קונצ'ה בויקה

היינו בהופעה מטורפת של קונצ'ה בויקה. אני חייבת לסייג שאני נהניתי מאד וטוליו סבל מאד. הטעם מוסיקלי שלנו מאד שונה ונוסיף לזה שלקונצ'ה בויקה יש אישיות בימתית בכמויות . האישה התחרעה על הבמה , רקדה, שרה, צווחה, ופלירטטה עם הקהל, בכתה, צחקה וחייכה חיוכים ענקיים.נוסיף לזה שהיא שתתה כמו גמל ולא בטוח שרק מים.

אני אהבתי אותה דווקא ברגעיה היותר שקטים.יש לה קול מאד מיוחד וחלק משיריה מאד מרגשים.

 

אהבתי גם את הליווי המינימלי שנתן לה את המקום ובכל זאת הצליח גם לבלוט מאד. ליוו אותה פסנתרן (מדהים) ונגן כלי הקשה וקחון (הקופסה שנגני פלמנקו יושבים עליה ומתופפים עליה)

 

המצלמה שלי שבקה די בהתחלה. אולי למזלי כי כך יכולתי לראות את ההופעה לא דרך מסך מרובע.

 

וטוליו, כאמור סבל. הוא לא מת על הקטע של הצעקות והקישורים הג'אזיים. גם אני למעשה הייתי מעדיפה פחות דיבור עם הקהל ויותר שירים אבל כנראה שזה חלק מהחבילה.

 

כאמור הופעה מיוחדת, משוגעת, חווייתית שממחישה כמה הופעה חיה שונה מלהקשיב לדיסק בבית.

 

.

המירוץ של היום כמעט נגמר. העיניים שלי כבר נעצמות

העצבים שלי כבר הוצאו כרגיל על מי שלא מגיע לו

וכרגיל התרוצצתי כמו עכבר במבוך

ועכשיו טוליו ואני נוסעים להופעה שלה.

מרגישה קצת כמו אסיר שיוצא לחופשה קצרה…

 

אבל לפחות הבית מספיק נקי כדי להביא בייביסיטר ולהתבייש פחות.

זה בסדר כתבתי פוסט על כמה שאני עייפה ועל כמה שיש דברים נהדרים שבא לי לכתוב עליהם אבל לא עכשיו כי אני עייפה.ועכשיו אני מנסה לראות אם המצב השתפר והפוסט יישלח לדרכו.

 

 

שיחות עם נן

נן: אני לא רוצה להתחתן.

אני: למה?

נן: אני רוצה להמשיך לגור כל החיים איתכם.ואם יפול על הבית טיל אני אעזור לכם לתקן את הגג. אני אקדיש את חיי לכם ואהיה נזיר אפילו שאני לא כהן.

אני: מקווה שתשנה את דעתך…בינתיים אתה יכול לגור פה.מקווה שתפגוש מישהי שתאהב אותך ואתה תאהב אותה ותרצו להיות יחד.

נן: לא מאמין שזה יקרה

 

---

נן: "כשתיפול לי שן אני אני אבקש מרטון פרס שזה בעצם אתם שקונים לי את המתנה שלא ייתן לי מתנה. במקום זה אני אבקש ממנו שאף אחד במשפחה שלנו לא ימות."

---

נן: אני אמות לפניכם ואוריש לכם את כל הכסף שלי (10 ש"ח ו30 אגורות נכון לעכשיו)

אני: יותר סביר שיקרה ההיפך ואנחנו נמות קודם אבל בעוד הרבה זמן.

נן: אני מעדיף למות קודם ושלא תמותו.

אני: רוב הסיכויים שכשזה יקרה תהיה לך משפחה משלך ולא תישאר לבד.

---

אני זוכרת את עצמי בדיוק עם אותן חרדות וכל כך עצוב לי לחוות את זה שוב דרך הילד שלי. קשה להגן על הילד מפני העולם ומצד שני אני לא מאמינה בלשקר לו.

