ארכיון חודשי: ינואר 2012

סיור בגלריה ליטבק

רגיל

המפגש בין אדם ליצירה הוא נושא מרתק. בני אדם  שונים חווים באופן שונה יצירה ומטען תרבותי יכול לתת לצרכן האמנות ערך מוסף ולדעתי יכול פה ושם לפגוע בהתרשמות הנקיה שלו מהעבודה.


 הוזמנתי לסיור בתערוכות שנפתחות בימים אלה בגלריה ליטבק. "נוזלים באמנות המודרנית" ו"פלוקס" . בשתי התערוכות המוצגים  ברובם היו עבודות וידאו ופסלים מופשטים. ידעתי מראש שמדובר בתחומי אמנות שפחות נפגשתי איתם בחיי וזה גרם לי להרגיש שאני בטריטוריה לא מוכרת, גם כתיבה על אמנות היא טריטוריה לא מוכרת  לי ובתור שכזו מדובר בהרפתקה.


 "תהיי את" אמרתי לעצמי, "אל תתיימרי לכתוב כמו עיתונאית/אמנית שמבינה בתחום,תכתבי על המפגש שלך ועל ההרפתקה שלךץ


 


התערוכה נוזלים באמנות המודרנית, מעוררת הרבה אסוציאציות מעצם שמה. מרי שק, אוצרת התערוכה, דיברה על הקשר המיוחד שלה לים כאחת שגדלה בתוניס במקום שנמצא בקרבת הים. היא הזכירה גם את הקשר בין הנוזלים לנזילות החיים והשתנותם של דברים. דבריה פגשו את האהבה הגדולה שלי לים ולנופים גשומים.


כשנכנסים לאולם הגלריה החוויה הראשונה היא אוסף של צלילים שלאו דווקא מתחברים מהעבודות השונות. ולוקח זמן לסנן את הצלילים. זו חוויה שיכולה גם להפריע וגם לאתגר. הצלילים נתנו לי  תחושה  שעד עכשיו קשה לי להגדיר.


 


העבודה הראשונה שראיתי הייתה  בפנים (Within ) של היראקי סאווה (Hiraki  Sawa),אמן יפני, שהציג עבודת וידאו ענקית שהתפרסה על קיר שלם. העבודה כללה  שכלל אוסף של דימויים מהטבע שהתחברו לחפצים דוממים . העצמים שהוצגו זזו באיטיות מהפנטת, מסוס נדנדה  וירח שמשנה את צורתו ועד ברז מים ועץ בפריחתו שעומד על המיטה . כל הזמן הייתה התרחשות סוריאליסטית ומשונה. קצת הזכיר לי את הכתיבה של הרוקי מורקמי בחלק מספריו. ההתבוננות בעבודה הייתה כמעט מדיטטיבית. אני חושבת שהייתי מגדירה אותה כתערובת של מחשבות.  המוסיקה שליוותה את העבודה הזכירה לי סוג של רחם. היא הייתה איטית ועמומה. מעצבנת לעתים ומרגיעה לעתים.


ביקור בראש של אמן  ועולם האסוציאציות שלו זו התחלה לא רעה.


 





 


    העבודה של קייט גילמור (Kate Gilmore), אמנית פרפורמנס אנגלייה, הציגה ממד של תהליכיות. היא התחלה מכדים לבנים מסודרים בשורות  שהזכירו לי ביצים (וקצת עיניים)ובתוכם נקודות צבע.  האמנית  ניפצה את הכדים בהדרגה ונוצרה תמונה שהורכבה מכתמי הצבע. קצת הזכיר לי את ג'קסון פולוק שצייר באמצעות התזת צבע. שם היצירה נועד להתפרצות (Built to Burst) העלה אצלי אסוציאציה של התפרצות הר געש.


 





התחנה של עדן עופרת Eden Ofrat))  מתחילה מפסי רכבת ודמות שחופרת בור לצד הפסים. בהמשך פסי הרכבת הופכים לתעלה והדמות החופרת מפליגה בה עם סירה תאילנדית.   


