איך היה לך היום?

 

הילדים שלכם משתפים אתכם? הילד שלי הוא בונקר רציני וכבר חשבתי שהפתרון הכי קל יהיה להצמיד אליו מכשיר ציתות כי אני מתה מסקרנות לדעת איך עובר עליו היום. אבל עולמו, עולם של ילד בן שש סגור בפני.

איתרע מזלו של הילד שלי ויש לו אמא ספרנית. ספרניות ניחנו בתכונה של בלשות שלא לומר חטטנות יסודית. וכאן באה לעזרתי הטכנולוגיה : אני פותחת את המערכת הממוחשבת שבית הספר בטובו העניק לי גישה אליה ואני יודעת שהילד למד באותו יום מקצוע מסויים. ואז אני שואלת את נן: "מה זה מפתח הלב?" או  "איך היה עם המורה איילת"? ונן פוקח זוג עיניים תמימות ותוהה: "אמא, איך ידעת?" ואני עונה לו שהמחשב גילה לי. החצופון אמר לי: "אז תשאלי את המחשב, מה את רוצה ממני?". המערכת עוזרת לי להיות אמא מאורגנת כמו שמעולם לא הייתי כתלמידה ולדעת אם יש שיעורי בית בכל יום. (כן, זו אחריות של הילד אבל בכיתה א', אחריות של הילד מיי אס ).

 

יש לי גם מודיע, שלא בטובתו של נן, החבר שלו הוא פטפטן רציני וכבר עשיתי עם אמא שלו הסכמי הסגרה.

 

והיום נן בא אוחז בפתק. בבפתק היה כתוב: יום 6 בצורים מחר. ואני שאלתי את נן מה יש מחר ביום שישי בצהריים? מסתבר שנן והחבר שלו התפרחחו בצהרון (אן כמו שנן אמר: "עשינו מעשה רע כלשהו והיה אסור לנו לשחק כדורגל" ) והחבר שלו יזם משחק כדורגל מחר בצהריים בגן המשחקים.

 

יפה לי שאני יודעת לפענח פתקים שנכתבו ע"י ילד בכיתה א'.

 

טוליו ואני התחלנו לנקוט בשיטת הסופר נני וכל אחד אמור לספר משהו על יומו. הבעיה היא שלך תגרד פרט מעניין מהשגרה המשמימה? מסתבר שזה אפשרי וזה אתגר.

 

התחלנו גם בטקס חידוד העפרונות כחלק מארגון הקלמר. אני כל כך נהנית מהטקסים האלה. כאילו הם תיקון לכיתה א' שלי שהייתה , איך לומר זאת בעדינות טראומתית.

שלום כיתה א'

נן בכיתה א'!

מגיעים לבית הספר ואני מחניקה בכי מביך שמדגדג לי בגרון. נן רץ קדימה מלא התרגשות ומחזיק ביד סוכריית טופי שקיבל בשער ביה"ס.שומר החוק הקטן חושב שאולי יהיה לו אסור לאכול אותה בבית הספר ואני אומרת לו שהיום מותר.

התינוק שלי בכיתה א' ופתאום הוא נראה כל כך בוגר ליד השולחן. הוא והחבר שלו מצחקקים מאחורי הקלסרים . מסביב עומדים הורי הפפרצי ומתקתקים צילומים. גם אני אם פפרצי גאה. כיתה זעירה בה יושבים גיבורי היום הקטנים-גדולים מוקפים בהורים ובמורה שנבלעת ביניהם. אני מספיקה לרמוז למפוזר מכפר אזר שלי שעדיף שיכניס את הכובע לתיק.שלא ילך לאיבוד. הוא כמובן מאבד אותו בתוך התיק ומגיע לטקס גלוי ראש.

וכולנו רוצים עוד קצת מהם, לשמר את רגע המעבר הכל כך מרגש הזה, לחבק אותם עוד קצת, לגנוב פה ושם נשיקה. אבל אז צריך ללכת, מסתבר שבחוסר התחשבות מוחלט מצד מערכת החינוך ההורים לא יכולים ללמוד בכיתה א' עם ילדיהם.

