חור

היום ביקרתי אצל הרופא שיניים שלי לבדיקה תקופתית.

חייבת לציין שאני ממש מחבבת אותו גם אחרי שלושה טיפולי שורש והוא האדם שהצליח לגרום לי להתמיד ולעבוד עם חוט דנטלי. (התוצאות: שלוש שנים בלי צורך בסתימה וסה"כ פעם אחת אצל שיננית)

אז היום באתי אליו מראש בגישה של: אני הפציינטית הנבחרת בלי חורים בשיניים.

אבל היה לי חור קטן וחצוף.

ומה המילה הראשונה שאמרתי לו: מה עשיתי לא בסדר? (פולניה)

ומה הוא ענה לי: תשמעי, את מהבודדים שתוך שלוש שנים לא היה להם אף חור. לא נורא, קורה. השיניים שלך במצב נפלא.

מה יצא לנו מזה: סתימה ללא הרדמה כי החור היה כל כך קטן שלא היה כדאי להרדים את המקום. (באמת לא היה נורא) וחור בכיס (טוב, כי הוא רופא פרטי.)

תחקרתי אותו לגבי נולי סרבן הצמחת השיניים והוא אמר לי שעד גיל שנה זה בסדר.

כמה טוב לחיות בלי רשימת משימות. גיליתי שזו הדרך הכי טובה לצאת ממצב של בטלה ובהיה ולהגיע למצב של עשיה.

אתמול ניגשתי למדף הספרים שלי ומצאתי שם ספר שפעם קניתי לסבים שלי (כמה קל לשמח אותם במתנה. זה תמיד ספר)

ואחר כך שאלתי מהם: תעלומת הקבר המכושף /אדוארדו מנדוסה . והתחלתי לקרוא ככה כדי להעביר את הזמן שבין התרדמה הסופית לערות.

ולא הצלחתי לעזוב אותו. קראתי וגיחכתי וצחקתי בשקט כדי לא להעיר את טוליו והמשכתי ואז גיליתי שכבר 11 בלילה והעפעפיים של מאיימים לקרוס ורק אז הפסקתי.העונג העונג…..

והיום אני חושבת כמה נחמד יהיה לחזור הביתה, לסיים את מטלות היום החביבות יותר ופחות ולחזור לספר.

---

עוד אושרים קטנים: להסתכל על נולי וטוליו משחקים על המזרן של נולי. לשמוע את נולי מצחקק. לראות אותו זוחל במרץ לאחור (לא ידעתי שהוא כבר מסוגל לזה) ולהשכיב אותו לישון כשהוא מחייך אלי חיוך חולמני ומתוק.

כן, הייתי אומרת שהוא סלסילה של אושרים, הילד הזה.

---

משהו סוטה: קראתי בעיתון שביפן עשו תחרות של תינוקות לבדוק מי התינוק שצורח הכי חזק. (האימה!!!!)

---

חצי הכוס הריקה: מי שהייתה החברה הכי טובה שלי בתיכון וכיום היא חלק מחבורת חברות היומולדת (אני ועוד שלוש חברות) שנפגשת בכל יום הולדת לא התקשרה אלי לאחל לי יום הולדת שמח. נכון שיש לה חיים עמוסים וקשים אבל זה בכל זאת מרגיז. מה גם שבגללה הן לא יכולות להתארח אצלי ליום הולדתי כמו שרציתי כי היא תמיד מגיעה עם שובל של ילדים לחגיגות יום ההולדת. ואיכשהו תמיד צריך להתחשב באילוצים שלה.

כל שאר החברות זכרו וזו הכוס המלאה.

(כמו שהבנתם אני קצת כועסת עליה. זה לא הכי רציונלי כי יש לה בהחלט נסיבות מקילות אבל טלפון אחד היא יכלה לעשות. נו, לפעמים יוצאת פולניה קטנה ממני. במיוחד שכל שנה אני מחליטה לא לכעוס על מי ששכח ולשמוח על מי שזכר שזה לא מעט בכלל)

הצלחות

עדכונים בהמשך להחלטות

ביום הראשון של השבוע שהחלטתי שהוא טוב הצלחתי:

1. להתנתק מהמחשב ולתת תשומת לב ראויה לאהוביי.

2 התאפרתי לעבודה. זה עשה לי הרגשה טובה. ואפילו שמתי עגילים וקצת התבשמתי.

