היה לי סוף שבוע לא מדהים. לא הייתי מכנה אותו גרוע כי הוא לא היה רע לתפארת אבל האנרגיות שלי היו כל כך נמוכות וההחלטות שלי היו החלטות עצלות והרגשתי שלא קיבלתי ממנו את האנרגיות שהייתי אמורה לקבל ממנו.
ממנוחה לא מקבלים אנרגיות, אני חושבת לפעמים. אלא אם מדובר במנוחת הלוחם . מנוחה אחרי פעילות מאומצת ואז ההרגשה היא כמעט עילאית.
אני מרגישה שאני צריכה לתכנן טוב יותר את ימי המנוחה שלי. מנוחה לנפש היא לאו דווקא סטטית.
אה, וכמובן שבד בבד עם הירידה באנרגיות עליתי במשקל.
(בטטה זה טעים)
מה אני עושה למען בריאותי? כותבת בלוג.
החלטתי שוב לעשות הפרדת כוחות כי יש אנשים שסיפורי דיאטה עושים להם חררה אבל מה לעשות שאני עכשיו בתהליך ירידה במשקל (קשה לי עם המילה דיאטה) ואני חווה את זה ורוצה לכתוב על זה.
אני רוצה שבבלוג הזה אכתוב על דברים אחרים כדי להרגיש שגם כשאני יורדת במשקל זה לא כל הווייתי.
אתם מוזמנים לקפוץ לשם. קצת ריק בדירה החדשה- ישנה הזאת והכיבוד הוא…נו דיאטתי.
פעילות גופנית אני לא עושה מספיק כפי שהייתי רוצה. אני לא מסוגלת לעשות הליכות לבד. יש לי פרטנרית אלופה שמכניסה אותי לקצב אבל לא תמיד אנחנו יכולות ללכת יחד.
חדרי כושר עושים לי חררה כי זה כמו להיכנס למפעל שרירים או למועדון שאני כל כך לא חברה בו שזה מדהים.
אין לי תלונות לגנים שלי בגלל שהם גנים מאד הוגנים. זללת אז תשמיני, קיצצת אז תרדי.
אז זהו, מתנצלת על העיכוב בתגובות שלי לתגובות שלכם.
ג'ובראן כבר כתב שילדינו אינם שלנו ועכשיו אני מתחילה להרגיש את זה. אני כמעט מתביישת בתקווה הזאת שהילד שלי יהיה דומה לי. שהשייכות אלי תתבטא בכך שנאהב אותם דברים והבסיס הרוחני שלנו יהיה משותף . ומצד שני אני מגלה שאני גם מפחדת מהדמיון הזה כשאני רואה אותו. האם להיות דומה לי זה דבר כל כך טוב? אולי ייחסך ממנו סבל בזכות זה שהוא לא אני?
הוא לא שלך, אני מזכירה לעצמי.. הוא של עצמו.
|
"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם, באים המה דרככם אך לא מכם, חיים עמכם אך אינם שיכים לכם. תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם כי נשמתם מסתופפת בבית המחר – שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם. אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם, כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול." |
אני לא כותבת כמו שהייתי רוצה. אולי האנרגיות שלי מושקעות עכשיו בעבודה על שינוי ההרגלים שלי. התחלתי לשנות תפיסה ולא לבחור אוטומטית בדרך הקלה ולעתים להעדיף את הדרך המאתגרת. זה בא לידי ביטוי למשל בכך שחזרתי לדבר עם ההורים של טוליו בספרדית. אני יכולה לתקשר בספרדית אבל זו לא השפה הטבעית שלי והתקשורת הרבה יותר מחושבת. לעתים זה מתסכל ולעתים אני בוחרת לשלב בין השפות ואחר כך לשאול את טוליו מהי הדרך הנכונה ביותר להגיד את מה שרציתי להגיד. זה עוזר לי גם להבין את החמים שלי שעוברים את אותו הדבר עם העברית. יכולים לתקשר אבל התקשורת קשה להם בהרבה.
חוץ מזה אני ממשיכה לרדת במשקל , מה שמתקבל באהדה רבה בעבודתי בה כולן שומרות על משקל (כמובן שיש תחושה מסוימת שהייתה להן ביקורת על דרך החיים הפחות בריאה שהייתה לי בעבר אבל שהן בחרו להבליע אותה). אני לא סופרת נקודות כי אני מרגישה שהספירה הזאת היא כמו כלא בשבילי. אבל אני כותבת את כל מה שבחרתי לאכול וזה עוזר לי להקשיב לגוף שלי ולהחליט ולבחור ולשקול ולא לאכול באופן אימפולסיבי. מסתבר שזה מספיק.