 

 

 

 

סופ"ש פשוט.

מכירים את זה שרוצים פשוט לנוח. השבוע האחרון הרגשתי שהימים ארוכים ומעייפים ואני מתנהלת לי בהם באיטיות של ממותה. רשימת המשימות רק מתארכת ואני מרגישה סוג של תסכול ורוצה להגיד לחיים שלי: תעזבו אותי באמא'שלכם. רק קצת…

רוצה לפרסם פוסט. כותבת אותו ומגלה שהמחשב לא מאפשר לי לפרסם אותו. רוצה להגיב לתגובות. כותבת תגובות ואפילו מושקעות וכנ"ל. באג בדפדפן, מסתבר.

 

ואני מגלה שאני מוסיפה לעצמי מיוזמתי עוד משימות: אפיית עוגיות בצורת אותיות למסיבה של נן (הפעם מסיבת קבלת התורה כי עוד מעט יתחילו ללמוד תנ"ך, בפועל הם קיבלו את חוברת הלימוד שלהם רק עטופה יפה), וגם לעשות ארוחה חגיגית לכבוד יום ההולדת של אבא שלי לפני שהוא טס לבלגיה כי דברים שלא עושים מיד בסוף מתפוגגים.

 

בקיצור הגעתי לסוף השבוע בכזאת עייפות. סוף השבוע התחיל בבטיזדו של נן. עכשיו יש לו חגורה צהובה ירוקה (חגורה שניה). מדובר בטקס מהנה אם כי ארוך מאד באולם ספורט מחניק עם מזגנים שרגע עובדים רגע לא.

 

אחרי הבטיזדו טבעתי במיטה.

 

והיום יום חדש ללא תכניות מיוחדת. טוליו הוכיח לי שבחרתי נכון בכ שהתחתנתי איתו ולקח את נן למשחק כדורגל סוער כדי שאוכל לעבוד (כן, יש לי גם עבודה מהבית) ואח"כ באיזי הכנתי ארוחת צהריים וכיבסתי ובאופן כללי הרגשתי שסוף סוף אני מקבלת בסופ"ש הפשוט שלי את האוויר שכה הייתי זקוקה לו.

 

ישבתי במרפסת בין הפרחים ועבדתי בראש שקט.

 

אח"כ טוליו ואני הסתכלנו על תמונות מהטיול שלנו למדריד. 2009. הייתי  ו'ינג'ית . מתגעגעת לג'ינג'יות שאז הייתה כה מובנת מאליה. נן היה בן שנתיים והטיול היה סוג של מרווח נשימה בשבילינו. היה כיף להזכר.

 

 

דברים שעלי אהובים

בהשראת רחלי שכתבה על כך שבגיל 34 (ילדונת!!!)נמאס לה לחשוב מהם הדברים הנכונים לאהוב ולפשוט לאהוב את מה שהיא אוהבת בלי להתבייש. מאד התחברתי.

 

אני אוהבת קפוארה. אני יכולה להסתכל שעות על אימוני קפוארה ולשמוע מוסיקת קפוארה. אני כל כך מאושרת שנן (בינתיים) נתפס לעניין.

 

אני אוהבת לאכול תותים מהעץ.

 

אני אוהבת לרקוד בחתונות. משום מה נהנית יותר מריקודי מעגל. אוהבת מוסיקה מקפיצה, פלמנקו, גנגנם סטייל (זה היה קשה לכתוב את זה) וסמבה. חבל שאני מבינה את המילים הכול כך מטומטמות לפעמים אבל זה לא באמת אכפת לי.

 

יש לי קואורדינציה איומה אבל זה ממש לא מפריע לי לרקוד כשבא לי.

 

יש לי ידיים שמאליות ומצד שני אני כל כך מתפעלת מיופי ומיצירתיות וגם עובדת במקום שאמור לפתח אצל גננות את הפתיחות ליצירתיות ולעשייה ואני מוצאת את עצמי לומדת דברים מעצם העבודה שם. אני חושבת שבשנה האחרונה הפסקתי לפחד מלעשות בלי לחשוב על התוצאה הלא מושלמת.

