ארכיון חודשי: דצמבר 2014

רגיל

הייתי רוצה שדברים יהיו אחרת, הייתי רוצה להיות שמחה ולא לדאוג כל
הזמן, הייתי רוצה שיהיה לי זמן איכות אמתי עם האנשים שאני אוהבת. אני מרגישה בור
עמוק של חסר.

מודעות פרסומת

מוניות השירות שלי

רגיל

כנוסעת קבועה במונית שירות אני מכירה את כל הנהגים וגם רוב הנוסעים מהשעה שלי. אני לא תמיד מכירה אותם בשמותיהם אבל נהגים מנופפים לי לשלום כשאני עוברת ברחוב ועוצרים לי בכל מקום כשאני מבקשת, יש גם אינטימיות שונה בין הנוסעים בשעות השונות. יש שעה שהיא מאד נשית בה אנחנו מחליפות חוויות על גידול ילדים והמלצות, יש לפחות ארבעה דוברי ספרדית שלכל אחד מבטא שונה, שני דוברי אנגלית, ברזילאית אחת והונגרי מבוגר וגם הודית. אני נהנית לצוטט ולאתגר את ההבנה שלי למרות שהשיחות סתמיות לחלוטין.

יש שעה שבה כל הזמן מתקשרים לנהג כדי לשמוע אם המונית עברה ומתי תהיה המונית הבאה, יש שעות שקטות מאד בהן אני חושבת פעמים אם בכלל לדבר מהנייד ולהפר את השקט הנעים הזה. יש שעות רועשות או נוסעים רועשים שפשוט מדברים בווליום קורע אוזניים  ואז האחרים מגלגלים עיניים ואני מוציאה את נגן המוסיקה שלי ואז אני כבר לא שם. כן, יש לי נגן בנוסף לסלולרי, אני רגילה אליו והסוללה שלו עמידה יותר מאשר של הניידץ מהנייד אני מקבלת בעיקר סרטונים חופרים מהצהרונית שמאמינה שצריך לתעד כל רגע אבל הילד שלי לא מופיע שם כי הוא מתחמק מצילומים כך שאני מרפרפת באדישות. 

אני גם נוסעת לפעמים עם סטודנטיות (כולל אחת שהדרכתי שעה קודם) ויש לי איתן שיחות מעניינות.

 

במילים אחרות אני מרגישה שיש משהו מאד קהילתי בנסיעה הזאת. עם חלק מהנוסעים נתקעתי בפקקים בלתי אפשריים ופעם כמעט נתקלנו בשלג בירושלים והצטלמנו על כביש בגין.אנחנו מכירים את הנהגים בשמותיהם וגם רואים תמונות של הילדים של חלקם.הנהגים מאד משתדלים ללכת לקראת בקשות של הנוסעים ולפעמים מתאימים את הדרך במידת האפשר.

 

אני ממש אוהבת את הנסיעות האלה. לפעמים זה הזמן שלי עם עצמי, לפעמים זה זמן עם עוד שותפים, אני אוהבת את האיטיות הזאת שמאפשרת לי לקרוא או לבהות באוויר בלי לחשוב על ההתרוצצות הבאה יש אנשים שכשאני רואה אותם בתחנה אני מיידית נרגעת, המונית לא עברה.

 

אני משנה הילוך כשאני שם.

אקרובטית

רגיל

שלום לך בלוג מוזנח שלי, באתי לנער את קורי העכביש ממך ומהכתיבה שלי כי מה לעשות, כשיש יותר מדי חיים ביקום מחוץ למקלדת ולאצבעות אז הוא פחות מתועד, לא זוכרת מתי תיעדתי משהו ממני.


 


הקטע הנחמד במצב הזה שאני מתארת הוא שאין זמן להרגיש אשמה על חוסר השקעה ועל תפקוד חלקי לקוי. האשמה הזאת שקישטה אותי כל כך יפה הופכת להיות פחות רלוונטית.


 


ככל שאני מדברת יותר אני כותבת פחות. אני מתחילה להאמין שיכולת
התקשורת של אדם מוגבלת לX אנשים ביום ואני כבר מזמן עברתי את הX. אני עדיין פטפטנית לא
קטנה ולאחרונה יותר אוהבת קצר ומצומצם. הפייסבוק מאפשר לי לשחרר פוסט קטן וחוץ מזה
אני כל הזמן בעמדה מול אנשים.


כמו שכבר כתבתי מאד כיף לי להדריך קבוצה ובמיוחד קבוצות קטנות של
אנשים שבאמת באו לשמוע את מה שיש לי להגיד כי רס"ר משמעת אני ממש לא (אם כי
יש לי כבר טכניקות למצבים כאלה כמו מבט מצמית או השתתקות פתאומית שגורמת לפטפטנים
לשמוע את עצמם ואז לגלות שמחכים להם. יש בי צד סדיסטי שנהנה מהמבוכה הרגעית שלהם).


 


לאחרונה אני מדריכה גם בשנתי (היי, מה עם שעות נוספות?)


 


אז יש מחיר מסוים שבא לידי ביטוי בפספוסים קטנים ובשכחות כי אני לא באמת יכולה להיות בכמה מקומות במקביל באותו זמן למרות שאני מאתגרת את אי היכולת הזאת כל יום מחדש.


 


אני מצליחה להיות אמא טובה דיה ואשה טובה דיה ואפילו קוראת טובה דיה (ותודה לפקקים ב 443) . המשפחה האלופה שלי לא מתלוננת על ההזנחה שנגזרת מהמצב הזמני ואני מרגישה שיש משהו דווקא בזמן הקצר המרוכז והלא מובן מאליו יחד.


 


ומצד שני אחת לכמה ימים יש תזכורות קטנות שמזכירות לי שאני לא באמת סופר וומן, עייפות מצמיתה, דכדוך (שלום הורמונים!) ולפעמים אגרסיביות כבושה כי אני אגרסיבית מופנמת אז מי שמקבל את זה רואה את קצה הקרחון של העצבנות שלי בעוד אני רואה את עצמי כענק הירוק.


 


אוקיי, אז יש גם אשמה.


 


תקופה שהיא גם טובה וגם קשה וגם משמחת וגם מעיקה וגם מטונפת (שלום ערימות כביסה) ואני מקפצת לי מעדנות בין לבין לבין ומרגישה נעה בין שביעות רצון עצמית מטורפת לתחושה שאני על חבל דק מעל התהום ומעייף להתאזן עליו.


 


אה והפרעת קשב, גם לי, גם לבן שלי. הוא מאובחן, אני לא. אולי זה הקשב הדרוש למציאות שלנו, קשב קצר ונודד?