ארכיון חודשי: מאי 2013

קונצ'ה בויקה

רגיל

היינו בהופעה מטורפת של קונצ'ה בויקה. אני חייבת לסייג שאני נהניתי מאד וטוליו סבל מאד. הטעם מוסיקלי שלנו מאד שונה ונוסיף לזה שלקונצ'ה בויקה יש אישיות בימתית בכמויות . האישה התחרעה על הבמה , רקדה, שרה, צווחה, ופלירטטה עם הקהל, בכתה, צחקה וחייכה חיוכים ענקיים.נוסיף לזה שהיא שתתה כמו גמל ולא בטוח שרק מים.

אני אהבתי אותה דווקא ברגעיה היותר שקטים.יש לה קול מאד מיוחד וחלק משיריה מאד מרגשים.

 

אהבתי גם את הליווי המינימלי שנתן לה את המקום ובכל זאת הצליח גם לבלוט מאד. ליוו אותה פסנתרן (מדהים) ונגן כלי הקשה וקחון (הקופסה שנגני פלמנקו יושבים עליה ומתופפים עליה)

 

המצלמה שלי שבקה די בהתחלה. אולי למזלי כי כך יכולתי לראות את ההופעה לא דרך מסך מרובע.

 

וטוליו, כאמור סבל. הוא לא מת על הקטע של הצעקות והקישורים הג'אזיים. גם אני למעשה הייתי מעדיפה פחות דיבור עם הקהל ויותר שירים אבל כנראה שזה חלק מהחבילה.

 

כאמור הופעה מיוחדת, משוגעת, חווייתית שממחישה כמה הופעה חיה שונה מלהקשיב לדיסק בבית.

 

.

רגיל

המירוץ של היום כמעט נגמר. העיניים שלי כבר נעצמות

העצבים שלי כבר הוצאו כרגיל על מי שלא מגיע לו

וכרגיל התרוצצתי כמו עכבר במבוך

ועכשיו טוליו ואני נוסעים להופעה שלה.

מרגישה קצת כמו אסיר שיוצא לחופשה קצרה…

 

אבל לפחות הבית מספיק נקי כדי להביא בייביסיטר ולהתבייש פחות.

רגיל

זה בסדר כתבתי פוסט על כמה שאני עייפה ועל כמה שיש דברים נהדרים שבא לי לכתוב עליהם אבל לא עכשיו כי אני עייפה.ועכשיו אני מנסה לראות אם המצב השתפר והפוסט יישלח לדרכו.

 

 

שיחות עם נן

רגיל

נן: אני לא רוצה להתחתן.

אני: למה?

נן: אני רוצה להמשיך לגור כל החיים איתכם.ואם יפול על הבית טיל אני אעזור לכם לתקן את הגג. אני אקדיש את חיי לכם ואהיה נזיר אפילו שאני לא כהן.

אני: מקווה שתשנה את דעתך…בינתיים אתה יכול לגור פה.מקווה שתפגוש מישהי שתאהב אותך ואתה תאהב אותה ותרצו להיות יחד.

נן: לא מאמין שזה יקרה

 


נן: "כשתיפול לי שן אני אני אבקש מרטון פרס שזה בעצם אתם שקונים לי את המתנה שלא ייתן לי מתנה. במקום זה אני אבקש ממנו שאף אחד במשפחה שלנו לא ימות."


נן: אני אמות לפניכם ואוריש לכם את כל הכסף שלי (10 ש"ח ו30 אגורות נכון לעכשיו)

אני: יותר סביר שיקרה ההיפך ואנחנו נמות קודם אבל בעוד הרבה זמן.

נן: אני מעדיף למות קודם ושלא תמותו.

אני: רוב הסיכויים שכשזה יקרה תהיה לך משפחה משלך ולא תישאר לבד.


אני זוכרת את עצמי בדיוק עם אותן חרדות וכל כך עצוב לי לחוות את זה שוב דרך הילד שלי. קשה להגן על הילד מפני העולם ומצד שני אני לא מאמינה בלשקר לו.

 

 

 

 

סופ"ש פשוט.

רגיל

מכירים את זה שרוצים פשוט לנוח. השבוע האחרון הרגשתי שהימים ארוכים ומעייפים ואני מתנהלת לי בהם באיטיות של ממותה. רשימת המשימות רק מתארכת ואני מרגישה סוג של תסכול ורוצה להגיד לחיים שלי: תעזבו אותי באמא'שלכם. רק קצת…

רוצה לפרסם פוסט. כותבת אותו ומגלה שהמחשב לא מאפשר לי לפרסם אותו. רוצה להגיב לתגובות. כותבת תגובות ואפילו מושקעות וכנ"ל. באג בדפדפן, מסתבר.