 


 במרכז האולם הוצבה פנורמה אופטית עגולה, יצירתו של ואצלב ציגלר. היצירה מורכבת  משתי טיפות זכוכית גדולות  העשויות מזכוכית אופטית. המיקום שלהן היה מעניין במיוחד שכן הן יקפו את היצירות מסביב. כל רגע השתקף בהן משהו שונה בצורה מעוותת ולא יכולתי שלא לשים לב שאני לא רואה בהן את ההשתקפות שלי אלא את זו של העומד בצד השני .


   


אהבתי גם את העבודה של אורי ניר, שהזריק למדוזה מדמו שלו. עבודת הווידאו הראתה איך הורידים של המדוזה מתמלאים בדם  ומתרוקנים . בעבודה לא מבינים מה רואים (ידענו שמדובר במדוזה מההסבר של האוצרת).


 





התערוכה השנייה FLUX של האמן הגרמני יוליוס ווייילנד (אוצרת מיטל מנור) הייתה תערוכת פסלים. האמן  גם נכח בסיור ודיבר על תהליך העבודה שלו . העבודות שלו היו עשויות מצינורות פיברגלאס וזכוכית שהוא התיך ויצר בהן כל מיני צורות מיוחדות. שם העבודה פלוקס משמעותו היא צורה של שימור אנרגיה של חומר. אני אהבתי את המפגש של העבודות שלו עם האור שיצרו יחס מעניין בין העבודה לצל. אני חייבת לציין שכשראיתי תמונה של אחת מעבודותיו לא חשבתי שמדובר בחומר קשיח כמו זכוכית אלא בחומר רך כמו סוג של צמר גפן. היה מעניין להתבונן בתנועה שהוא יצר בפסלים שלו באמצעות התכה ושימוש בתבניות שגם איתן הוא התעסק.הניגוד בין תבנית קשיחה לתנועה של הצינורות אחרי ההתכה יצר משהו מעניין.


האמן הזכיר את המפגש שלו עם החומר כרעיון שפוגש חומרים מוכנים. במקרה של היצירה שלו הרעיון הוא אלמנט מרכזי ביצירה לא פחות מהטכניקה. הוא סיפר על מקרה בו העבודה נוצרה בצורה שונה ממה שתכנן והפתיעה אותו.


 


   


היינו גם באולם הזכוכית שהוא האולם הקבוע שבתערוכה ושם היו עבודות של צ'יהולי ושל תלמידיו שהיו בעיקר יפות וצבעוניות אבל בהן לא התעמקתי יותר מדי. אולי התרגלתי לעבודות שמשתנות מול עיני .


 


אני מרגישה שמביקור מסוג זה בתערוכה למדתי כמה חשובה עבודת האוצרות ועד כמה מעניין יכול להיות תהליך העבודה של האמן והמפגש בין הרעיון לחומר הגלם . ראיתי כמה למיקום של העבודות ולמיקום האור עליהן יש חלק בהגעה לתוצר הסופי.


 


הרגשתי שהביקור בתערוכה חשף אותי לסוג של אמנות שפחות התייחסתי אליה בעבר גם בביקורים במוזיאונים. אולי פחות הבנתי אותה ואולי לא הייתה לי סבלנות אליה שכן היא דורשת עבודה יותר פעילה שלי כצופה ושואלת אותי מהו החיבור שלי ליצירה. מה היא מזכירה לי? יש בזה גם שחרור מסויים כי עבודה כזו היא כלי קיבול לעולם האסוציאציות שלי .


  


שמחתי לבקר בגלריה ליטבק (ביקור ראשון שלי) ואני מודה להם ולמשרד יחסי הציבור לוטן על ההזמנה ועל ההזדמנות.

סיור בגלריה ליטבק

רגיל

המפגש בין אדם ליצירה הוא נושא מרתק. בני אדם  שונים חווים באופן שונה יצירה ומטען תרבותי יכול לתת לצרכן האמנות ערך מוסף ולדעתי יכול פה ושם לפגוע בהתרשמות הנקיה שלו מהעבודה.