3. קניתי קצת דברים משמינים בקטנה אבל החבאתי אותם מטוליו ולכן אכלתי מהם באופן מרוסן כך שמצפוני נקי.

4. האם זה שסיימתי את "אבדות" יום קודם זה אומר שעמדתי בהחלטה לקרוא? אני חושבת שלא אבל עכשיו אני בשלב של לבחור לי ספר חדש.

5. עשיתי שוק וקניתי פילפלי שושקה צהובים (פילפלים מוארכים ומתוקים מאד. עד כה הכרתי רק את הגירסה האדומה) . הם טעימים בטירוף.

שימשיך ככה.

ספר טוב

אתמול הצלחתי להבלע בספר "אבדות"  של מיכאל שיינפלד שעמד על השידה ליד המיטה וחיכה לי עד בוש.

פעם הייתי נוסעת המון באוטובוסים. נסיעה באוטובוס רצופה רגעים מתים ולעתים כדי להעביר יפה את הזמן הייתי בונה סיפורי חיים לנוסעים ומדמיינת אותם בתור ילדים, תינוקות, זקנים. הייתי מדביקה להם שמות לפעמים.

בספר אבדות יש שכלול של בניית סיפורי החיים של אנשים שחיים לכאורה חיים סטנדרטיים אבל גם בחיים כאלה יש אובדן.

הספר בנוי סביב מטפורה מוצלחת של אובדן (כשם הספר). יש בכתיבה משהו פיוטי אבל יחד עם זאת פשוט במובן החיובי של המילה. סיפורי החיים סביב החפצים האבודים. כל חפץ קשור ברבדים שונים לאבדה המופשטת של האדם (לדוגמא שחקן שבגלל מקצועו מאבד את הזמן שהיה לו עם משפחתו ובפועל מאבד שעון ). הדמויות בספר מעוררות אמפתיה רבה (במיוחד, איך לא הגיבור) וניכר במיכאל שיינפלד שהוא אוהב את גיבוריו.

הסופר משתמש בשפה עשירה ועם זאת לא מעיקה או כבדה.

אמנם לי יש קושי להכנס לספר שיש בו ריבוי קולות אבל כשנכנסתי אליו לא יכולתי לעזוב אותו. המאמץ הקל בהחלט משתלם.

כיף להתחיל ככה שבוע.

הרגלי קריאה

לאחרונה אני מרגישה שקשה  לי מאד להבלע בספר. איכותי ככל שהיה. וכך אני מוצאת את עצמי מתחילה עם ספר אחד, נוטשת אותו להמון זמן ואז מתחילה אותו מהתחלה כי מרגיש לי לא לעניין לקרוא אותו מהמקום שהפסקתי. (לפעמים בגלל טריגר חיצוני של צורך להחזיר לספריה ).

הרשימות בבלוג שלי עושות לי סדר במוח לגבי מה קראתי ומה אני בתהליך קריאה.

---

גיליתי שנורא קשה לי לקנות לעצמי ספרים. אולי בגלל שכמעט כל ספר שבא לי אני יכולה בקלות יחסית להשיג ואולי מפני שספר שאני קונה עלול  לשכב ברשימת המתנה ולא להקרא בכלל או לחילופין להבלע ולהשכח מהר מאד על המדף.

[באתי ממשפחה שזה הספורט הלאומי שלה. לקנות ספרים שבא לך ומקסימום להתקע איתם]

עכשיו אני לוקחת נורא כבד את הקטע של לקנות. ספר צריך להיות סופר איכותי ומזמין קריאות חוזרות (יובלות לא קראתי ספר בקריאה חוזרת)

סבתי שאלה אותי איזו מתנה אני רוצה ליום ההולדת. בגלל היותה ביבליופילית ברור לי שאבקש ממנה ספר. מצד שני אין ספר על הכוונת כרגע . אני שוקלת לקנות את איילת ולדמן אבל הוא עוסק במוות של תינוקת וכנראה שזה לא רעיון טוב  לבקש ו/או לקרוא.

לפני שנתיים ביקשתי ממנה את מילון אבן שושן המרוכז וזו אכן מתנה שווה ושימושית.

אולי עכשיו אני בשלב בו אני רוצה קצת פחות בעלות על דברים.

החלטות לשבוע הקרוב

מתחשק לי להרגיש יותר טוב ואני רוצה לבחון השבוע עד כמה הרגשה טובה תלויה בי אז:

1. להתאפר לעבודה. מזמן לא עשיתי את זה ונראה לי שיהיה לי נחמד לראות את עצמי פחות מוזנחת.

