ארכיון חודשי: דצמבר 2007

רגיל

רוצה לכתוב פוסט אבל האצבעות שלי קרות.


המוזה שלי הלכה לשתות קפה.


ואני מצטרפת אליה.

מודעות פרסומת

מה קורה במטבח שלי

רגיל

מסתכלת בכמה מתכונים לאנטיפסטי. מתחשק לי לעשות את זה סתם שבביל הכיף. מחפשת מתכונים ועושה סינתזה בין המתכון של בצק אלים למתכון של גיל חובב.

טוב, רגע קודם…

קניתי כרובית כי אני אוהבת וכי אני רואה שהן בשיא העונה. ביקורים תכופים בשוק גורמים לי להכיר את העונות האמיתיות של ירקות. זו לא העונה של הלואיזה וחבל. אני משוגעת על מים חמים עם לואיזה.


אז ראיתי כרוביות והחלטתי על הרפתקנות של לקנות משהו בלי לתכנן מה עושים איתו ואז החלטתי על אנטיפסטי. מה גם שיש המון פילפלים קטנים וצבעוניים שאני אוהבת בכל מצב צבירה שהוא.

נו, אז צריך מתכון ויש הוראות סותרות מבחינת זמן ההכנה אבל כולם תמימי דעים לגבי הטימין. טוב שקניתי טימין.

אז עשיתי סינתזה בין מתכונים שנראתה לי איכשהו הגיונית ובסוף תקבלו דיווח על התוצאה.

ואם למישהו יש מתכון פיצוץ עם שומר/קולרבי/צנוניות (לא ביחד בהכרח) אני אשמח לדעת כי בא לי להתנסות עם ירקות שמעולם לא ניסיתי (הפעם לא קניתי אבל אולי בפעם הבאה).

ומישהו יודע מה עושים עם הלימונים הננסיים הצהובים? נדלקתי עליהם כי הם היו כל כך יפהפיים אבל לא קניתי כי יש גבול להרפתקנות שלי (אה, ואני לא מהכובשים).

לא אדם של בוקר

רגיל

אני משווה כל בוקר לנחיתה קשה על האדמה. קשה לי מאד עם הבקרים האלה.  אני לא טיפוס של בוקר ואני עדיין ישנה אפילו הכתיבה הזאת של הפוסט קשה לי. האצבעות שלי על המקלדת נוקשות עדיין וממש ממש קר לי.


לפחות במודיעין הקור לא נשכני כמו הקור הירושלמי. אבל מה אני מדברת. כל יום שמש חורפי הוא בונוס בשבילי.


אבל הבוקר עדיין לא פה ולא שם. קור חורפי מקפיא מצד אחד אבל אין את הסופות המשמחות האלהשנעים להסתכל עליהם מהחלון ולפעמים אפילו נעים להיות בחוץ בגשם ולשאוף את האוויר הנקי הזה וכן, קצת לחטוף מים על הראש, מה יש ?אנחנו סוכר?


אז שתיתי כבר את הקפה ונאלצתי לתקשר עם המון אנשים. תקשורת ידידותית כי אני עובדת במקום ידידותי אבל קשה לי לתקשר בבוקר ולפני הקפה בפרט.

לאחרונה טוליו מצחיק אותי מאד ואתמול כשצפינו באודישנים לגריז צחקתי המון. זה די עצוב לראות אנשים שבטוחים שהם מתת האל לעולם הבידור אבל זה גם מצחיק. לפחות הם מנסים. אם אני הייתי מנסה את זה על הבמה התוצאות היו עגומות מאד. כבר בא לי לבכות על עצמי כשאני מדמיינת את המבטים המתפלצים של השופטים.


כנראה שיש סיבה למה אני לא שחקנית /זמרת/סלב/ האופנוע של דני זוקו.


ובכלל, למה גריז? לא עשו שום דבר מאז?


אבל כן אנחנו צמד די מרושע כשזה קשור לאנשים שחושבים שהם מתת האל וגו'.

אתמול זללתי את "איזון מופלא" של האצ'ווריה הזאת. המנוולת יודעת לבנות גיבורה שפשוט בא לך להיות חברה שלה. היא נהדרת האווה הזאת והיא כל כך מאושרת ומסכנה וחכמה ובעלת מודעות עצמית ויחד עם זאת מלאה פגמים משובבי נפש.