 

למדתי מסבתי להתפעל מיופי, במיוחד מהטבע. אני כמוה מנסה להסב את תשומת לבו של נן לדברים יפים שאני רואה.

 

אני אוהבת את חנויות הסבון והטיפוח. בעיקר בגלל ההנאה שבלהשתמש בסוג פילינג שאני לא מכירה ולרחרח את עצמי שעות אחר כך.

 

אני אוהבת לאפות והג'וק הרציני שלי הוא לשנות כל מתכון שאני רואה.-מושלם ככל שיהיה.

 

אני מעדיפה תחושת קור מאשר תחושת חום.לכן ברגע שהיה כתוב בעיתון שהאביב התחיל אני באה לעבודה ומגלה באיחור שכולם עם מעילים ואני עם חולצה קצרה. אני נהנית לשתות משקה חם בסביבה קרה.

 

אני אוהבת לחתוך בסכין יפנית. זה נותן לי תחושה של חשיבות מקצועית בעיקר כשאני לא חותכת את האצבע.

 

אני אוהבת אסתטיקה יפנית. יש משהו במינימליזם היפני שמדבר אלי דווקא כי אני לא מינימליסטית.

 

אני אוהבת מבטאים אצל אנשים. במיוחד מבטא דרום אמריקאי. זה תמיד מסקרן אותי לשמוע כבר בדיבור של האדם שיש לו סיפור.(כן, זה הדבר הראשון שמשך אותי אצל טוליו. המבטא).

 

 

 

החיים מפתיעים כל פעם מחדש

אתמול קרו שני דברים יוצאים מגדר הרגיל:

 

גשם בשבועות

 

אחותי ילדה אחיינית. בבית ממתינים לה חמישה אחים (מקסימים אחד אחד וללא ספק בנים).

על תפקידים במשפחה.

לאחרונה גיליתי את סדרת הספרים הנרי הנורא של פרנצ'סקה סימון. מדובר בסדרת ספרים על ילד  שתפקידו במשפחה הוא להיות "הנורא". יש לו אח בשם מל המושלם שהוא כאמור מושלם ומה ששניהם ינסו לעשות יזכה לתגובה אוטומטית מהוריהם.מל המושלם יזכה ליחס סלחני והנרי יזכה לנזיפות. להנרי לא כל כך אכפת להיות המופרע. הוא מוצא דרכים יצירתיות להישאר כזה ולזכות לתשומת הלב השלילית מהסביבה. כך הוא רגיל וכך הסביבה רגילה.

אחי ואני היינו סוג של הנרי הנורא ואחותי הייתה סוג של מל המושלם . כל אחד עבד קשה מאד להישאר בתפקידו וכמבוגרת אני יכולה להצביע על כך שזה מעייף מאד.

 

כשקראתי את הספר להנאתי הרגשתי שמצאתי ספר שגם אני וגם נן נאהב. יש בו חתרנות, יש בו הבנה מאד יפה של נפש הילד ויש בו מראה לא תמיד מחמיאה להורה במראה הזאת היה משהו שאפשר לי התבוננות מחודשת על הדרך האוטומטית שבה אני מגיבה והבנה שילד צריך לקבל הזדמנות להיות בכמה תפקידים ולא להתקבע על תפקיד אחד במשפחה.

 

ונן כאמור בולע את הספרים בקצב.

 

שקט

האיור בראש הבלוג של לוק רמזי.

 

אני מהרהרת בצורך שלי במעברים. כשאני חוזרת מהעבודה הביתה אני מרגישה שאני חייבת את הנסיעה הזאת כדי להיות קצת עם עצמי. לפעמים אני שקועה בהרהורים. לפעמים אני קוראת והנסיעה אמורה לספק לי את הזמן הזה עם עצמי.