 הוזמנתי לסיור בתערוכות שנפתחות בימים אלה בגלריה ליטבק. "נוזלים באמנות המודרנית" ו"פלוקס" . בשתי התערוכות המוצגים  ברובם היו עבודות וידאו ופסלים מופשטים. ידעתי מראש שמדובר בתחומי אמנות שפחות נפגשתי איתם בחיי וזה גרם לי להרגיש שאני בטריטוריה לא מוכרת, גם כתיבה על אמנות היא טריטוריה לא מוכרת  לי ובתור שכזו מדובר בהרפתקה.


 "תהיי את" אמרתי לעצמי, "אל תתיימרי לכתוב כמו עיתונאית/אמנית שמבינה בתחום,תכתבי על המפגש שלך ועל ההרפתקה שלךץ


 


התערוכה נוזלים באמנות המודרנית, מעוררת הרבה אסוציאציות מעצם שמה. מרי שק, אוצרת התערוכה, דיברה על הקשר המיוחד שלה לים כאחת שגדלה בתוניס במקום שנמצא בקרבת הים. היא הזכירה גם את הקשר בין הנוזלים לנזילות החיים והשתנותם של דברים. דבריה פגשו את האהבה הגדולה שלי לים ולנופים גשומים.


כשנכנסים לאולם הגלריה החוויה הראשונה היא אוסף של צלילים שלאו דווקא מתחברים מהעבודות השונות. ולוקח זמן לסנן את הצלילים. זו חוויה שיכולה גם להפריע וגם לאתגר. הצלילים נתנו לי  תחושה  שעד עכשיו קשה לי להגדיר.


 


העבודה הראשונה שראיתי הייתה  בפנים (Within ) של היראקי סאווה (Hiraki  Sawa),אמן יפני, שהציג עבודת וידאו ענקית שהתפרסה על קיר שלם. העבודה כללה  שכלל אוסף של דימויים מהטבע שהתחברו לחפצים דוממים . העצמים שהוצגו זזו באיטיות מהפנטת, מסוס נדנדה  וירח שמשנה את צורתו ועד ברז מים ועץ בפריחתו שעומד על המיטה . כל הזמן הייתה התרחשות סוריאליסטית ומשונה. קצת הזכיר לי את הכתיבה של הרוקי מורקמי בחלק מספריו. ההתבוננות בעבודה הייתה כמעט מדיטטיבית. אני חושבת שהייתי מגדירה אותה כתערובת של מחשבות.  המוסיקה שליוותה את העבודה הזכירה לי סוג של רחם. היא הייתה איטית ועמומה. מעצבנת לעתים ומרגיעה לעתים.


ביקור בראש של אמן  ועולם האסוציאציות שלו זו התחלה לא רעה.


 





 


    העבודה של קייט גילמור (Kate Gilmore), אמנית פרפורמנס אנגלייה, הציגה ממד של תהליכיות. היא התחלה מכדים לבנים מסודרים בשורות  שהזכירו לי ביצים (וקצת עיניים)ובתוכם נקודות צבע.  האמנית  ניפצה את הכדים בהדרגה ונוצרה תמונה שהורכבה מכתמי הצבע. קצת הזכיר לי את ג'קסון פולוק שצייר באמצעות התזת צבע. שם היצירה נועד להתפרצות (Built to Burst) העלה אצלי אסוציאציה של התפרצות הר געש.


 





התחנה של עדן עופרת Eden Ofrat))  מתחילה מפסי רכבת ודמות שחופרת בור לצד הפסים. בהמשך פסי הרכבת הופכים לתעלה והדמות החופרת מפליגה בה עם סירה תאילנדית.   


 


 במרכז האולם הוצבה פנורמה אופטית עגולה, יצירתו של ואצלב ציגלר. היצירה מורכבת  משתי טיפות זכוכית גדולות  העשויות מזכוכית אופטית. המיקום שלהן היה מעניין במיוחד שכן הן יקפו את היצירות מסביב. כל רגע השתקף בהן משהו שונה בצורה מעוותת ולא יכולתי שלא לשים לב שאני לא רואה בהן את ההשתקפות שלי אלא את זו של העומד בצד השני .


   


אהבתי גם את העבודה של אורי ניר, שהזריק למדוזה מדמו שלו. עבודת הווידאו הראתה איך הורידים של המדוזה מתמלאים בדם  ומתרוקנים . בעבודה לא מבינים מה רואים (ידענו שמדובר במדוזה מההסבר של האוצרת).


