רוצה לכתוב פוסט אבל האצבעות שלי קרות.

המוזה שלי הלכה לשתות קפה.

ואני מצטרפת אליה.

מה קורה במטבח שלי

מסתכלת בכמה מתכונים לאנטיפסטי. מתחשק לי לעשות את זה סתם שבביל הכיף. מחפשת מתכונים ועושה סינתזה בין המתכון של בצק אלים למתכון של גיל חובב.

טוב, רגע קודם…

קניתי כרובית כי אני אוהבת וכי אני רואה שהן בשיא העונה. ביקורים תכופים בשוק גורמים לי להכיר את העונות האמיתיות של ירקות. זו לא העונה של הלואיזה וחבל. אני משוגעת על מים חמים עם לואיזה.

אז ראיתי כרוביות והחלטתי על הרפתקנות של לקנות משהו בלי לתכנן מה עושים איתו ואז החלטתי על אנטיפסטי. מה גם שיש המון פילפלים קטנים וצבעוניים שאני אוהבת בכל מצב צבירה שהוא.

נו, אז צריך מתכון ויש הוראות סותרות מבחינת זמן ההכנה אבל כולם תמימי דעים לגבי הטימין. טוב שקניתי טימין.

אז עשיתי סינתזה בין מתכונים שנראתה לי איכשהו הגיונית ובסוף תקבלו דיווח על התוצאה.

ואם למישהו יש מתכון פיצוץ עם שומר/קולרבי/צנוניות (לא ביחד בהכרח) אני אשמח לדעת כי בא לי להתנסות עם ירקות שמעולם לא ניסיתי (הפעם לא קניתי אבל אולי בפעם הבאה).

ומישהו יודע מה עושים עם הלימונים הננסיים הצהובים? נדלקתי עליהם כי הם היו כל כך יפהפיים אבל לא קניתי כי יש גבול להרפתקנות שלי (אה, ואני לא מהכובשים).

לא אדם של בוקר

אני משווה כל בוקר לנחיתה קשה על האדמה. קשה לי מאד עם הבקרים האלה.  אני לא טיפוס של בוקר ואני עדיין ישנה אפילו הכתיבה הזאת של הפוסט קשה לי. האצבעות שלי על המקלדת נוקשות עדיין וממש ממש קר לי.

לפחות במודיעין הקור לא נשכני כמו הקור הירושלמי. אבל מה אני מדברת. כל יום שמש חורפי הוא בונוס בשבילי.

אבל הבוקר עדיין לא פה ולא שם. קור חורפי מקפיא מצד אחד אבל אין את הסופות המשמחות האלהשנעים להסתכל עליהם מהחלון ולפעמים אפילו נעים להיות בחוץ בגשם ולשאוף את האוויר הנקי הזה וכן, קצת לחטוף מים על הראש, מה יש ?אנחנו סוכר?

אז שתיתי כבר את הקפה ונאלצתי לתקשר עם המון אנשים. תקשורת ידידותית כי אני עובדת במקום ידידותי אבל קשה לי לתקשר בבוקר ולפני הקפה בפרט.

לאחרונה טוליו מצחיק אותי מאד ואתמול כשצפינו באודישנים לגריז צחקתי המון. זה די עצוב לראות אנשים שבטוחים שהם מתת האל לעולם הבידור אבל זה גם מצחיק. לפחות הם מנסים. אם אני הייתי מנסה את זה על הבמה התוצאות היו עגומות מאד. כבר בא לי לבכות על עצמי כשאני מדמיינת את המבטים המתפלצים של השופטים.

כנראה שיש סיבה למה אני לא שחקנית /זמרת/סלב/ האופנוע של דני זוקו.

ובכלל, למה גריז? לא עשו שום דבר מאז?

אבל כן אנחנו צמד די מרושע כשזה קשור לאנשים שחושבים שהם מתת האל וגו'.

אתמול זללתי את "איזון מופלא" של האצ'ווריה הזאת. המנוולת יודעת לבנות גיבורה שפשוט בא לך להיות חברה שלה. היא נהדרת האווה הזאת והיא כל כך מאושרת ומסכנה וחכמה ובעלת מודעות עצמית ויחד עם זאת מלאה פגמים משובבי נפש.

 כמה אני אוהבת דמויות עם פגמים. במיוחד כשהפגמים שלה כל כך מתחברים יפה לפגמים שלי.

נורא בא לי לעשות את גריז המחזבל: דני וסנדי שאני אבחר יהיו הכי גרועים מבין הנבחנים והבטן שלי תכאב מצחוק בכל פעם שאני אראה אותם. מגיע לי לצחוק, אני חושבת.

חדוות הגילוי

עולה לי בראש הפרסומת הזאת לסימילק (או למשהו תינוקי אחר) בה כל עצם מסומן בשלט NEW דרך עיני התינוק.

אחד הדברים הכי מקסימים בעיני בהורות היא שאתה מגלה את העולם מחדש דרך הילד שלך ודברים שנראו לך מובנים מאליהם נראים פתאום כמו קרקס של המצאות.