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר במקום שנותן. פעם הייתי כל כך במקום המקבל עד שהרגשתי לא נוח ועכשיו היקום דחף אותי למקום אחר.
אני אוהבת את הידיעה שאני יכולה לתת. זו ידיעה מעצימה.
נהניתי מאד ממאסטר שף. איך אפשר ליהנות מתכנית שלא יכולה להעביר את הריחות והתבלינים? אולי כי המילים והמחוות הגופניות של אנשים שהאוכל הוא בשבילם פיוט ויצירתיות והרבה מעבר לאמצעי קיום. אייל שני מצחיק אותי במחוות שלו. הוא חי ביקום פרטי משלו (אדם שמסוגל לכעוס על סלרי, לדוגמא) היכולת לכתוב שירה על הצלחת באה לידי ביטוי אצל הרבה אנשים בתכנית.
ומיכל אנסקי שובה בהתנהלות שלה, רואים את החושניות שבאכילה (לא על הגוף הדקיק שלה) וביכולת שלה לנסח בשטות שמשלימה את העיטורים שאייל שני מוסיף לשפתו. חיבור מצוין.
חוץ מזה אני ירדתי קילו. אני אוכלת וירדתי קילו. המחברת בה אני רושמת זוכרת מה אכלתי וגם אני זוכרת מה אכלתי. אני מתייחסת יותר בכבוד למה שאני מכניסה לפה. יש לי הרבה יותר אנרגיות, הרבה יותר סבלנות והלחץ מתקלף ממני אט אט.
יש לנו ירקן חדש ליד הבית. החנת שלו היא גן עדן אמיתי של פירות וירקות ואפילו המחירים שלו טובים בהשווה לסופר. אני עוד אחזור אליו והרבה.
סופשבוע נעים….
אתמול המחשב הנייד שלנו היה דלוק על תחנת טלוויזיה צ'יליאנית שהראתה עם מצלמה אילמת את חילוץ הכורים בשידור חי. נולי כל פעם רץ למסך לראות את החבל עולה. היו לו הרבה שאלות לשאול והדרמה האנושית הזאת תפסה את כולנו .
חשבתי על זה שאירוע המדיה העוצמתי והאנושי הזה יחקק בזיכרון של נולי. ויום אחד הוא יזכור איך כשהיה קטן עמד לו מול המחשב וצפה בו מנסה להבין ולחבר לו את הסיפור.
אתמול הייתי עדה לסיפור אנושי מרגש ובמקביל לתהליך חקיקת זיכרון אצל ילד בפעולה.
וזה היה מקסים!
אני אדם שחושב הרבה על אוכל ועל אכילה בעיקר כי זה תחום שמושך אותי. אני אוהבת לבשל ואוהבת לאכול. זה אגב לא משתנה כשמחליטים לשמור על המשקל. עכשיו אני חושבת על האוכל אבל קשה לי עם המחשבה על זה שאני לא יכולה להכין את כל מה שבא לי כי חלק מהדברים שבא לי בפירוש מתנגשים עם הבחירה שלי לעשות מאמץ אקטיבי כדי לרדת במשקל. אני עוד לא במצב המאוזן שאני שואפת עליו שאומר שאני יכולה לאכול הכול אבל במידה כי אני יודעת שאם אכין משהו שאני אוהבת במיוחד זה לא יהיה במידה וגם אם זה יהיה במידה אני משלמת על זה את מחיר ההתקעות במשקל.
עוד דבר, יש בבית הזה עוד שני אנשים שלא שומרים על דיאטה. אני אמנם זו שמובילה את עניין התזונה בבית ולא נרשמו התנגדויות לאכול הרבה סלט (גם ככה אוכלים הרבה ירקות אצלנו) אבל בסופשבוע בכל זאת צריך להכין משהו. בא לי להכין משהו שאינו עתיר קלוריות אבל גם לא סגפני. יש לי ספר מתכונים של שומרי משקל אבל לא מצאתי שם משהו שמשך אותי במיוחד.