 





התערוכה השנייה FLUX של האמן הגרמני יוליוס ווייילנד (אוצרת מיטל מנור) הייתה תערוכת פסלים. האמן  גם נכח בסיור ודיבר על תהליך העבודה שלו . העבודות שלו היו עשויות מצינורות פיברגלאס וזכוכית שהוא התיך ויצר בהן כל מיני צורות מיוחדות. שם העבודה פלוקס משמעותו היא צורה של שימור אנרגיה של חומר. אני אהבתי את המפגש של העבודות שלו עם האור שיצרו יחס מעניין בין העבודה לצל. אני חייבת לציין שכשראיתי תמונה של אחת מעבודותיו לא חשבתי שמדובר בחומר קשיח כמו זכוכית אלא בחומר רך כמו סוג של צמר גפן. היה מעניין להתבונן בתנועה שהוא יצר בפסלים שלו באמצעות התכה ושימוש בתבניות שגם איתן הוא התעסק.הניגוד בין תבנית קשיחה לתנועה של הצינורות אחרי ההתכה יצר משהו מעניין.


האמן הזכיר את המפגש שלו עם החומר כרעיון שפוגש חומרים מוכנים. במקרה של היצירה שלו הרעיון הוא אלמנט מרכזי ביצירה לא פחות מהטכניקה. הוא סיפר על מקרה בו העבודה נוצרה בצורה שונה ממה שתכנן והפתיעה אותו.


 


   


היינו גם באולם הזכוכית שהוא האולם הקבוע שבתערוכה ושם היו עבודות של צ'יהולי ושל תלמידיו שהיו בעיקר יפות וצבעוניות אבל בהן לא התעמקתי יותר מדי. אולי התרגלתי לעבודות שמשתנות מול עיני .


 


אני מרגישה שמביקור מסוג זה בתערוכה למדתי כמה חשובה עבודת האוצרות ועד כמה מעניין יכול להיות תהליך העבודה של האמן והמפגש בין הרעיון לחומר הגלם . ראיתי כמה למיקום של העבודות ולמיקום האור עליהן יש חלק בהגעה לתוצר הסופי.


 


הרגשתי שהביקור בתערוכה חשף אותי לסוג של אמנות שפחות התייחסתי אליה בעבר גם בביקורים במוזיאונים. אולי פחות הבנתי אותה ואולי לא הייתה לי סבלנות אליה שכן היא דורשת עבודה יותר פעילה שלי כצופה ושואלת אותי מהו החיבור שלי ליצירה. מה היא מזכירה לי? יש בזה גם שחרור מסויים כי עבודה כזו היא כלי קיבול לעולם האסוציאציות שלי .


  


שמחתי לבקר בגלריה ליטבק (ביקור ראשון שלי) ואני מודה להם ולמשרד יחסי הציבור לוטן על ההזמנה ועל ההזדמנות.

גבולות

רגיל

בתקופה האחרונה אני מרגישה הרבה נקודות חיכוך עם נן. המון סיטואציות מובילות אותנו לכעסים ומריבות ובעיקר תחושה חזקה שאני לא עושה משהו בסדר.

יש לילד בעיית גבולות, כמה הרבה אומר המשפט הזה. אני לא שומעת אותו מהגננת אלא משפט מעודן יותר : "נן שוכח לפעמים את הכללים אבל אנחנו מתמודדים עם זה.|" אבל אני כבר מבצעת את ההמרה בלבי עם קול של סופר נני.

והאמת האמת? נמאס לי. נמאס לי מהבדיקה העצמית הזאת, נמאס לי לשים את הדאגות לילד במרכז החיים שלי", נמאס לי בכלל מהתפיסה הזאת שההתנהגות של הילד היא תוצאה של מעשים שלנו ושל דברים שאנחנו אומרים או לא אומרים ודברים שאנחנו נותנים או לא נותנים וגבולות שאנחנו שמים או לא שמים.

הוא בודק את הגבולות שלו כמו שעשה בגיל שנתיים וכמו שיעשה בגיל 32. האם אנחנו אמורים לסבול מזה שהוא בודק את הגבולות שלו? האם אנחנו הש"ג של הגבולות שלו שצריכים ללכת הביתה כל פעם שהוא לא מתנהג בצורה נורמטיבית?