דוגמא: אני מבשלת ונולי מסתכל ופתאום עולה בי המחשבה שהשינויים שהמזון עובר: ירקות נחתכים, ביצה מוקצפת ומיץ נסחט הם קסם מזוקק דרך עיניו של נולי. אני רואה את הברק בעיניים שלו.

ילד לוקח ממך את הדרך המובנת מאליה בה את רואה את העולם. עכשיו לדוגמא, הליכה של רבע שעה ברחוב בלי נולי נחשבת בעיני לשיא החופש.

אני מרגישה עכשיו את השינוי הגדול שחל בנולון שלי בחודשים האחרונים. הוא ממש מדבר! יש בזה סוג של קסם בידיעה הזאת שהוא מבין ומגיב למה שאני אומרת. מדהים כמה התקשורת חסרה כאשר תינוקות קטנים יותר.והדיבור הזה שלו, אני רואה כמה עצם הידיעה שלו שהוא מסוגל לדבר גורמת לו ליהנות מהדיבור כאילו הוא משחק.

מה אני קוראת עכשיו

ניקולא הקטן /רנה גוסיני וז'אן סמפה.  ספר מתוק שמספר את סיפורו של ניקולא הקטן ילד צרפתי שובב שמסתבך בכל מיני צרות קטנות ומצחיקות.

הכיתה המעופפת /אריך קסטנר. משום מה לא קראתי אותו עד עכשיו. המשםט שהכי מצא חן בעיני הוא המשפט הנוזף המבוגרים החושבים שהילדות היא אושר אחד גדול.

(כן אלה ספרי ילדים)

איזון מופלא/לוסיה אצ'ווריה  סופרת כותבת מכתב ארוך לבתה בת ה11 יום. כתיבה קולחת ומשחררת. ראייה מפוקחת של חווית האימהות וברצלונה שבשבילי זה חץ זיכרון לכמה ימים מאושרים מאד עם טוליו.

בהמתנה:

על החיים ועל המוות / יורם קניוק.  ממתין למצב רוח קדורני וכבד ראש.

עכשיו אני יודעת להחיות תינוקות

אתמול הייתי בסדנת החייאה לתינוקות, שאורגנה ע"י קופת חולים. מטעם מד"א.

אני חייבת לציין שלמרות תחושות החרדה העצומות שהרגשתי בהדרכה עצמה רק מלדמיין סיטואציות מפחידות  כל כך אני כל כך מרגישה יותר בטוחה עם הידע שרכשתי שם.

במיוחד אחרי שגיליתי שבמודיעין יש רק שני אמבולנסים ואין בית חולים אחד.

ובעיקר זה נתן לי טעם של עוד.

ואגב נולי נחשב כבר לילד ולא לתינוק כי גיל שנה נחשב לילד ע"פ עקרונות ההחייאה אבל רוב העקרונות זהים.

ועכשיו כשאני בשיא ההתלהבות אני לא מבינה למה אין מצב כזה שכל מקום עבודה מארגן אחת לשנה קורס חובה בנושא עזרה ראשונה. זה כל כך חיוני והידע הזה כל כך חסר שזה מפחיד.

מודעת דרושים

דרושה התלהבות וכמיהה ועיניים בורקות.

דרושים גלים.

לא ככה קצת לא יותר מדי כדי שלא נטבע

דרושה אש יצירה

דרוש קסם.

וכנראה שלא רק אני מרגישה ככה

הספקים של סופ"ש

ראינו גם את ביקור התזמורת : לדעתי למרות החולשות של הסרט הוא הצליח להיות מקסים בזכות המוסיקה הנפלאה, המשחק של השחקנים, הקסם של סאלח בכרי ורונית אלקבץ במשחק מאופק מהרגיל בשבילה.

החולשות של הסרט היו משלב לא אחיד באנגלית. קשה לי להאמין שמישהי שבתחילת הסרט מדברת אנגלית של בית ספר יסודי תשתמש במילה otherwise  וזו רק דוגמא אחת שאני זוכרת. נכון שזה קשה לכתוב טקסטים בשפה שהיא לא שפת אמך אבל פה זה פגע קצת באמינות של הדמות. האנגלית של הדמויות הייתה סוג של איפיון והייתי מצפה ליותר אחידות.

עיירת פיתוח נידחת זו תפאורה קלישאתית משהו אני יודעת שעיירת הפיתוח היא המקום של העלילה אבל זה נתן לי תחושה שכבר ראיתי את זה וגם את הדמויות ה"צבעוניות/ציוריות" שמצפים לראות בכל עיירת פיתוח שמכבדת את עצמה, ל]חות בקולנוע הישראלי.

מה שכן אהבתי את שני הזוגות המרירים שחגגו יחד יום הולדת. זה למשל שבר את הקלישאתיות של המשפחה החמה והמלוכדת או המשפחה הבעייתית עם הבעל השיכור והמובטל. סתם זוגות שלא טוב להם אבל אין להם כסף להיות "הבורגנים".

אהבתי גם את הנגיעה בקונפליקט המוכר של מימוש עצמי לעומת משפחה. שבא לידי ביטוי ביצירה הבלתי גמורה של סימון. היה בזה אפילו קסם.