מחכים בחוץ לטקס, השיחות על החופש מתחלפות בשיחות על ההתרגשות הגדולה וברקימת תכניות לעתיד וכמובן ליקוט שביבי מידע, מה נכון יותר לעשות: לאסוף בצהריים או להשאיר בצהרון? מה עושים רוב ההורים? לאילו חוגים הם רשמו את הילדים?

ואז שורה של הורים עם מצלמות נעמדת, ילדי כיתה א' יוצאים לטקס. מנופפים ומצלמים אותם והם נראים פתאום כל כך זעירים כשהם בחבורה החמודה המנופפת בדגלים לבנים.

אמא אחת אומרת שעדיף לחכות להם למטה כדי לתפוס זווית צילום יותר טובה לטקס. מצלמת את הילד בטקס מתגרד מסנוור מהשמש. לקראת סוף הטקס כולנו מזיעים. רוב ההורים עומדים בצד כדי לפטפט וילדי כיתה ו' מכינים תכנית אמנותית לילדי כיתה א' שנראים כמחשבים את קיצם לאחור. ואז קמים לשירת הימנון  בית הספר(!!!) הילדים חוזרים לכיתות ואנחנו נאחזים בהם עוד קצת ונפרדים. הילד שלי מספיק להגיד לי שהוא אוהב אותי והלב גואה.

ועכשיו "כל עוד" מתנגן לי בלב כמו בכל שנה. השיר שהצליח ללכוד את מהות היום המיוחד הזה. יום שמח-עצוב.

(אחותי המקסימה זכרה שנן עולה לכיתה א' והתקשרה לאחל לו הצלחה. זה מאד ריגש אותי שזכרה כי כמה שאתמול היה יום מבולבל ולחוץ אצלי במקרה  היא שולחת ילד לכיתה א', ילד לחטיבת ביניים, ילד לישיבה תיכונית וילד לגן והיא עצמה חוזרת משבתון הישר לכיתה א' בתור מורה.)

פעם

שני פוסטים ביום, אל תתרגלו לזה… ; )

 

בעקבות הפוסט הקודם שעסק ב11 שנות קיום של ישראבלוג התחלתי לקרוא את עצמי בשנה הראשונה. הייתי אחרת ואני חייבת לציין שהרגשתי תסכול מסויים. היה לי מעניין לקרוא את עצמי. הייתי שנונה בהרבה וחדה והרגשתי שאז הייתי הרבה יותר אנרגטית למרות שחייתי חיים מתישים ביותר ולמרות שהייתי בהיריון.

 

האם האימהות הפכה אותי לדודה?

 

האם אני באופן לא מודע מצנזרת את עצמי?

 

איפה חוש ההומור שלי?

 

פעם גם הייתי מתייחסת הרבה יותר לחוויות התרבותיות שלי, לתכניות טלויזיה שצפיתי בהן, לספרים שקראתי, למוסיקה ששמעתי, לאקטואליה. היום אני מרגישה שהרבה פחות.זה לא שאני צורכת פחות תרבות. אני פחות כותבת עליה.

 

וכן, אני מגדלת ילד והחיים שלי הפכו בהרבה מובנים להיות ממוקדים בו ויש בזה משהו שקצת מפחיד אותי. זאת למרות שאני יכולה להגיד בפה מלא שאני מאפשרת לעצמי להתפתח אבל איכשהו זה השפיע על הכתיבה שלי.

 

---

אתמול שכנה מנוולת נתנה משמעות חדשה למושג ארבע בבוקר לא נרדמת. הגברת התחילה לשאוב אבק במרפסת שמקבילה לחלון חדר השינה שלנו וגם לדפוק (מה היא עשתה שם?)

פעם הייתי מתייחסת לזה הרבה יותר בהומור, (כן, שני מקרים)

 

היום שמעתי את הרעש והרגשתי ממש כאילו האישה הזאת חודרת באלימות לשינה שלי.התעצבנתי בשקט ואז טוליו התעורר ובלי למצמץ הזמין משטרה. אחרי כעשרים דקות הרעש פסק . המשטרה הגיעה מסתבר וכנראה הזיזה לה חלקית כי את שואב האבק לא שמענו. במקום זה שמענו צווחות אימה ואני פיתחתי פרנויה שהיא תזהה את האור אצלנו וישר תעלה על זה שאנחנו אלה שהזמינו משטרה. בקיצור ההשתוללות הברוטלית שלה נמשכה כרבע שעה ואני התכווצתי עם לב פועם. פסיכופטית.