ואולי אנחנו צריכים לתת לו ליפול על התחת (מטפורית) ואם הוא מתנהג בצורה לא נורמטיבית לתת לו לסבול מהתוצאות של המעשה הזה ולעזוב את העניין.

אבל זה מפחיד,אני חושבת שמאז "חייבים לדבר על קווין" הכה מדובר (ואני מתרחקת ממנו כמו מרימון יד שעומד להתפוצץ) עולה המחשבה: לא אהבתי את הילד מספיק אז הוא יהיה פסיכופת, לא שמתי לו גבולות מספיק אז הוא יהיה פסיכופת, לא הקדשתי לו מספיק זמן איכות אז הוא יהיה פסיכופת. נראה לי שהבנתם את הכוונה.

ואתם יודעים משהו. לא בא לי ללכת לחוג הורים. אני יודעת שזו המלצה שתצוץ בתגובות אבל אני לא מרגישה שזה יוסיף לי ידע על הידע שיש לי. רק יוסיף לי אשמה על שאני לא מיישמת את הידע שיש לי.

 

אני חייבת פה להצהיר שהילד שלי לא מואשם במעשים נלוזים באופן מיוחד, פה התעלם מהוראות הגננת, שם התחצף, הדברים הרגילים (הרגילים? מאיפה לי אם לילד יחד לדעת? אין לי יכולת אמיתית להשוות)

השעות המסתוריות של הבוקר

רגיל

כבר כמה ימים שאני מתחילה את היום שעה אחת יותר מוקדם(בגלל אילוצים מסויימים). מי שמכיר אותי יודע שאני רואה את השעות לפני 10 בבוקר כהמצאה שטנית.

ובכל זאת השינוי הזה מפתיע אותי. אני מגלה שמאד נעים לצאת לאוויר הצח והקפוא של הבוקר, אני מגלה שאני מקבלת שעת שלווה שקודם לא ידעתי שהיא קיימת. אני מגלה שמאד נעים להכנס למונית שירות שרוב יושביה קוראים ספרים או מדברים על ספרים.

בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה אבל אני אוהבת את זמן הבוקר הזה.

 

 

אופנת החורף המחרפנת.

רגיל

זה התחיל בחורף שמתחיל לגלות נוכחות ובהבנה הכואבת שאין לי בארון סריג ממש מחמם ללבוש לעבודתי בירושלים הקפואה, כלומר יש לי סריגים בארון אבל הם: מרוטים מדי/מאוסים מדי/לא מעודכנים ביחס לגזרתי הנוכחית היותר עבה/אפורים מדי.

 

אפור תמיד נראה לי כמו צבע מאד שימושי שהולך עם צבעים עליזים כמו אדום אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי הולכת עם אותו סריג אפור ואותה שרשרת צבעונית וכשהבן שלי בן החמש אומר לי לגוון עם השרשרת כנראה שאני צריכה להקשיב.

 

הקניון הפך להיות מקום שאנחנו מבקרים בו הרבה יותר מדי בגלל שקופת החולים נמצאת ממש ליד הקניון וזה אומר שראיתי שיש הרבה מחירות סוף עונה אז החלטתי לבדוק את העניין.

 

1. טרנד לא כל כך חדש הוא סוודרים עם שרוול קצר שמחייבים ללבוש משהו מתחת. אני לא חסידה גדולה של מראה השכבות ומעדיפה ללבוש גופיה או חולצה ישנה ולא ייצוגית מתחת לסוודר .

 

2. שרוולי עטלף. במיוחד נפוצים בחנויות למידות גדולות אבל לא רק. הרבה נשים גדולות הן גם רחבות כתפיים ואף אחת לא רוצה להיראות כמו עטלף.מה גם שסריגי העטלף קצרצרים.חוסר פרופורציה ממש לא מחמיא.

 

3. העליוניות גם הן נפוצות מאד. לי יש כמה עליוניות שאני מרוצה מהן זה לא מה שחיפשתי.

