל הוא הזכיר את ויקטור קלמפרר  שמתאר ביומניו איך הוא מגיע כהרגלו לספרייה ופתאום הוא לא מקבל שירות כי הוא יהודי אבל הוא רואה שהכול ממשיך כאילו קודם. זה נחרט חזק בתודעה שלי. המובן מאליו שבשגרה וכיצד לאנשים מסוימים אותו מובן מאליו מופר באכזריות .

 

יש לנו מזל בסך הכול שאנחנו במקום הנכון בזמן הנכון ושיש לנו יכולת גם ליהנות מהמותרות הקטנות ולא לדאוג רק לקיום.

 

 

השלמה לפוסט הקודם

אני אוהבת לבשל, אני אוהבת את היצירתיות ואת התהליך וגם את האכילה. לאחרונה הבישול הפך אצלי למקור תסכול. נולי שפעם היה מוכן לטעום מהכול ובאמת אכל הכול מתחיל להיות בררן ולפעמים הוא גם מדבר בצורה ממש מעליבה על מאכל שלא נראה לו.

אני לא מוטרדת מהתזונה שלו כי בסך הכול הוא אוכל מאוזן, המשקל שלו טוב לגילו וזה גם חלק מהאני מאמין החינוכי שלי לא לעשות עניין מאוכל.אבל אני כן מוטרדת מהיכולת שלו לפגוע בי כל כך בקלות בלי להבין שהוא פגע בי, גם כשאני אומרת לו במפורש שהוא פגע בי בצורה שבה התבטא הוא לא ממש משנה את ההתנהגות שלו. לפעמים נראה לי שיש בו צד שנהנה לעשות דווקא אבל זה לא אומר שבא לי שידרכו עלי. אני מגיבה בחומרה אחרי שגם התעלמות מדיבורים מרגיזים לא עוזרת.

טוליו מחמיא לי כשמצליח לי תבשיל אבל יש דברים שהוא נמנע מלאכול מסיבותיו שלו וזה אומר גם שהבישול שלי פחות מגוון כי הרי אני רוצה שיאכלו. הוא גם מגבה אותי ושנינו מגיבים בחומרה כשנולי מדבר לא יפה.

אבל החשק להשקיע בבישול הלך לי, הדחף היצירתי שלי (שהוא גם לא במיטבו) הולך ודועך, אני שונאת כשתפקודי הבית נכנסים להילוך נמוך. זה לא שיש לנו חלוקת תפקידים רשמית בבית אבל כשאני לא עושה דברים לא נעשים. אני שונאת את זה שאני מושפעת כל כך מההתנהגות של הילד שלי ולא פועלת מתוך דחף פנימי. הרי אני לא רוצה לחיות עם צורך מתמיד באישור מהילד שלי.

 

אני מרגישה ששמחת החיים אוזלת ממני, אני מרגישה שאני רוצה למצוא את הדברים שיגרמו לעיניים שלי להבריק, אני רוצה לקבל מעצמי אישור ליכולות שלי ולא להיות מוגדרת רק מעצם היותי אם או רעיה. אני מרגישה שאני הופכת לאדם שאני שונאת.

לא תמיד מתחשק להיות אמא

אני מרגישה שהפתיל שלי מתקצר והסבלנות שלי מתקצרת . אין לי שום רצון להיות נחמדה לאף אחד ואני אפילו די גועלית. קשה לי לשים את האצבע על מה כל כך מעצבן אותי אבל אני לחלוטין לא בעמדה השירותית שמצפים ממני כאמא להיות. לא בא לי לבשל לאף אחד (שמעתי לאחרונה יותר מדי פעמים: איחס, לא טעים לי, שוב פעם עוף וכו'), לא בא לי לסדר ולכבס, לא בא לי. פשוט לא בא לי להיות האחראית על הבידור בבית הזה ועל ההחלטה מה עושים היום, בא לי קצת אוויר וחופש במקום כל הבקשות: אני רעב, משועמם , צריך עזרה ב….

וכל זה עם ילד אחד.

 

זה לא שאני לבד בתוך זה אבל אני זאת שאמורה לקחת אחריות על כל זה ולפעמים בא לי לחזור להיות ילדה ולהגיד פשוט

לא בא לי!!!!