בבוקר כשחשבתי בבהירות הבנתי שכנראה שאין לה מושג מי התקשר ושבכל מקרה זה הדבר היחיד שאפשר לעשות . מה פתאום שנבוא אליה לדירה בפיג'מות ונבקש ממנה בנימוס להפסיק זה פאקינג ארבע  בבוקר וחוץ מזה לא מדובר באדם שפוי.

 

במילים אחרות אני נשמעת כמו חמותי שמלחמות בשכנים הן נר לרגליה.

---

על הדרך נן שפעם קראו לו גריגורים ואחר כך ג'קו ראה את התמונה הראשונה שלו כתינוק. הוא שאל אותי מי זה ולמה יש לו אוזניים מוזרות.גם הוא השתנה קצת מאז.

---

הנוסטלגיה הזאת עשתה לי משהו. אני רוצה לשחק  עם הכתיבה שלי ולשנות אותה, כדי שתהיה מעניינת יותר, חדה יותר.אני רוצה להיות חדה יותר. יצא מהרצון הזה.

ישראבלוג בן 11

את ישראבלוג הכרתי לפני שפתחתי בו בלוג. למדתי בקורס מידענות על בלוגים וזה היה גם נושא העבודה שלי ואז גיליתי התמכרות חדשה. קראתי בשקיקה חיים של אחרים ובשלב מסוים דגדגו לי האצבעות והחלטתי שגם אני רוצה.

הנקודה בה פתחתי את הבלוג (מרץ 2006)הייתה בשנה בה קרו לי המון שינויים. הייתי בהיריון והתחתנתי, התחלתי עבודה חדשה, התחלתי שיעורי נהיגה (עם זה לא קרה כלום לבושתי), קנינו דירה ועברנו אליה. באותה שנה גם נפטרה הסבתא רבא האהובה שלי וזה היה בעצם ההתנסות הראשונה שלי עם מוות של אדם קרוב שהכרתי היטב.

אז היו לי הרבה נושאים לכתיבה, ולמרבה ההפתעה גיליתי שאני לא רק כותבת אלא יש לי גם קוראים. אני זוכרת את ציפור גן העדן שילדה קצת לפני ואת אמאל'ה ואת ש כהן מזגנים ותום שהיו מצחיקים אותי ואת רדרל ואת השמנמנניזם מברצלונה ואת פורד פרפקט ואת קוקסטה ואת מרגי (סקרנית במיוחד לדעת מה קורה איתה) ואת מיס קיטי .וכמובן את לי שזוכה לכבוד: הבלוגרית שאותה הכרתי לפני הבלוג. אני בטוח משמיטה המון בלוגים שאני קוראת באופן קבוע מכיוון שמדובר בהיקף עצום של בלוגים.

חלקם נשארו בישרא והם מעדכנים את הבלוג באופן שוטף, חלקם עזבו ואני סקרנית מה קורה איתם (לא הוגן, חברים זה כמו לקרוא ספר שחצי מהדפים חסרים), חלקם עברנו למדיות אחרות והתחילו לקבל כסף על כתיבתם מה שיותר ממגיע להם וחלקם אולי שינו זהות והם משייטים להם אי שם ברשת (אלוניס, השמיעי קול)

חוץ מזה לצערי חוויתי גם מוות של שתי בלוגריות שאהבתי (שיר החורש(לאחרונה) ואביגייל) וזה צער מוזר כי בלוגרים נעלמים כל הזמן אבל עצם הידיעה שאינן בחיים היא עצובה, וזאת למרות שהייתה לי אינטראקציה איתן רק בדף התגובות.

 

ניסיתי לפתוח בלוגרים נוספים גם בפלטפורמות אחרות אבל ישראבלוג נשאר הבית בשבילי, המקום שם הכי נוח לי לכתוב ולעדכן ולקרוא.

 

 זה מעניין אבל הכי טוב לי במדיום הוירטואלי החצי אנונימי (סוג של אשליה) אם כי יש גם קוראים שמכירים אותי גם מחוץ לבלוג ויש שמכירים את שמי. אני מרגישה שהכתיבה שלי יותר חופשית תחת הכינוי שלי בבלוג ולא תחת השם האמיתי שלי.