 כמה אני אוהבת דמויות עם פגמים. במיוחד כשהפגמים שלה כל כך מתחברים יפה לפגמים שלי.

נורא בא לי לעשות את גריז המחזבל: דני וסנדי שאני אבחר יהיו הכי גרועים מבין הנבחנים והבטן שלי תכאב מצחוק בכל פעם שאני אראה אותם. מגיע לי לצחוק, אני חושבת.

חדוות הגילוי

רגיל

עולה לי בראש הפרסומת הזאת לסימילק (או למשהו תינוקי אחר) בה כל עצם מסומן בשלט NEW דרך עיני התינוק.


אחד הדברים הכי מקסימים בעיני בהורות היא שאתה מגלה את העולם מחדש דרך הילד שלך ודברים שנראו לך מובנים מאליהם נראים פתאום כמו קרקס של המצאות.


דוגמא: אני מבשלת ונולי מסתכל ופתאום עולה בי המחשבה שהשינויים שהמזון עובר: ירקות נחתכים, ביצה מוקצפת ומיץ נסחט הם קסם מזוקק דרך עיניו של נולי. אני רואה את הברק בעיניים שלו.

ילד לוקח ממך את הדרך המובנת מאליה בה את רואה את העולם. עכשיו לדוגמא, הליכה של רבע שעה ברחוב בלי נולי נחשבת בעיני לשיא החופש.

אני מרגישה עכשיו את השינוי הגדול שחל בנולון שלי בחודשים האחרונים. הוא ממש מדבר! יש בזה סוג של קסם בידיעה הזאת שהוא מבין ומגיב למה שאני אומרת. מדהים כמה התקשורת חסרה כאשר תינוקות קטנים יותר.והדיבור הזה שלו, אני רואה כמה עצם הידיעה שלו שהוא מסוגל לדבר גורמת לו ליהנות מהדיבור כאילו הוא משחק.

מה אני קוראת עכשיו

רגיל

ניקולא הקטן /רנה גוסיני וז'אן סמפה.  ספר מתוק שמספר את סיפורו של ניקולא הקטן ילד צרפתי שובב שמסתבך בכל מיני צרות קטנות ומצחיקות.

הכיתה המעופפת /אריך קסטנר. משום מה לא קראתי אותו עד עכשיו. המשםט שהכי מצא חן בעיני הוא המשפט הנוזף המבוגרים החושבים שהילדות היא אושר אחד גדול.

(כן אלה ספרי ילדים)

איזון מופלא/לוסיה אצ'ווריה  סופרת כותבת מכתב ארוך לבתה בת ה11 יום. כתיבה קולחת ומשחררת. ראייה מפוקחת של חווית האימהות וברצלונה שבשבילי זה חץ זיכרון לכמה ימים מאושרים מאד עם טוליו.

בהמתנה:


על החיים ועל המוות / יורם קניוק.  ממתין למצב רוח קדורני וכבד ראש.

עכשיו אני יודעת להחיות תינוקות

רגיל

אתמול הייתי בסדנת החייאה לתינוקות, שאורגנה ע"י קופת חולים. מטעם מד"א.


אני חייבת לציין שלמרות תחושות החרדה העצומות שהרגשתי בהדרכה עצמה רק מלדמיין סיטואציות מפחידות  כל כך אני כל כך מרגישה יותר בטוחה עם הידע שרכשתי שם.


במיוחד אחרי שגיליתי שבמודיעין יש רק שני אמבולנסים ואין בית חולים אחד.

ובעיקר זה נתן לי טעם של עוד.

ואגב נולי נחשב כבר לילד ולא לתינוק כי גיל שנה נחשב לילד ע"פ עקרונות ההחייאה אבל רוב העקרונות זהים.

ועכשיו כשאני בשיא ההתלהבות אני לא מבינה למה אין מצב כזה שכל מקום עבודה מארגן אחת לשנה קורס חובה בנושא עזרה ראשונה. זה כל כך חיוני והידע הזה כל כך חסר שזה מפחיד.