(אם לא אספיק בבית, אפשר במקום)

2. לארגן את הזמן שלי יותר טוב: מה שאומר להקצות יחידות זמן קבועות לכל דבר כולל לזמן עם עצמי זמן לטוליו וזמן לנולי . כך שפחות ארגיש שהזמן נוזל לי מהאצבעות.

3. להשתדל לא להכניס דברים משמינים או לא בריאים הביתה. טוליו ואני זללנים לא קטנים וטוליו זולל ואחר כך מקטר לי שלא עצרתי אותו. בסופשבוע הזה די הצלחנו בזה.

4. פחות טלויזיה יותר ספרים.

5. להתקשר לחברות שמזמן לא דיברתי איתן.

6. לתכנן תפריטים לסופשבוע ולקנות המון ירקות בשוק כך שאוכל לבשל ולנסות. מתכוני ירקות יתקבלו בברכה.

סתם לדעת

טוב, במסגרת חגיגות היומולדת (היום זה תאריך עברי -מועד ב') הלכנו לאכול במסעדה חמודה בכפר רות העונה לשם המוזר באנאפה. (BONOFE).

נחמד לגלות שיש מסעדות טובות באיזור. היא גם כשרה למתעניינים…

היה נחמד לשבת שם עם טוליו ונולי לארוחת צהרים רגועה ונעימה. מה גם שגילינו שם עוד חנויות שוות כולל חנות בשם "מעגל אישה" עם בגדים נהדרים לנשים בהיריון וגם לאחרי לידה. החלטתי שאני קונה שם בגדים אבל אבוא לשם בפעם אחרת כדי לקנות בנחת.

(וקנינו שם מפת שולחן)

---

זה פוסט שמכיל הרבה  את המילה קנינו. קנינו לנולי חילזון רוטט שאמור לעודד זחילה תוך ניגון השיר המאוס (ABCׁ)

נולי ממש אבל ממש שונא אותו. כל פעם ששמנו לו את החילזון הוא בכה.

(פעם ראשונה שהוא מגיב בכזה תיעוב לצעצוע. אולי הוא קלט שהצעצוע הזה אמור לעודד אותו להתאמץ.)

כמה דברים די שווים

גיליתי אצלי תכונה מלבבת: היכולת לספק את סקרנותי בלי לצאת חסרת טאקט או מביכה. אני לא רוצה לפרט יותר כי בכל זאת מדובר באנשים שיקרים לי שכנראה שלא רצו שכל העולם ידע.

---

אני כל כך אוהבת מקרים בהם קניה הופכת בדיעבד להיות רעיון מאד מוצלח. אחת הקניות היא מקציף החלב הפושט שקניתי ב30 ש"ח שמאפשר לי לעשות הפוכים שווים אצלי בבית.

---

ואותו הפוך שווה נשפך ממש ליד המקלדת והעכבר ובכל זאת שניהם יצאו ללא פגע.

---

מאז ומתמיד חיבבתי את עוגיות הלוטוס. למעשה הן תמיד מתקשרות אצלי ליוקרה כי ספר הצמרת שלי מגיש אותן עם הקפה.

מה שעוד נחמד בהן זה שהן באריזות אישיות מה שגורם לך להתפלץ מול הראיות: כל כך הרבה עוגיות אכלתי?

הגילוי האחרון: לוטוס מחיטה מלאה. לא דיאטתי מדי אבל טעים ואפילו קצת בריא.

---

איך מצחיקים את נוליקי:

תופסים פולקע עסיסית חזק חזק

מתחת לבית השחי

פופים בלחיים

פיטמות(פעם נגעתי לו בטעות וזה גרם להיסטריה של צחוק)

לפרוע לו את השיער

קולות מסויימים.

רוגע

אני חושבת שתקופת הרוגע שאחרי יום ההולדת שמדברים עליה באסטרולוגיה כבר כאן.

כשיש ילדים את מרגישה את זה בצורה חד משמעית בזכות הסבלנות שאת מפתחת אליהם.

אתמול השכבתי את הנולון לישון בטקס רב רושם שתחילתו בקבוק מטרנה גדול, המשכו שירי ערש (זימזומי ערש)משחק קטן במיטה והנולון נחר.

(כשאנחנו רגועים הם רגועים)

---

האלרגיה הגיעה גם אלי ואני וטוליו נלחמים על פיסת הטישו האחרונה באוטו. בקצב הזה לא ירחק היום וננגב בשמיכה של נולי.