אני רואה איך חברויות חדשות נוצרות בבלוגריה ואיך החברויות האלה זולגות גם לחיים האמיתיים ולפעמים אני מרגישה קצת פספוס על שלא עשיתי יותר מאמצים להיפגש עם בלוגרים ולטפח חברויות חדשות. זו סיטואציה מוזרה כי בבלוג מכירים חלקים גדולים ממני ועדיין יש בי את הפחד הילדותי שאנשים יתאכזבו ממי שאני מחוץ לבלוג.

 

אז מזל טוב לישראבלוג, הבית הוירטואלי שלי.

 

אני מפנה  לבלוג של ישראבלוג ולפוסט הראשון שלי

 

 

דברים קטנים

המרדף הבלתי פוסק אחרי האושר זה נושא שמעסיק אותי לא מעט.כי בסופו של דבר יש לי רצון חזק להיות מאושרת. אם יש משהו שלמדתי השנה הוא שהאושר הוא לא דבר שצריך פשוט לחכות לו. הוא מגיע תוך כדי עשייה והשקעה והוא לא מצב סטטי אלא הרגשה שמשתנה.הוא יכול לבוא בדברים קטנים כמו ההקלה העצומה במגע עם המים בבריכה ביום חם. או בחיבוק ספונטני מהילד הזוויתי והלא נוטה להתחבקויות, או במחמאה על הלבוש שלי או על התסרוקת או התחושה שבן הזוג שלי אוהב אותי ומעריך אותי  או הסיפוק שבלגלות ששוב הצלחתי לשרוף 600 קלוריות על ההליכון וללכת יותר משעה בניגוד לטבע האמיתי שלי שהוא טבע של חתולה מנומנמת שמתרפקת על הכרית.

האושר יכול לבוא מגילוי של מאכל טעים או מתבשיל מוצלח במיוחד שהמצאתי, הוא יכול לבוא מעצם הכתיבה ומקבלת הרבה תגובות לפוסט שמהדהדות אותי או נותנות לי נקודת מבט חדשה על המחשבות שלי,או מקניית בגד ממש ממש מוצלח או מלקרוא ספר שמחדש לי משהו על החיים.או לקרוא כותבים שמנסחים מעולה דברים שחשבתי אבל לא היו מנוסחים אצלי בכזו בהירות.

האושר הוא בלהצליח לצאת מהבית לסרט (של מבוגרים) עם חברה שמזמן לא יצא לנו להתראות וליהנות מהסרט עד כלות ("מחוברים לחיים" מומלץ בחום, אם כי נראה ליש כולם כבר הספיקו לראות לפני).

האושר הוא הרווחה שבהורדת הנעליים אחרי אימון (אח, הריח… ) כפות הרגליים מרגישות שוב את החופשיות שלהן. או הרווחה בהורדת סל קניות כבד על הרצפה או הרווחה בכך שהילד מעסיק את עצמו סוף סוף ואני מתפנה לכתוב את הפוסט הזה.

האושר זה לראות את כל הדברים שהילד שלי מעולה בהם ולהתפעל מעצם הפלא שהוא יצא ממני.

אני אמא בת שש

מחר ימלאו לנן שש שנים ואני מרגישה שעם כל שנה שעוברת אני מגלה על מה מדברים כשמדברים על אימהות. האהבה העצומה לילד מאד מסויים שהיא לא דומה לשום אהבה אחרת. ההתפעלות וחוסר האמון שהילד הנפלא הזה יצא ממני, ההתלהבות מכל פעם שהוא מגלה דבר חדש או יכולת חדשה. הצער והזעם בכל פעם שהוא נפגע או שפוגעים בו.

 

וכן, יש גם דברים אחרים באימהות: יש ציפיות וביקורת, יש דאגות וחששות,יש התלבטויות ויש רגעים שפשוט מתחשק לשים אותו באיזו פנימיה צבאית עד גיל 18.ויש גם הבנה כמה אחריות יש לנו ביצירת אדם חדש בעולם שגם יוצר את עצמו.

