ארכיון חודשי: אפריל 2013

טיפוסי הורים במדורה

רגיל

1. המתלהבים: יש להם אוהל קמפינג גזיה ומחצלת באופן קבוע בבגאז' של האוטו. אפשר לסמוך עליהם שהם יביאו קרשים. האבא אחראי על ההדלקה וגם על הכיבוי. האמא אחראית על הפיתות והטבון  והילד אחראי על ללבות את המדורה שהאבא מנסה לכבות.

 

2. החרדים (בואו נהיה ישירים, החרדות). אפשר לסמוך על אמא כזאת שהילד שלה יהיה תמיד בטווח ראיה ושהיא לא תרשה לו להתקרב למדורה ברדיוס של קילומטר- גם לא למדורת הפיתות הזעירה. (וגם לא לילדים שאיתו כי זה שיש להם הורים חסרי אחריות זה לא אומר שהיא תפקיר אותם). יש לה כמובן את מד"א על חיוג מקוצר וגם ערכת עזרה ראשונה.

 

3. באנו למדורה כדי ליהנות: הילד אי שם, האמא והאבא מנשנשים מהמרשמלו על השיפודים (אף אחד לא רואה, עלק) וגם לוקחים כמה תפודים לא רצויים הביתה בתיק.

 

4. הזבלנים. מסתובבים בין ההורים כמלצרים עם שקיות הזבל. מישהו הרי צריך לעשות את זה.

 

5. האקולוגים. נאנחים בשקט, רוצים  לבטל את לג בעומר בגלל החור המתרחב באוזון ו, השריפות ובגלל הבזבוז העצום של הכלים החד פעמיים.

 

6. הסטריליים. תמיד אפשר לסמוך עליהם שיביאו כסאות מתקפלים ומגבונים ואלכוהול נקי לחיטוי. האמא בדרך כלל באה עם עקבים.

 

7. המידענים, אצלם אפשר לדעת על המתחדש בעיר ואיתם עושים תיאום עמדות על גנים וקייטנות.

 

8. האאוטסיידרים מחפשים מה לעשות עם עצמם בזמן המדורה ומסתובבים קרוב מדי לילד שלהם רק כדי להיות חלק מהחבר'ה. לא שהולך להם.

 

9. הלהטוטנים, הולכים לארבע מדורות במקביל כי יש להם ארבעה ילדים ולכל ילד מדורה. זוג כזה מתפצל לארבע לא ברור איך הם לא הגיעו לקרקס.

 

11. ויש כמובן את הילדים אבל עזבי אותם מפעילות מאורגנת, לאסוף איצטרובלים ולהשליך אותם למדורה זה הכי ושום פיתה עם שוקולד השחר לא תעזור פה.

 

 

 

קצרים

רגיל

בתקופה האחרונה אני קוראת שוב ושוב את שנה הפכפכה של מלאני גידיאון. אני מרגישה שהיא מהדהדת אותי עם הומור.את מטבח משפחתי של גיל חובב. יש משהו בקריאה חוזרת של ספר שאני מכירה מכל הכיוונים ושהוא פשוט משעשע אותי ומעציב אותי קלות ואיכשהו נותן לי תחושת הנאה מן המוכר.

 

ובכל זאת נתתי צ'אנס לצללים צרובים  של קמילה שאמזי וזה ספר אדיר. מוזר לי שהוא חיכה כל כך הרבה זמן. הוא כתוב יפה הוא קולח והוא מלא בנשמות חופשיות שמסרבות להיכנע לתכתיבים התרבותיים שסביבם. אני ממש מחכה לשעת השינה כדי שאוכל לקרוא בו. כיף לגלות ספר כזה.

 

וחוץ מזה יש מדורה ויש כרגיל את המינגלינג החברתי ההכרחי עם  האימהות האחרות. יש כמה שאני מחבבת אבל כל הסיטואציה מאד לא נוחה לי. מרגישה קצת משועממת וקצת מתוסכלת מחוסר היכולת לנהל שיחה אמיתית עם אף אחת מהאימהות. הכול רפרוף מאמא אחת לשניה והעברת מידע. הכרחי אבל מעייף.

 

וחוץ מזה קונצ'ה בויקה מגיעה לארץ וזו כבר סיבה למסיבה

.

.