אני מדברת על מנה עיקרית שזה תמיד עניין שאני מסתבכת איתו
ההחלטה לרשום את מה שאני אוכלת התבררה כקלה משחשבתי. בהתחלה חשבתי שזה סמל האובססיביות אבל אני רואה שזה תורם בעיקר למעקב שלי אחרי עצמי. מתי אני רעבה במיוחד והעיקר-זה מונע אכילת שיעמום וגורם לי לחשוב על תחושת הרעב שלי.
אחת מהטעויות הכי גדולות שהורה שמגלה שיש לילד שלו בעיה, קטנה או גדולה, היא להתמקד בבעיות ולהפסיק לראות את הילד. מאז שהתחלנו את כל הטיפולים לינאי מצאתי את עצמי כל הזמן חושבת רק על הלחץ סביב זה. טחנתי על זה בראש לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא. וראיתי שאני שוקעת וראיתי שאני לא רואה עד כמה הילד שלי נהדר על מגרעותיו. ואז באחת משיחות הקיטורים חברתי אמרה לי דבר מאד חכם: הוא ילד נהדר וכל הקשיים שלו זה חלק ממה שהוא, אבל זה לא כל מה שהוא. עם כל מה שכולם אומרים לך את מכירה את הילד שלך הכי טוב ואת יודעת מה הוא צריך ובעיקר הוא צריך אהבה.
השיחה הזאת איפסה אותי לגמרי. וכשבאתי אחרי יום עבודה ארוך במיוחד רק רציתי לחבק את הילד שלי. דיברתי איתו והסברתי לו כמה הוא חכם וכמה אני סומכת עליו וכמה הוא נהדר.
וקיבלתי כל כך הרבה. אפילו משימות יומיומיות שבדרך כלל הן קשות עברו בקלות כי הוא שיתף פעולה והדגשתי בפניו כמה נעים לי כשהוא משתף פעולה בצחצוח השיניים וכמה השיניים שלו תהיינה בריאות וחזקות בגלל שהוא מקפיד על צחצוח.
הוא הגיע לנקודת עייפות מסוימת ביום ואני כבר יודעת שכשהוא מגיע לנקודה הזאת הוא מתחיל להתחצף. אמרתי לו שכשהוא מדבר לא יפה אני לא שומעת אותו. ואז הוא אמר לי: "אמא, אני אוהב אותך".
הבוקר בניגוד לבקרים רבים התעוררתי עם חיוך ענקי על השפתיים.ואני מרגישה שגם פה אני על הסוס. מדהים כמה שינויים אפשר לעשות רק בכמה ימים. גם עניין האוכל עובד די בסדר עם מקום לשיפור. אני מקפידה לרשום מה אני אוכלת, אני מקפידה לוותר על מעלית ואני שותה המון. ההליכה בסוף נפלה כי היה מאוחר מדי וכי פצעי השפשוף ברגל מההליכה הקודמת עוד לא החלימו. מקווה שהיום.
לבשתי היום ג'ינסים חדשים מספרד.הפנים שלי נראו רזים יותר. אין לי מושג אם ירדתי אבל אני מרגישה קלה יותר.
משמח לא להיות בצד המחליט אלא בצד המבצע לשם שינוי
חייבת לציין לטובה את המוטיבציה שלי לגבי ההחלטות. אכלתי בסך הכול בסדר למרות שלא דייקתי מדי. הצלחתי לסיים את היום עם כיור ריק, קומקום נקי ושתי כביסות ואפילו סיפור לנולון שזה בעצם הכי חשוב.
חבל רק שהספות שלנו מפורקות כי הילדה שאני שומרת עליה השתינה עליהן. נו טוף. גם לנולון הייתה בריחה אחת. הם מתאפקים יותר מדי וזה הופך לבעיה אבל לפחות עכשיו אנחנו יודעים שתשעים ושמונה אחוזים מהזמן הם בסדר.
אה, ורשמתי את כל מה שאני אוכלת . מצאתי בעבודה מחברת טיוטה ממורטטת והחלטתי שדווקא אותה אני לוקחת ומתחילה לתעד את אכילתי. הכנתי אורז עם אפונה למחר ואכלתי המון מלפפונים כי העגבניה הגיעה למחירים שאפילו אני לא מוכנה להוציא .
מסקנת היום: אפשר קפה בלי עוגה
הלכתי להליכה. קצרה יותר ולבד אבל רק כדי להישאר על המסלול.
