היה לי סוף שבוע לא מדהים. לא הייתי מכנה אותו גרוע כי הוא לא היה רע לתפארת אבל האנרגיות שלי היו כל כך נמוכות וההחלטות שלי היו החלטות עצלות והרגשתי שלא קיבלתי ממנו את האנרגיות שהייתי אמורה לקבל ממנו.
ממנוחה לא מקבלים אנרגיות, אני חושבת לפעמים. אלא אם מדובר במנוחת הלוחם . מנוחה אחרי פעילות מאומצת ואז ההרגשה היא כמעט עילאית.
אני מרגישה שאני צריכה לתכנן טוב יותר את ימי המנוחה שלי. מנוחה לנפש היא לאו דווקא סטטית.
אה, וכמובן שבד בבד עם הירידה באנרגיות עליתי במשקל.
(בטטה זה טעים)
מה אני עושה למען בריאותי? כותבת בלוג.
החלטתי שוב לעשות הפרדת כוחות כי יש אנשים שסיפורי דיאטה עושים להם חררה אבל מה לעשות שאני עכשיו בתהליך ירידה במשקל (קשה לי עם המילה דיאטה) ואני חווה את זה ורוצה לכתוב על זה.
אני רוצה שבבלוג הזה אכתוב על דברים אחרים כדי להרגיש שגם כשאני יורדת במשקל זה לא כל הווייתי.
אתם מוזמנים לקפוץ לשם. קצת ריק בדירה החדשה- ישנה הזאת והכיבוד הוא…נו דיאטתי.
פעילות גופנית אני לא עושה מספיק כפי שהייתי רוצה. אני לא מסוגלת לעשות הליכות לבד. יש לי פרטנרית אלופה שמכניסה אותי לקצב אבל לא תמיד אנחנו יכולות ללכת יחד.
חדרי כושר עושים לי חררה כי זה כמו להיכנס למפעל שרירים או למועדון שאני כל כך לא חברה בו שזה מדהים.
אין לי תלונות לגנים שלי בגלל שהם גנים מאד הוגנים. זללת אז תשמיני, קיצצת אז תרדי.
אז זהו, מתנצלת על העיכוב בתגובות שלי לתגובות שלכם.
ג'ובראן כבר כתב שילדינו אינם שלנו ועכשיו אני מתחילה להרגיש את זה. אני כמעט מתביישת בתקווה הזאת שהילד שלי יהיה דומה לי. שהשייכות אלי תתבטא בכך שנאהב אותם דברים והבסיס הרוחני שלנו יהיה משותף . ומצד שני אני מגלה שאני גם מפחדת מהדמיון הזה כשאני רואה אותו. האם להיות דומה לי זה דבר כל כך טוב? אולי ייחסך ממנו סבל בזכות זה שהוא לא אני?
הוא לא שלך, אני מזכירה לעצמי.. הוא של עצמו.
|
"ילדכם אינם ילדכם כי פרי געגועי החיים אל עצמם, באים המה דרככם אך לא מכם, חיים עמכם אך אינם שיכים לכם. תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם כי נשמתם מסתופפת בבית המחר – שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם. אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם, כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול." |
אני לא כותבת כמו שהייתי רוצה. אולי האנרגיות שלי מושקעות עכשיו בעבודה על שינוי ההרגלים שלי. התחלתי לשנות תפיסה ולא לבחור אוטומטית בדרך הקלה ולעתים להעדיף את הדרך המאתגרת. זה בא לידי ביטוי למשל בכך שחזרתי לדבר עם ההורים של טוליו בספרדית. אני יכולה לתקשר בספרדית אבל זו לא השפה הטבעית שלי והתקשורת הרבה יותר מחושבת. לעתים זה מתסכל ולעתים אני בוחרת לשלב בין השפות ואחר כך לשאול את טוליו מהי הדרך הנכונה ביותר להגיד את מה שרציתי להגיד. זה עוזר לי גם להבין את החמים שלי שעוברים את אותו הדבר עם העברית. יכולים לתקשר אבל התקשורת קשה להם בהרבה.
חוץ מזה אני ממשיכה לרדת במשקל , מה שמתקבל באהדה רבה בעבודתי בה כולן שומרות על משקל (כמובן שיש תחושה מסוימת שהייתה להן ביקורת על דרך החיים הפחות בריאה שהייתה לי בעבר אבל שהן בחרו להבליע אותה). אני לא סופרת נקודות כי אני מרגישה שהספירה הזאת היא כמו כלא בשבילי. אבל אני כותבת את כל מה שבחרתי לאכול וזה עוזר לי להקשיב לגוף שלי ולהחליט ולבחור ולשקול ולא לאכול באופן אימפולסיבי. מסתבר שזה מספיק.
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר במקום שנותן. פעם הייתי כל כך במקום המקבל עד שהרגשתי לא נוח ועכשיו היקום דחף אותי למקום אחר.
אני אוהבת את הידיעה שאני יכולה לתת. זו ידיעה מעצימה.
נהניתי מאד ממאסטר שף. איך אפשר ליהנות מתכנית שלא יכולה להעביר את הריחות והתבלינים? אולי כי המילים והמחוות הגופניות של אנשים שהאוכל הוא בשבילם פיוט ויצירתיות והרבה מעבר לאמצעי קיום. אייל שני מצחיק אותי במחוות שלו. הוא חי ביקום פרטי משלו (אדם שמסוגל לכעוס על סלרי, לדוגמא) היכולת לכתוב שירה על הצלחת באה לידי ביטוי אצל הרבה אנשים בתכנית.
ומיכל אנסקי שובה בהתנהלות שלה, רואים את החושניות שבאכילה (לא על הגוף הדקיק שלה) וביכולת שלה לנסח בשטות שמשלימה את העיטורים שאייל שני מוסיף לשפתו. חיבור מצוין.
חוץ מזה אני ירדתי קילו. אני אוכלת וירדתי קילו. המחברת בה אני רושמת זוכרת מה אכלתי וגם אני זוכרת מה אכלתי. אני מתייחסת יותר בכבוד למה שאני מכניסה לפה. יש לי הרבה יותר אנרגיות, הרבה יותר סבלנות והלחץ מתקלף ממני אט אט.
יש לנו ירקן חדש ליד הבית. החנת שלו היא גן עדן אמיתי של פירות וירקות ואפילו המחירים שלו טובים בהשווה לסופר. אני עוד אחזור אליו והרבה.
סופשבוע נעים….
אתמול המחשב הנייד שלנו היה דלוק על תחנת טלוויזיה צ'יליאנית שהראתה עם מצלמה אילמת את חילוץ הכורים בשידור חי. נולי כל פעם רץ למסך לראות את החבל עולה. היו לו הרבה שאלות לשאול והדרמה האנושית הזאת תפסה את כולנו .
חשבתי על זה שאירוע המדיה העוצמתי והאנושי הזה יחקק בזיכרון של נולי. ויום אחד הוא יזכור איך כשהיה קטן עמד לו מול המחשב וצפה בו מנסה להבין ולחבר לו את הסיפור.
אתמול הייתי עדה לסיפור אנושי מרגש ובמקביל לתהליך חקיקת זיכרון אצל ילד בפעולה.
וזה היה מקסים!