 

ואני אוהבת את ההתנסות הזאת בחיים שלי. אני שמחה על נוכחותו של נן בחיי ושמחה שהוא כל כך טבעי לי שקשה לי להאמין שלפני שבע שנים הוא לא היה קיים.

 

נן ילד יקר שלי אני מאחלת לך את כל הקסם שיש בעולם, אני מאחלת לך ללמוד כל הזמן דברים חדשים ולגלות בעצמך את הדברים הכל כך מקסימים שאנחנו רואים כבר מזמן.

כאן אני אצטט את קיארה גמברלה מתוך ספרה "האורות בבתים של אחרים" -מכתב שכתבה אם לבתה שרק נולדה שעצר את נשמתי בנגיע המדוייקת כל כך ברגשות אימהיים:

"…אני כותבת לך כי אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר חוץ מאשר עלייך ובגלל שיש כל כך הרבה דברים שמעכשיו ועד עולם אני רוצה לתלת לך, הפחד לא להצליח גדול כל כך שלפחות, אם יום אחד תקראי את המכתב הזה תדעי שניסיתי הכול אבל ממש ממש בכל כוחותיי..אני רוצה שתגדלי נדירה כמו ג'ירפה בעיר אבל עם האינסטינקט הביתי של כלבלב (שלי תמיד חסר)…הייתי רוצה תמיד לחשוב שאת חזקה יותר מכל מה שעלול לקרות לך…הייתי רוצה שנריב מעט רק כמה שיספיק לנו כדי להבין שאנחנו באמת חשובות זו לזו…"

 

אז מזל טוב לילד הגדול בן השש שלי שלפעמים אני חושבת שהוא בוגר להפליא  ולפעמים אני רוצה אותו עוד קצת תינוק.

ללכת כי כולם הולכים

כזכור עשיתי מנוי מתוך מחשבה שבעיקר אבלה בבריכה בשחיה. חדר הכושר נתפס אצלי כמקום עינויים אבל כשמציעים לך שני אימוני כושר כחלק מהעיסקה את לא תוותרי עליהם כל כך מהר.

ואז גיליתי את חדר הכושר.ליתר דיוק את מסלולי ההליכה שאני מתוך הרגל קוראת להם הליכונים על אף האסוציאציות הזקנות שמילה זו מעלה.

וכבחורה מסודרת אני אעלה את רשמיי בנקודות:

1. כשבאים בשעות הבוקר אלה השעות של הזקנים. זה אגב לא אומר שהם פחות בכושר ממך. ההיפך. זקני חדר כושר הם זן מיוחד של אנשים שיכולים בלי למצמץ להתחרות בטריאתלון. זה מוזר להרגיש בגיל 37 יותר זקנה מאישה בת 70. כנראה משהו בתפיסה העצמית משתנה בגיל הזה ואני רואה את זה כמודל נפלא.

2. הקצבתי לעצמי חצי שעה ביום על ההליכון במהירות בינונית. יעד סביר לשמירה על הבריאות וכל מה שמעבר לזה זה מבחינתי בונוס אבל אז אני מגלה דברים:

בדקה העשירית הגוף שלי צורח עלי. תפסיקי כבר הרגת אותיו אחרי שתי דקות הגוף נרגע ונכנס לקצב.

3. עוזר לי מאד לראות את המדדים המדויקים: אני במצב שריפת שומנים, הקלוריות יורדות (לשם שינוי אצלי… חחחח…), הקילומטרים זזים וגם השעון. יופי, תמשיכי עד נקודה X.

4. למדתי לזפזפ תוך כדי הליכה. זו פעולה מועילה במיוחד כשאני עבורת בין טלוויזיה לרדיו. גיליתי שיש לי סבלנות לצפות רק בתכניות במשקל נוצה או במשפחת סימפסון. מה שכן היום נפלתי על "לרדת בגדול" האמריקאית.  הייתי אומרת שהיו יכולים להשאיר את התכנית הזאת כל הזמן בחדר הכושר. אפקטיבית להפליא.

לפעמים אני מאזינה לרדיו (בעיקר תכניות דיבורים). משום מה אין לי סבלנות למוסיקה. יש בה משהו שמכניס אותי למוד גבוה מדי של פעילות שמקשה עלי אח"כ.