 

4. לצערי גיליתי שאני צריכה לבחור בים צבע לגיזרה. כשהגזרה מחמיאה הצבע משעמם וכשהצבע יפה הגזרה מזעזעת ואם כבר הסריג עונה על צבע סביר וגזרה סבירה המחיר ממש לא סביר בעיני (מעל 200 ש"ח בסוף עונה)-הייתי מוציאה סכום יפה על סוודר שנראה ממש ממש טוב אבל לא על פשרה.

 

5. בסוף גיליתי דווקא בחנות שנשחשבת לצעירים סוודר חמוד ואדום עם טלאים בשרוולים. גם במקרה זה היו שתי פשרות: מחיר קצת יותר יקר מהממוצע וגזרה בינונית (אני נראית בו קצת שמנה אבל קשה לשנות עובדות וגם מדובר בסריג חם). וכן הייתה להן מידה L.

 

 

אה, ועוד דבר. אני בתור כוח קניה בינוני (אישה בת 36) לא מסוגלת לסבול חנויות שמנגנות מוסיקה בווליום של דיסקוטק. המוח שלי מפסיק לעבוד ובמקרה כזה אני יוצאת. ואגב אני לא חושבת שצעירים נהנים מזה במיוחד. תקנו אותי אם אני טועה.

 

 

אז אני מגלה פה גם את הגיל וגם את המידה. ליידי כבר לא אהיה בגלגול הזה.

 

 

עייפות החומר או כותבת כדי לכתוב

רגיל

מביך להודות שכבר שבוע שלם לא כתבתי שום דבר בשום צורה ומביכה העייפות הזאת שהתלבשה עלי כמו כותונת משוגעים כבדה.

 

ואני חושבת כמה עצוב שלא כתבתי כלום השבוע  וכמה עצוב שהדחף הזה לכתוב כל כך מנומנם כמו עכברוש עצל. רציתי לכתוב חתול אבל כתבתי עכברוש.

ואני חושבת האם בכל ינואר זה ככה? האם החורף משפיע עלי בצורה כזאת? כמו הסוודר המכוער שאני לובשת בבית  והוא מלוכלך בכל שיירי הירקות כי בימים אלה אנחנו אוכלים לא מעט מרק. עניין עונתי שמצריך פעמיים בשבוע בישול מרק וגיחה תכופה לירקן השכונתי.

מכירים אותי שם. הבעלים מוציא בשבילי עגלה שלא אטרח לחפש חמישה שקלים ויש שם קופאי חדש. בחור שמנמן שמבין המון באוכל ותמיד הוא נותן לי רעיונות לבישול ואני נהנית מזה כיוון שכך אני קונה דברים שאף פעם לא בישלתי כמו שעועית טרייה שיצאה ממש טעימה והפעם קניתי לפת ובישלתי מרק פטריות אבל עם לפת ועוד המון ירקות פרט לפטריות כדי שיהיה לו טעם כי אבקת המרק אהובתי הפכה לפרסונה נון גרטה בביתנו.

 

 

ואני כל פעם נתקלת בתופעות חורף יפות. העץ שעליו נשרו רק בצד אחד או העשב הירוק רענן שצמח ליד הגשם. המון יופי  ולא מצלמת כי שוכחת לקחת מצלמה.מצלמת בראש. סתיו וחורף הן עונות יפות במיוחד מהסיבה הפשוטה שהן יוצרות מין שילובי צבעים וצורות מסתוריים וכל יום הוא הפתעה אחרת. היום למשל התעוררתי לבוקר אפור ורטוב שהפך ליום תכול ויפה (ולא מנוצל) אתמול בלילה שמעתי את הגשם יורד.

 

אני ממהנשים האלה שסוחבות תיק עמוס אבל אף פעם אין להן את מה שה ן צריכות באותו רגע.

 

ואני תוהה אם אני צריכה שינה כבדה או שהשינה מעייפת יותר. אני לא יודעת להקשיב למה שהגוף שלי רוצה צריך.

 

 עשיתי לי שוקו מושחת משוקולד מריר 60% וחלב שהקצפתי והוספתי לו קצת ליקר אני מנסה לחגוג את הימים החופשיים שלי וזו אכן הייתה חגיגה.

 

ובשוקו הזה אסיים את הפוסט.