---

אתמול ניצלתי את זה שסבתא שלי רצתה שנולי ישאר איתה כמה שיותר והלכתי לעשות סיבוב בעיר. קניתי לי מתנת יומולדת מטוליו. חולצה של "הילה" (אני רואה את זה כחלק מהמתנה.) לצערי החולצה שוב שחורה (יש לי יותר מדי שחור בארון) אבל היא ישבה עלי יפה. ומדדתי מכנסיים. עלו עלי בקושי והחלטתי שאני משעה את זה עוד. בכלל נראה לי שכשאפסיק להיניק יהיה לי יותר קל למצוא בגדים. הפרופורציות שלי קצת משונות.

הצצתי גם לנעמה בצלאל. יש לה בגדים שיפים לרזות ושטוחות. אהבתי את הצבעים והדוגמאות אבל הבדים מאד נוקשים ואני מחבבת קו זורם יותר. בסוף אני אתלבש כמו היפית. אתם תראו.

הניקוי ראש היה ממש לעניין וזה בטח הפחית מהתסכולים של ה"אין לי זמן לעצמי".

---

עכשיו אני קוראת את אקס ליבריס של אן פדימן. זה ספר שמתאים לקריאה חטופה כי הוא בנוי מרשימות. היא כותבת על אהבת הקריאה ואהבת ספרים והיחס החושני לספרים.

ומיז קיי כתבה עליה כל כך יפה.

יום העצמאות

אני אוהבת ימים כאלה שמסתיימים במין לאות נעימה כזאת והרגשה שעבדתי קשה אבל היה שווה. כזה היה יום העצמאות שלי.

אחרי כל הכובד של יום הזכרון והקושי הגדול להכיל אותו מגיע שלב בו מתחילות ההכנות ליום העצמאות. השנה בגלל הנקע החלטתי להנמיך ציפיות מעצמי ומהזולת והזמנתי חברים למנגל צהריים במרפסת שרובו על טהרת הבשר הקפוא מהסופר ולא התביישתי לבקש מחברים שיביאו דברים.

טוב, אולי נתחיל מהערב. טוליו נולי ואני ישבנו על הספה וצפינו מהחלון בזיקוקים ובכל בני הנוער של מודיעין מגיחים מחוריהם והולכים לחגוג. כל האקשן היה מתחת לבית שלנו וזה היה נחמד לחגוג בתור צופים מהצד ולהשאר נקיים ויבשים (או שאנחנו מזדקנים או שאנחנו מזדקנים… נראה לי שרוב חברינו חגגו באותה צורה עם וריאציות קטנות: מסיבות פרטיות וכו')

ונולי ראה לראשונה את מופע הזיקוקים מהחלון של הבית (פעם ראשונה שאנחנו יכולים לראות את הזיקוקים בלי לטרוח לצאת למרפסת. איזה כיף !)

[את המופע של משינה ואת מפגן הבהלה של כלבי השכונה (זיקוקים וכלבים זה לא שידוך מוצלח) שמענו מהמיטה.]

טוב, למחרת הזמנו חברים ובהפתעה נוסף עוד זוג אבל היה נחמד לראות אותם (והם הביאו קבבים ביתיים אלוהיים של אימו הכה מוכשרת. תמיד רציתי אימא שאורזת לי קופסאות אוכל לדרך וזה סוג של הגשמה עקיפה של הפנטזיה.)

טוב אז זה מה שעשינו: מינגלנו (טוליו) אכלנו אכלנו חתכנו פירות (אני) שטפנו כלים אכלנו אכלנו אכלנו ראינו סרט (אפוקליפטו של מל גיבסון. סרט על אינדיאנים די גרפי). אכלנו אכלנו אכלנו . נולון היה אחראי על החלק האומנותי וקיבל צומי בכמות מספקת לשנה בערך.

וכמובן דיברנו פיטפטנו הינקנו (טוב, לא כולם. אבל זה היה נחמד קצת להירגע עם נולי בחדר השני) והיה שמייח.

---

חדשות ניקיון הבית: טוליו ניקה את המרפסת. אני סידרתי והבית היה מטונף אבל עדיין במצב די ייצוגי. נראה לי….

החדשות הטובות הן שאני משתחררת מתסביכי הבית לא נקי מספיק לאורחים. הם לא באים לעשות מסדר והכי חשוב שהבית יהיה נעים.