וגם את הDVD הראשון של פיוצ'רמה.מה שהיה פעם סדרה מעולה. ירדה מהאוויר לפני שלוש שנים  ואחר כך חזרה אבל כארבעה DVD. כל מה שלטוליו ולי היה להגיד -עוד !!!!

שיחה עם חברתי הצפונית שלה בת כמעט בגיל של נולי.שהתחילה, כצפוי בשיחה על הצאצאים ואז היא שאלה אותי "אבל מה שלומך?" ואז שתינו צחקנו כי ידענו ששתינו שואלות את אותה שאלה. מה שלומנו באמת?

אני לא יודעת אבל כששתינו מודעות לכך שאנחנו קצת נעלמות או נבלעות באימהות ושתינו זוכרות שהיינו אחרות. זה קל יותר להיות ככה.

ואימהות זה גם דבר מאד משמח. אני מכורה לחיכוך החושני של הלחי שלי ושל נולי. אני נפעמת מהנשיקות הרטובות שלו ועל החיבוקים שלו. אני מתה על זה שהוא מתחיל לדבר ומתקשר. והוא גם מצחיק אותי עד כאב בטן לפעמים.

ואני כל כך אוהבת לראות את טוליו אבא. נולי מוציא ממנו רוך וצורות תקשורת שלא ראיתי אצלו קודם. זה נהדר לגלות את בן הזוג שלך מחדש בדמות האבא.

כן, אז היה לי סופ"ש מצויין. פילפלים ממולאים שיצאו תפלים ומעודף המילוי עשיתי מרק שהפך למרק בשר בניגוד לרצוני וניאגרה דולפת אבל בכל זאת היה לי מצויין.

המזוה שלי רוקדת על המקלדת או משהו כזה

המרדף אחרי המוזה שלי נמצא בעיצומו. המוזה שלי מרחפת אי שם בין נולד לרקוד להפסקות הפרסומות האם זו רק אני או שהתוכנית הזאת משתלטת על כל חלקה טובה?. הפורומואים שלה מוצאים אותי מדעתי ופשוט  אין שום דרך לפספס אותה אם מדליקים טלוויזיה.

דווקא היו כמה רקדניות שנטיתי להן חיבה מסוימת. נעמה שבהתחלה לא סבלתי אותה בגלל הקול המעצבן התגלתה כרקדנית ממש טובה.

מרעות תמיד התלהבתי כי יש בה משהו מאד מיוחד. גם בגוף ובפנים ובדרך ההבעיה.

ולצביקה יש קלילות מקסימה.

ואפילו תות ונטליה שעיצבנו אותי כל אחת בדרכה הפתיעו בדואט טוב…

תמיד קינאתי ברקדנים אני חושבת שכל חיי הרגשתי שדרך ההבעה הגופנית שלי פשוט חסומה. שפת הגוף שלי מאד סגורה ודווקא כשאני נמצאת עם אנשים עם שפת גוף פתוחה וקלילה אני קולטת את זה עוד יותר ואני נורא חוששת שאני גורמת להם לתחושה לא נוחה.

לרקדנים יש איזו שהיא התנהלות קלילה. מין תחושה כזאת של אחידות. הגוף שלהם זה הם.

אני גורמת לתחושה נעימה בקול שלי הקול שלי נעים לאנשים דווקא כי הוא קול דקיק כזה. יש בו משהו ילדותי ומתנחמד. אני לא סובלת את הקול שלי כי אני מרגישה שהוא לא משקף את האני שהייתי רוצה. ואני עדיין זוכרת שכשהייתי צרודה לא הייתה מאושרת ממני כי זה הוסיף לי מסתוריות מסוימת שתמיד רציתי שתהיה לי (אחרים יגידו שנשמעתי זוועה)

זה שיש פער מסוים בין מה שאני חושבת על עצמי לבין הרושם שמקבלים ממני זה ברור לי אבל אני מרגישה שמאד קשה לי לגשר על הפער הזה. .

והירוק היום ירוק מאד

לאחרונה גיליתי שהמכנסיים הירוקים שלי (ירוק משובב נפש ועין) מתאימים לי כמו כפפה ליד. לא הייתי מקלה ראש בזה כי בדרך כלל הם היו גדולים או קטנים עלי. ועכשיו הם בדיוק.

נראה לי שהם יהפכו לעור שני.

חמותי אומרת שירוק הוא לא צבע המזל שלי ולכן היא מופתעת כל פעם מחדש כמה אני משוגעת על הצבע הזה. נראה לי שאני משוגעת על ירוק מאז שנולי נולד. אין לי הסבר

השילוב של ירוק וצהוב בדגל ברזיל עושה לי את זה.

ירוק וצבעים אחרים:

תבשיל שרקחתי מהמון פילפלים בצבעים שונים שטוגנו עם בצל ושום . קצת פפריקה וכפית אבקת מרק עוף וגמרנו סיר ביום.

ירוק של הדשאים באיזור לטרון אחרי הגשם.

פיסטוקים ירוקים שהדודים שלי היו מגדלים פעם.

החדר של נולי ירוק תפוחי.

תפוחי גרנד סמית (גרנד או גרני?)