 

ואני מגלה שאני מוסיפה לעצמי מיוזמתי עוד משימות: אפיית עוגיות בצורת אותיות למסיבה של נן (הפעם מסיבת קבלת התורה כי עוד מעט יתחילו ללמוד תנ"ך, בפועל הם קיבלו את חוברת הלימוד שלהם רק עטופה יפה), וגם לעשות ארוחה חגיגית לכבוד יום ההולדת של אבא שלי לפני שהוא טס לבלגיה כי דברים שלא עושים מיד בסוף מתפוגגים.

 

בקיצור הגעתי לסוף השבוע בכזאת עייפות. סוף השבוע התחיל בבטיזדו של נן. עכשיו יש לו חגורה צהובה ירוקה (חגורה שניה). מדובר בטקס מהנה אם כי ארוך מאד באולם ספורט מחניק עם מזגנים שרגע עובדים רגע לא.

 

אחרי הבטיזדו טבעתי במיטה.

 

והיום יום חדש ללא תכניות מיוחדת. טוליו הוכיח לי שבחרתי נכון בכ שהתחתנתי איתו ולקח את נן למשחק כדורגל סוער כדי שאוכל לעבוד (כן, יש לי גם עבודה מהבית) ואח"כ באיזי הכנתי ארוחת צהריים וכיבסתי ובאופן כללי הרגשתי שסוף סוף אני מקבלת בסופ"ש הפשוט שלי את האוויר שכה הייתי זקוקה לו.

 

ישבתי במרפסת בין הפרחים ועבדתי בראש שקט.

 

אח"כ טוליו ואני הסתכלנו על תמונות מהטיול שלנו למדריד. 2009. הייתי  ו'ינג'ית . מתגעגעת לג'ינג'יות שאז הייתה כה מובנת מאליה. נן היה בן שנתיים והטיול היה סוג של מרווח נשימה בשבילינו. היה כיף להזכר.

 

 

דברים שעלי אהובים

רגיל

בהשראת רחלי שכתבה על כך שבגיל 34 (ילדונת!!!)נמאס לה לחשוב מהם הדברים הנכונים לאהוב ולפשוט לאהוב את מה שהיא אוהבת בלי להתבייש. מאד התחברתי.

 

אני אוהבת קפוארה. אני יכולה להסתכל שעות על אימוני קפוארה ולשמוע מוסיקת קפוארה. אני כל כך מאושרת שנן (בינתיים) נתפס לעניין.

 

אני אוהבת לאכול תותים מהעץ.

 

אני אוהבת לרקוד בחתונות. משום מה נהנית יותר מריקודי מעגל. אוהבת מוסיקה מקפיצה, פלמנקו, גנגנם סטייל (זה היה קשה לכתוב את זה) וסמבה. חבל שאני מבינה את המילים הכול כך מטומטמות לפעמים אבל זה לא באמת אכפת לי.

 

יש לי קואורדינציה איומה אבל זה ממש לא מפריע לי לרקוד כשבא לי.

 

יש לי ידיים שמאליות ומצד שני אני כל כך מתפעלת מיופי ומיצירתיות וגם עובדת במקום שאמור לפתח אצל גננות את הפתיחות ליצירתיות ולעשייה ואני מוצאת את עצמי לומדת דברים מעצם העבודה שם. אני חושבת שבשנה האחרונה הפסקתי לפחד מלעשות בלי לחשוב על התוצאה הלא מושלמת.

 

למדתי מסבתי להתפעל מיופי, במיוחד מהטבע. אני כמוה מנסה להסב את תשומת לבו של נן לדברים יפים שאני רואה.

 

אני אוהבת את חנויות הסבון והטיפוח. בעיקר בגלל ההנאה שבלהשתמש בסוג פילינג שאני לא מכירה ולרחרח את עצמי שעות אחר כך.

 

אני אוהבת לאפות והג'וק הרציני שלי הוא לשנות כל מתכון שאני רואה.-מושלם ככל שיהיה.

 

אני מעדיפה תחושת קור מאשר תחושת חום.לכן ברגע שהיה כתוב בעיתון שהאביב התחיל אני באה לעבודה ומגלה באיחור שכולם עם מעילים ואני עם חולצה קצרה. אני נהנית לשתות משקה חם בסביבה קרה.

 

אני אוהבת לחתוך בסכין יפנית. זה נותן לי תחושה של חשיבות מקצועית בעיקר כשאני לא חותכת את האצבע.

 

אני אוהבת אסתטיקה יפנית. יש משהו במינימליזם היפני שמדבר אלי דווקא כי אני לא מינימליסטית.

 

אני אוהבת מבטאים אצל אנשים. במיוחד מבטא דרום אמריקאי. זה תמיד מסקרן אותי לשמוע כבר בדיבור של האדם שיש לו סיפור.(כן, זה הדבר הראשון שמשך אותי אצל טוליו. המבטא).