 

 

רגיל

היום עשיתי שני דברים לא רגילים.

הייתי במסיבת רווקות שלמעשה לא התאימה לא לאורחות ולא לכלה לעתיד והיא הייתה סוג של פשרה אבל ראיתי את זה כחוויה משעשעת לצאת מהעור של עצמי.

(הכלה הבטיחה שהחתונה תהיה אחרת).

הדבר השני היה שהימרתי על הרכבת האחרונה והגעתי אליה בדקה ה99

אדרנלין שהזכיר לי את ימי התיכון העליזים וגם את ההופעה ההיא בה טוליו ואני איחרנו את הרכבת האחרונה והגענו בדרך לא דרך אל הוריו.

 

הקטע המצחיק הוא שלא הייתי מודאגת ולו לרגע שאאר את הרכבת.

 

אולי מסתתרת בי בת 16 חסרת אחריות?

מתנת מזג האוויר

רגיל

אני בטוחה שכתבתי את זה כאן בעבר אבל אני מכורה לים. השילוב של עוצמה ורוגע,  הריח המלוח הנפלא שלו והכחול הרב גוני.

 

וביום הולדתי קיבלתי הרבה ים.

 

כששמעתי את התחזית לטווח רחוק וגיליתי שיום הולדתי יהיה סוער וגשום הרגשתי קצת מאוכזבת כי הייתי בטוחה שלא נוכל לטייל בגשם.  ובכל זאת לא רציתי לדחות את הטיול. רציתי לחגוג  את יום הולדתי בתאריך (שנפל על סוף השבוע)  והחלטתי שאני חוגגת ולא משנה מה ונותנת לטבע להחליט בשבילי את אופי הטיול.

 

כל המקומות שרציתי שנבקר בהם היו מקומות פתוחים.

 

הגענו לעכו. היה מעונן וחמים ואף טיפה לא ירדה. טיילנו בעיר העתיקה להנאתנו וכה הופתענו לגלות ששעתיים קודם היה מבול.

 

הגענו לצימר המופלא בבצת. התאהבתי בגינה השופעת ובפסלי הקרמיקה שבעלת הצימר עשתה בעצמה . לא ירד גשם אז בילינו בחוץ על הערסל וטיילתי גם במטעים בסביבה והיה פשוט נפלא.

 

בלילה ברקים ורעמים ומבול. בבוקר יום הולדתי היה סוער במיוחד אבל המרפסת הייתה מקורה וכך מצאתי את עצמי מתחברת עם הגשם. כוס חליטה ביד. האוויר נקי והעלים הרטובים משרים קסם מיוחד. וכל כך נהניתי מהרגע הזה עם עצמי (טוליו ונן לא הוציאו את האף) ועם הטבע. המחשבה שעלתה לי בראש הייתה "בדיוק כך רציתי)

 

החלטנו להיות אמיצים ולנסוע לראש הנקרא. לי זה היה ביקור ראשון שם וכבר ידעתי שאוהב את המקום. חששתי נורא שהגשם יבטל לנו את התכניות אבל בשנייה שהמכונית עצרה באתר פסק הגשם.

 

הגשם  והרוח  סידרו  לנו מופע סוער במיוחד של הים. טיילנו הרבה והתחיל לטפטף בנקודה שמיצינו את האתר.

 

חזרנו למכונית ונסענו בגשם סוער במיוחד. ואז טוליו אמר לי : "לא רצית לבקר בגנים הבהיים בעכו? יאללה בוא ניסע לשם. נסענו. אני קצת סקפטית וטוליו אומר לי שהוא מוכן להפוך לבהאיי אם הגשם יפסק כשנגיע.

ובכן, טוליו היה הופך לבהאיי לו היו מקבלים לשורותיהם ישראלים. הם לא מקבלים וכך הוא נשאר יהודי.

 

טיילנו בגנים הבאהיים. כעקרון אסור להכניס לשם נשק אבל מטריה שהופכת לחרב אור  דמיונית כנראה אפשרית מבחינתם. זו הפרשנות של נן להתנהגות מכבדת(למרות אזהרותינו).

 

הגשם התחיל כמובן כשהגענו למכונית.

 

אכלנו במעדה איטלקית מעלפת ביסעור וכמובן שאז ירד מבול.