 

(לא אוהבת את עצמי ולא אוהבת את הכתיבה שלי אבל מרגישה שפה המקום שלי להוציא קצת קיטור)

מה עשיתי בסופ"ש

השתעלתי, לקחתי את נולי לשדה, סלט בורגול עם פלפלים קלוים ועדשים שחורות שהמצאתי,סידרתי את פינת הכביסה שאי אפשר היה לזוז בה (מביך שמחר יביאו לנו מכונה חדשה והיא תיראה ככה. טוב שנשארו לי שרידי פולניות), חליטה של דבש פרוסות לימון וג'ינג'ר -לבשל עם הרבה מים בסיר(אני הייתי היחידה ששתיתי), ראינו הופעה של חואקין סבינה וז'ואן מנואל סראט בדיוידי. נולי רקד, פתיתים (הדבר היחיד שנולי מוכן לאכול), סידרתי את ארון הבגדים (רק עכשיו נזכרתי לעבור לארון חורף ולא לארון מעורב, תודה באמת), קנינו לנולי עוד שני טריינינגים באייטש אנד או, יש לו עכשיו ארון שלם של בוב הבנאי בלי שהוא אי פעם ראה פרק של זה. קצת התבאס אבל אלה היו היחידים שממש נראו טוב וחשבנו להצטייד בגלל שאנחנו נטולי מכונת כביסה, ישבנו בארומה ישפרו וגילינו עד כמה המקום מחורבן, המון דברים היו חסרים להם, הם הכינו לי הפוך עם טעם שמזכיר חומר ניקוי (לא התלוננתי כי לא היו לי אנרגיות) וכן קליפה של ביצה בשקשוקה, אחי בא אלי וסידר לנו את הרשת הביתית ואכלנו פיצה.

חיים, אתם יודעים. היה נחמד.

לקטר זו יכולה להיות משימה די משעשעת

אני מרגישה את המשחקיות המוזרה הזאת של החיים. למשל הקטע הכלכלי הזה. קיבלנו מתנת כסף מאד יפה החודש ומצד שני ההוצאות קפצו עלינו ללא רחם, האוטו בילה במוסך והוא צריך גם לעבור טסט, מכונת הכביסה התקלקלה ובמקרה שלנו זה לחלוטין הקש ששבר את גב הגמל אז קנינו חדשה מה שאומר מעצר בית ליומיים: פעם כדי שיביאו את המכונה ופעם לחכות לטכנאי שיחבר אותה מהש אומר שני ימי עבודה מקוצצים לאחר שלא עבדתי שבוע.

ומצד שני זה משמח שסוף סוף קנינו מכונת כביסה חדשה. ממש נשבר לי מהמכונה הישנה וכנראה שגם לה נשבר מאיתנו  😛

ומצד שני אולי פחות שעות עבודה אבל זה די נחמד להגיע בשעות הצהריים המוקדמות הביתה. תחושה מענגת של הברזה.

ומצד שני: טוליו אומר שעד שתהיה לנו מכונה אפשר לשלוח את הכביסה לניקוי או לחילופין לקנות עוד בגדים. כבר יישמתי את זה, ליד החנות  בה קנינו את המכונה יש חנות של בגדי מעצבים וקניתי לי סריג.

גם המצלמה התקלקלה, קנינו גם מצלמה.

בסוף החודש אנחנו מתחילים את שיטת הגמילה של דוקטור קושניר מה שאומר עוד 1500 שקל. בינתיים אנחנו עם פולאפס מה שאומר שדרוג ללילות שלנו אבל עוד הוצאה לא מבוטלת (3 ש"ח לחיתול)

ומצד שני, אם זה יעבוד זה כבר שווה.

ואם לא די בזה החבל שמחזיק את התריס שלנו התפורר לטוליו בידיים. מה שאומר שנכיר סוף סוף את הפנים מאחורי האיש ששם לנו מגנטים על הדלת כל שני וחמישי ואז שואל מאיפה הגענו אליו.

 

השפעת הזאת היא דרעק גדול אבל מצד שני ירדתי בעזרתה שני קילו אחרי יומיים בהם אכלתי כזית. היום נולי חזר לגן (זה כבר אושר גדול) מתברר שגם  הגננת וגם חצי גן היה חולה כך שלא נרשם הפסד מהותי, שבוע נמחק בשהות בבית.