5. היום היה לי קטע, נפלתי על תכנית טלוויזיה שרציתי לראות עד הסוף אז הורדתי בקצת את המהירות והמשכתי לצעוד וכך הלכתי פי שלוש מבדרך כלל כלומר שעה וחצי. כל פעם הרחקתי את היעד ולמרבה הפלא זה עבד יפה.

6.ביום חופשי או בסופ"ש אני חורגת מהמכסה שקבעתי לעצמי אבל בימים שבהם חדר הכושר הוא עוד מטלה אני יורדת מההליכון בדקה ה30 כמו גדולה. אני מקווה מאד שאתמיד בזה על בסיס יומיומי.

Sos

אני ממשיכה בסיפור הטיול שלנו. הגענו לכפר ימי ביניימי קטן בשם סוס (בחולם) שבו גם צולם סרט. טיילנו בו הרבה. ולמעשה רוב האנשים שראינו סביבינו היו תיירים.

 

 

 

כאן צילמנו את הכפר מהדרך

 

 

 

 

 

הגענו לפראדור שהוא מבנה היסטורי, בדרך כלל ארמון שהוסב למלון. הומלץ לנו בתוקף לאכול שם ארוחת ערב וכך עשינו.

 ארוחת הערב שלנו הורכבה מגבינות ויין. היה טעים.

 

זה המלון שלנו שלמעשה היה מבנה עתיק ומשולב בחומה. כאן צילמתי מחדר האוכל. את החדר שלנו שהיה בקומה שניה.

חדר האוכל (צולם מהחדר)

 זה היה הלילה האחרון שלנו בספרד. למחרת ביקרנו בכמה מקומות ואז הגענו לשדה התעופה בדרך הביתה.

Sos

אני ממשיכה בסיפור הטיול שלנו. הגענו לכפר ימי ביניימי קטן בשם סוס (בחולם) שבו גם צולם סרט. טיילנו בו הרבה. ולמעשה רוב האנשים שראינו סביבינו היו תיירים.

 

 

 

כאן צילמנו את הכפר מהדרך

 

 

 

 

 

הגענו לפראדור שהוא מבנה היסטורי, בדרך כלל ארמון שהוסב למלון. הומלץ לנו בתוקף לאכול שם ארוחת ערב וכך עשינו.

 ארוחת הערב שלנו הורכבה מגבינות ויין. היה טעים.

 

זה המלון שלנו שלמעשה היה מבנה עתיק ומשולב בחומה. כאן צילמתי מחדר האוכל. את החדר שלנו שהיה בקומה שניה.

חדר האוכל (צולם מהחדר)

 זה היה הלילה האחרון שלנו בספרד. למחרת ביקרנו בכמה מקומות ואז הגענו לשדה התעופה בדרך הביתה.

שירה

כל כך הצטערתי לשמוע על מותה של שירה חורש.  זה בלתי נסבל לכתוב על אישה בת 34 בלשון עבר. אישה מיוחדת שסבלה ממחלה כרונית קשה שגרמה לה לחירשות ונכות ולמרות אותה מחלה היא חיה חיים מלאים , עבדה בעבודה משמעותית (עורכת בגלובס) וגם הייתה מעורבת חברתית בתחומים שונים ובשנותיה האחרונות גם עסקה בקואצ'ינג.

אני לא יכולה לדמיין את הקושי העצום של לחיות מלווה בניתוחים ופרוצדורות רפואיות וללא שמיעה. אדם במצב כזה יכול לשקוע בעצמו ולא לשים לב לעולם המקיף אותו ושירה הייתה בדיוק להיפך ומצאה כוחות לתמוך, להיאבק ולאהוב. בבלוג שלה רואים את כל זה ויחד עם זאת היא גם הרשתה לעצמה להיות אנושית, להביע קשיים.  וכל זאת עם הרבה הומור.שירה בחרה להילחם לחיות חיים טובים.היא נישאה לבן זוגה האוהב איציק והם התחילו בתהליך פונדקאות כדי להקים משפחה שנעצר בעקבות המחלה. היא הייתה ועודנה אדם אהוב.

 

קיטי כתבה עליה פוסט מרגש שמתאר את האדם המיוחד שהייתה.

 

זו הייתה זכות בשבילי להכיר אותה גם אם וירטואלית בלבד.