 

חזרנו הביתה שמחים מרוצים ושמנמנים  ביותר.

 

היה מעולה!

 

 

בלון אדום

רגיל

בשנתיים האחרונות גיבשנו מסורת משפחתית לחגוג את יום הולדתי בטיול משפחתי שכולל את שלושתינו.

 

השנה יום הולדתי נופל בסופ"ש ותכננו טיול לגליל המערבי. שהתחיל מאתמול בצהריים. התחלנו את הטיול בחשש גדול בגלל מזג האוויר הגשום שהיה צפוי. למעשה לא תכננו תכניות מגירה מה עושים במקרה שיהיה בלתי אפשרי  לטייל בחוץ וכך הגענו לעכו מופתעים לגלות שמזג האוויר ממש נחמד. טיילנו באו

 

38

רגיל

מחר אגלה שגדלתי בשנה.

 

מתפעלת מהשנים הרבות שאני כותבת בלוג ומגדלת ילד ומצד שני אני מרגישה כאילו הרבה דברים נשארו אותו הדבר.

 

קצת מוזר.

 

אולי השנים חולפות ויש חלק בנו שלא משתנה?

שאלון כחול לבן

רגיל
















































כחול ולבן – צבעים ומשמעות



האם לדעתך דגל ישראל הוא דגל נאה בהשוואה לדגלים של אומות אחרות?
לדעתי האובייקטיבית כן. שילוב הצבעים מאד נקי ומשמעותי.
 



אילו עוד סמלים רשמיים של מדינת ישראל וצה"ל (מלבד מגן דוד) את מכירה? מה המשמעות שלהם בכלל ובעינייך?
עולה לי לראש רק המנורה ועלי הזית. המשמעות מבחינתי היא אור, הסתכלות על החיובי. שלום
 



האם דגל ישראל נתפס בעינייך אותו הדבר בסביבות יום העצמאות ובשאר ימות השנה? מה שונה בעצם?
ביום העצמאות רואים יותר ממנו ויש בו משהו מרגש.
 



האם את חושבת שזה מעשה דמוקרטי לא לכבד את הדגל? היית עושה את זה?
 הדגל הוא רק דגל. נכון שיש לו משמעות סימלית אבל באמת שאני מעדיפה שיכבדו בני אדם ולא דגלים. נפתרו כל הבעיות שהדגל הוא הבעיה הכי גדולה שלנו?
 



האם את מתחברת להמנון של מדינת ישראל?
ההימנון מרגש אותי. תמיד שרים אותו במין טון קצת מרחף ולא צבאי ונוקשה ויש בזה הרבה יופי. (עם כל הבעייתיות שיש לאזרחי ישראל שאינם יהודיים עם ההימנון. אני מכבדת את מי שלא מתחבר וחושבת שאולי היה צורך להוסיף לו שורות בשביל אזרח שאינו יהודי)

 



האם תיקחי חלק או תצפי השנה בטקס זיכרון או עצמאות?
סיכוי שאציץ. זה מבדר אותי ומצד שני זה ארוך כאורך הגלות.
 



אם היית יכולה לשנות 3 דברים במדינה לכבוד יום העצמאות ה-65 – מה היית משנה?

יותר סובלנות וכבוד הדדי בין אנשים.


צמצום הפערים בין המעמדות ומתן שוויון הזדמנויות לאנשי הפריפריה.


אפס סובלנות לעברייני מין.


 



אם היית צריכה לחדש את דגל המדינה – מה היית בוחרת שיחליף אותו?
הייתי מוסיפה לו אלמנטים מהטבע. עלי זית, דוכיפת, קצת גרניומים לצבע. 



יאיר לפיד היה בטח שואל עכשיו: אז מה ישראלי בעינייך?
מעורבות יתר בחיי אנשים לטוב ולרע, ריבוי קולות, גיוון, ערבוב עדות (מבורך בעיני) ושמש. הרבה שמש בחודשי החורף. תענוג שלא מצאתי לו תחליף.וגם הפחד מהידיעה שגם תינוק ברחם אימו ישרת בצבא.