 

 ועוד החלטה חשובה: החלטתי להעסיק עוזרת מהסיבות הבאות:

הבית שלנו כל כך מלוכלך שאפשר להרכיב שני דובים בוגרים מתלתי האבק שמתרוצצים אצלנו.

הבית שלנו כל כך מלוכלך שגם יום יפה נראה מהחלון שלנו כמו יום גשום.

הבית שלנו כל כך מלוכלך שאפשר להכין סלט ירקות מהקליפות שדבוקות לרצפת המטבח.

הבית שלנו כל כך מלוכלך שחולדות נגעלות לשהות בו.

הבית שלנו כל כך מלוכלך שיותר נקי בשדה שליד הבית שלנו.

 

וחוץ מזה אני מקווה שלא מייצרים טישו מעצים כי לדעתי כבר כרתנו שני יערות גשם

 

גם זה נקרא חיים.

 

 

תלונות

שבוע מגעיל בא על סופו,

נולי היה חולה בבית ואחריו  גם אני. עכשיו אני יושבת לי במין הפוגה כזאת מהשכיבה ולא ברור לי אם הגוף כואב לי יותר כשאני שוכבת או כשאני יושבת.לפחות נולי כבר לא בוכה בכל פעם שהוא בולע.

אבל יום אחד כולנו נרגיש טוב.

 

 

טריו מבחירה

בעקבות הפוסט באימהות אובדות החלטתי שגם אני יוצאת מהארון.

 הפוסט הזה מוקדש לכל הנשמות הטובות שנכנסות מדי למצב שיפוטי ברגע שהן נתקלות בעוף המוזר הזה שנקרא הורים לילד יחיד. אני גם מכניסה הצהרה שאני בשום אופן לא שופטת אנשים שמחליטים שונה ממני. אני מספרת על ההחלטה שלנו כשני אנשים פרטיים ולא מייצגים אף אחד פרט לעצמנו כי כמו הכותבת אני מרגישה ששוללים את הלגיטימציה שלנו והגיע הזמן  שגם לנו יהיה קול.

גם אנחנו משפחה של שלוש נפשות ואנחנו מתכוונים להישאר כזאת. אנחנו לא מאמינים שזה יהפוך את נולי לפסיכופט מפונק/רודן/ נטל על החברה וגם לא מאמינים שזה יאמלל אותו.

בכוונה אני אומרת אנחנו כי זו החלטה של שניים. בפעם האחרונה שבדקתי בתא משפחתי בו יש שני הורים צריך שניים להחלטה  הזאת. אני חייבת להודות שזה בא בעקבות הרבה מחשבה. היה בי צד שהתגעגע להחזיק תינוק וחשב על הגדלת המשפחה אבל לא חשב על ההשלכות, לא חשב על זה שתינוקות גדלים, לא חשב על הכוחות  והיכולות שיש לו או אין לו ובעיקר לא חשב על כך שלהחלטה כזאת יש מחיר. מחיר כבד לעתים. מחיר שבן הזוג שלי לא היה מוכן לשלם וככל שאני חושבת על זה יורת גם אני לא הייתי מוכנה לשלם.

ככל שנולי גדל אנחנו רואים מה זה אומר לגדל ילד. שעות על גבי שעות של הקשבה, השקעת משאבים רוחניים וגם משאבים פיזיים. לילד אחד יש לנו סבלנות, אם היה לנו עוד ילד היינו בעיקר נאבקים להחזיק את הראש מעל המים. לא היינו מזניחים כי אנחנו לא אנשים מזניחים אבל איכות החיים של שלושתנו הייתה נפגעת משמעותית. את טוליו לא היינו רואים בכלל כי הוא היה עובד הרבה יותר שעות ממה שהוא עובד עכשיו (וגם עכשיו הוא עובד המון) כי משפחה גדולה יותר זה אומר הרבה יותר כסף. אני לא הייתי יכולה לעבוד יותר שעות כי מישהו צריך לאסוף את הילדים מהגן ולהביא לחוגים ולרופאים.

בכלל מישהו זוכר מה זה לגדל תינוק בשנים הראשונות שלו? מישהו זוכר את כל הלילות הלבנים והימים שאחר כך שדורשים תפקוד מלא בעבודה ובבית? זה אומר גם להיות ממש חנוקים כלכלית.