 

אבל שקט הופך להיות מצרך ממש נדיר. אני מרגישה שאנשים ממש מזהמים לי את השקט הזה עם השיחות המעצבנות שלהם. אני מרגישה שאני לא זכאית לדרוש מאנשים שינמיכו את הקול כי היי, גם אני לפעמים מנהלת שיחות בסלולרי במרחבים ציבוריים.

 

אני קוראת את לעצור את השעון שנכתב ע"י  פיסיקאית שבדית בשם בודיל ינסון . היא מנתחת את תפיסת הזמן בתרבות המוגרנית ואת התחושה שהזמן העומד לרשותינו אינו מספיק. היא מציגה את הפרדוקס בתרבות המודרנית בה ישנם אמצעים  טכנולוגיים רבים שאמורים לקצר תהליכים ולהוסיף לנו זמן ומצד שני יש את התחושה שלמעשה חסר לנו זמן.

 

ינסון מתארת את הנסיעה ברכבת כזמן איכות בשבילה בו היא יכולה לחוות את הזמן בדרך אישית ייחודית. זמן זה נחמס ממנה כאשר התחילו לשוחח בטלפונים ניידים.  במקרה שלה היא יזמה פניה לחברת הרכבות שנענתה וסיפקה מחלקה מיוחדת למשוחחים בטלפונים ניידים כך שמי שרוצה נסיעה שקטה יכול לקבל אותה ביתר הקרונות.

 

וכשאני חושבת על נהגי מוניות השירות שנחשפים בכל שעות עבודתם לקוקטייל של שיחות טלפון, צילצולים וצרצורים בקשר שלהם אני משוכנעת שהם מגיעים הביתה עם ראש מנופח.

 

הפתרון שלי הוא לאטום את האוזניים בנגן המוסיקה שלי.

 

רשימת מקומות בהם אני מקבלת את השקט שאני צריכה:

1. בריכה, בשעות לא עמוסות כשהראש מתחת למים.

2. הספרייה

3. הבית שלי מ10 בלילה (אם השכנים לא מחליטים לעשות מסיבה)

4. הגינה מאחורי ביה"ס של נן. כשאני באה לאסוף אותו היא ריקה לגמרי כי אין בה מתקנים ולפעמים אני גונבת לי רבע שעה על הספסל ומופתעת שאני כמעט אל רואה מבוגרים שבאים לבד לגן שעשועים ויושבים על ספסל עם עצמם. יש בזה משהו חשוף מאד אבל זה אדיר)

5. גבעת התיתורה. כבר יצא לנן ולי לטייל בה ולא לראות איש.

 

לפעמים השקט מטריד אותי ואני רוצה דווקא המולה אבל כשאני מצליחה על בסיס יומי לארגן לי ולו רבע שעה של שקט עם עצמי זה עושה לי טוב. זה מפקס אותי.

כשהעולם הפנימי פוגש את העולם החיצוני

פגשתי באקראי מרצה לשעבר שפעם היה לי קראש עליו  ועכשיו אני מחייכת אליו חיוך עקום של היכרות ומסמיקה כמו מטורפת ומופתעת שהוא זכר אותי.

 

אולי זה כמו שפוגשים במקרה באופן לא צפוי טעם ילדות ובבת אחת משוחזרת ההרגשה של פעם.

 

ואולי זה סוג של כאב פאנטום של המאוהבות שמעולם לא היה לה סיכוי להתממש כי היא הייתה כל כך פנימית.

 

ואולי זה כאב פאנטום על זה שאני כבר לא בשלב הזה של הזיקוקים ההם. הזיקוקים שלי היום אחרים.

 

וזה לא קשור בכלל למרצה כאדם . יכול להיות שהוא היה סוג של חפץ מעבר בשבילי.הכרתי רק חלק קטן ממנו ומעולם לא התקרבתי מספיק כדי להכיר עוד חלקים.