סטטוס יום הזיכרון

רגיל

גם המרפסת שלנו מקושטת בדגלים ועוד מהשנה שעברה והעצב של יום הזיכרון כדרכו נוגע לא נוגע בשמחת יום העצמאות. והפחד של מי שיודעת שגם הבן שלה יהיה חייל מושתק כמעט בכוח. עוד 12 שנה זה המון זמן אבל אני יודעת שהזמן הוא האויב הכי גדול שלנו והוא הרבה יותר מהיר ממה שחושבים. ובינתיים האויבים של הילד שלי הם החייזרים והנינג'גו והרעים של מלחמת הכוכבים ואני רוצה שכך זה יישאר.

המלחמות הקטנות של החיים

רגיל

יש לנו שתי חניות רשמיות ששייכות לנו. הבעיה היא שחניה אחת נמצאת בין בניינים ולא ברור לאנשים שמדובר בחניה פרטית. היא הפכה עם הזמן למזבלה שכוללת בקבוקים שבורים וצמחים שצמחו פרא ועוד ועוד.

ואנחנו לא הרבנו להשתמש בה כי יש לנו רכב אחד.

אבל יצא שחנו לנו הרבה בחניה וזה כל פעם הקפיץ לנו וריד ואיכשהו חוק מרפי אמר שתמיד החניה תהיה תפוסה דווקא כשיבואו אלינו אורחים.

 

לאחרונה זה עצבן במיוחד.

אז התחלנו בסימון הטריטוריה.

 

התחלנו מלשים פתקים לרכבים חונים (הדפסנו מראש כמות ושמנו בכל פעם)

 

והיום סוף סוף ניקינו (בעיקר טוליו) את החניה וצבענו בצבע צהוב שמצאנו במחסן את מספר הדירה.

 

וזו הייתה הרגשה נפלאה לעשות משימה מעצבנת שדחינו כל פעם.

 

אני מקווה שזה יעזור כי נמאס לי ממלחמות החניה המטופשות האלה. באופן כללי אני שונאת להיות בעמדה בה אני צריכה לתבוע את מה שמגיע לי.

 

 

 

 

(בדרך כלל אין בעיית חניה באיזור שלנו אבל כשיש אירועי יום העצמאות וכו' אז זה סיפור אחר)

רגיל

אני מרגישה תסכול מסוים בנוגע לתיעוד של נן.אני מרגישה שהוא אומר משפטים חכמים או הברקות ואני לא מצליחה לזכור שום דבר כשאני באה לכתוב עליו או כששואלים אותי עליו.

ואולי לא כל הדברים ברי תיעוד?

 

אולי די בכך שאני יכולה להגיד בודאות שאני מכירה אותו, שאני יודעת מה הוא אוהב ומה הוא שונא. עם אילו ילדים הוא מתחבר כי הוא רוצה ואילו ילדים מנסים לכפות את עצמם עליו. מתי הוא אומר את האמת ומתי האו מנסה לתחמן (יש לו הבעה מאד מסוימת כשהוא מנסה "לעבוד עלי "כלשונו).

 

טוליו מגבה סרטונים שצילמנו את נן מינקות ואני מסתכלת על התינוק הזה וכמה התלהבתי מזה שהוא מזיז את הידיים והרגליים ומשמיע קולות. איזה שעמום זה לעומת האישיות העצמאית שלו.

פעם תיעדתי ממש הכול ועכשיו אני מתעדת אותו כשהוא קורא. אני רוצה לפתוח בעתיד בלוג שכולו מוקדש לתמונותיו של נן קורא.

 

לא סתם אני כותבת על הקריאה של נן בכזאת התלהבות זו קפיצת גדילה אדירה מאדם שקוראים לו לאדם שקורא בעצמו. ובכל זאת זה שינוי שקשה לתעד כי הקריאה היא פעולה מאד מופנמת של האדם עם עצמו.זה קצת מזכיר לי את השלב בו נן הלך לגן ואני קלטתי שיש לו עולם שלם שאין לי חלק ממשי בו. השעות 8-4 הן שעות שלו מול אנשים אחרים והוא יכול לספר לי או לא לספר לי עליהן אבל אני לא באמת שם.

 

עם ספר זה קצת שונה כי הוא קורא ספרים שקראתי בעבר ולעתים אני קוראת ספרים שהוא קורא אבל אני לא מרגישה שאני יכולה ממש לדון על ספרים איתו.אני נהנית מההתיחדות עם הספר ומתקשה לדבר עליו. נראה לי שגם נן ככה.