אני מאמינה שילדים זה שמחה אבל אני רוצה גם ליהנות מאותה שמחה ולא  לחיות במאבק הישרדות מתמיד. אני יודעת למה אני מסוגלת ואני יודעת למה בעלי מסוגל.

ומה עם העתיד, אתם שואלים? כל הטיפול בכם הקשישים ייפול על אדם אחד? מה עם הבדידות של נולי נטול אחים.

אני מאמינה שבדידות היא מצב נפשי ויש בה מין הבחירה, אני מקווה שנצליח לתת לנולי את הכלים לחיות בזוגיות טובה, לבחור את הבחירות הנכונות לו ולמצוא את החברים המתאימים לו. אחים זה לא אומר בהכרח חברים, זה לא אומר בהכרח שאחים נושאים בנטל העזרה להורים באופן שווה (כולי תקווה שלא נזדקק לעזרתו של נולי) , הרי כמה מקרים אתם מכירים של משפחה שיש לה כמה אחים שבסופו של דבר רק אח אחד נושא בנטל.

 

אני לא שוללת את זה שיהיו לנולי התמודדויות בחיים, שהוא יקנא בילדים עם אחים אבל באותה מידה יכולים לקנא בו על תשומת הלב, על הזמן שיש לו עם הוריו ועוד ועוד. בחיים יש התמודדויות.

 

והשורה התחתונה: אני מאמינה שאדם צריך לחיות כמו שהוא מבין ולהשתיק את הקולות הזרים  גם אם הם נמצאים בראשו.

מציאות חלופית

ראיתי את זה אצל אינגה מיכאלי.

 

אם לא הייתי מתולתלת וג'ינג'ית (חומה במקור)הייתי עם שיער שחור ארוך וגולש ממש  כמו של המוכרת היפהפייה של ריינבו ג'יפסי.

אם לא הייתי ישראלית הייתי ספרדיה או הולנדית.אולי בת של מהגרים. מאד מרתק אותי כל עניין ההגירה.

אם לא הייתי ג'וליאנה (?) הייתי ליליאנה או כרמן או מאייטה.

אם לא הייתי גבוהה ומלאה הייתי קטנה ורזה עם ציצים קטנים.

אם לא הייתי פדלאה הייתי רקדנית  (פלמנקו או מחול מודרני)

אם לא הייתי שתי ידיים שמאליות הייתי מאיירת או ציירת קומיקס

אם לא הייתי עירונית הייתי כפרייה חובצת גבינות

אם לא הייתי אחת שאוהבת להתלבש נוח הייתי מעצבת אופנה

אם לא הייתי יהודיה הייתי בודהיסטית או חברה באיזה כת

אם לא הייתי מרובעת הייתי היפית

אם לא הייתי ילידת שנות ה70 הייתי ילידת שנות החמישים מה שאומר שהייתי מתבגרת בשנות ה 70.

אם לא הייתי בת 35 הייתי בת 28

אם לא הייתי ממושקפת הייתי עם ראייה שש שש ועיניים ענקיות שתופסות לי חצי פרצוף וריסים להרוג בשבילם.

אם לא הייתי אישה הייתי גבר. איזה גבר הייתי? קשוח ורגיש?

אם לא הייתי זייפנית הייתי זמרת.

אם לא הייתי אני הייתי מישהי אחרת

 

ניידות

נולי: כשאני אהיה גדול אני אתחתן אם אישה שאוהב ויהיה לי ילד אחד…שניים… שלושה…ארבעה, מה שיצא ואני אגור ברחובXXX (הכתובת שלנו)."

אמא:ואיפה אנחנו נגור?

נולי: אתם תגורו ברחובות איפה שסבא וסבתא X גרים.

אמא: ואיפה הם יגורו?

נולי: בברצלונה כמו סבא של איתן (ילד מהגן).

 

---

וחוץ מזה אנחנו בחודש ממש מוזר. אמנם קיבלנו מתנת כסף יפה אבל קפצו עלינו הוצאות ברמה בלתי נסבלת: מוסך רופא שיניים ודוח מהירות.כסף בא וכסף הולך זה בדיוק זה.

---

עשיתי לנולי בוקר של כיף. היה לו איבחון בבוקר אז על הדרך אכלנו באומה ארוחת בוקר מפנקת (ונולי קיבל שוקו בספל של גדולים מה שעשה אותו מאד מאושר).

לקינוח קניתי לו סוף סוף מעיל והוא בחר את הצבע: צהוב זועק. בהתחלה קצת נחרדתי מהצבע ואז חשבתי כמה הוא נראה מקסים בצבע הבולט הזה. מסקנה: לסמוך על הילד!

---

מדהים אותי העידן הזה שילד עם בעיות מוטוריות מסוימות כמו נולי רואה ים של אנשי מקצוע. מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, אנחנו עומדים לנסות את מרפאת הגמילה של דוקטור קושניר כי נשבר לנו מהלילות הרטובים, ורופא התפתחותי. זה אמנם נהדר שקופת החולים מאפשרת את זה ושהמדיניות היא איתור מוקדם של זה אבל לפעמים הכמות הזאת נראית מאיימת ומתישה. אני תוהה כמה כאלה עוד נראה עם הגיל.

ואני תוהה כמה אנשי מקצוע רואים ילדים עם בעיות חמורות יותר.

---

ומצד שני רואים שיפור. המאבחנת של נולי הראתה לנו את הציור שצבע בתחילת האיבחון והשוותה אותו לציור שהוא צבע בפגישה זו וזה היה שיפור מדהים.

אני משתדלת להראות לנולי כמה אני אוהבת את הציורים ה…מופשטים שלו. כי הוא שומע יותר מדי פעמים שזה סתם קישקוש. אני באמת צריכה להכיר לו את ז'ואן מירו.

---

 

 

זמן ערב

בערבים אני מתפצלת לכמה דמויות קטנות: היעילה שרוצה להספיק ולשמור על השגרה המוכרת והמנחמת,  מפזרת החום והשמחה בבית שמנסה לעצור מדי פעם ולא להיות כל כך טרודה, זאת שרוצה את היחד המשפחתי וזו שרוצה את השקט והלבד.

והכי אני אוהבת את הרגע הזה בו נולי לבוש בפיג'מה שוכב במיטה, אני שוכבת לצידו ואנחנו מדברים, אני מקריאה סיפור ואני יודעת שעכשיו זה הזמן שלנו ועוד מעט יהיה זמן שלנו אחר עם טוליו וגם זמן שלי.

אני יוצאת עם חברה להליכות, שתינו צמאות להתאווררות הזאת ואני נהנית להרגיש שאני מהירה ובכל זאת מצליחה לדבר. תחושה שדפקתי את השיטה והצלחתי גם לצבור אנרגיה, גם למלא חובה לגוף וגם לנהל חיי חברה.

 

המלצות ערב:

 

דמיון מודרך: לנולי יש הרבה חלומות על מפלצות ובדמיון המודרך יש לנו מרחב יצירתי לעודד את המוח שלו לחשוב על הדברים שהוא אוהב. הוא אוהב למשל משאית זבל 😛

אז תיארתי לו אותו נוסע במשאית ומרים פחי זבל ואז הוא אמר, ואז באה מפלצת ואני דורס אותה.

המסקנה שלי מכל זה שלילדים יש את העולם הקטן והאפלולי שלהם אותו אנחנו נוטים להדחיק אבל הוא קיים.

 

תה חם מול הטלוויזיה.

 

גירודים בגב, בילוי זוגי מהנה.

 

למצוא זמן זוגי לראות סדרות ששנינו אוהבים  בדיוידי.

 

סעודה אצל המלכה/ רותו מודן. ספר אנרכיסטי שמזכיר לכולנו כמה כיף להיות ילדים ולאכול בידיים. נולי אהב במיוחד  את הקטע שהמלכה שותה קטשופ ישר מהבקבוק. אני פתרתי לו את הדיסוננס בין ערכי הנימוס שאנחנו מנסים להקנות לו לכיפיות שבאכילה בידיים כך: "כשמלכת אנגליה תזמין אותך לארוחה חגיגית תוכל לאכול בידיים. "

 

לפני השינה אני גם מוצאת זמן לקרוא. למעשה אני נהנית יותר להירדם על ספר מאשר מול הטלוויזיה אבל אני מדברת על איזור זמן אחר לגמרי.

 

אני אמנם לא מספיקה כלום ע"פ ההרגשה שלי אבל בכל זאת ערב זה זמן טוב לי. הבוקר זה סיפור אחר.