ארכיון חודשי: אוגוסט 2006

נחמדות

רגיל

קטע לא ציני


מסתבר שהיום יום הנחמדות. ואני תוהה :


למה צריך להיות יום אחד לנחמדות במשך כל השנה ובשביל מי ?


הרי מי שנחמד כל השנה כמוני יהיה נחמד גם ביום הזה (מן הסתם) ומי שלא נחמד יסתכל ויראה שהיום הוא יום הנחמדות ואז יגיד: טוב, נהיה נחמדים היום….


ומה זה בכלל נחמדות?

אני מגדירה נחמדות כהשתדלות שלאדם שמולך ובכלל לאחרים יהיה נעים וטוב. למשל: חיוך, מלה טובה, עזרה, לפעמים גם ויתור וחוסר קטנוניות (כל עוד את לא מרגישה קורבן אחרי שויתרת כי אז זה כבר סוג של סחר חליפין-ויתרת כי את מצפה למשהו בתמורה).


למדתי גם שנחמדות משתלמת: למשל גרמתי בבקשה נעימה לשני אנשים לותר לי על התור שלהם בקופת חולים כי הייתי עם תינוק בן פחות משבוע.

בקיצור, תהיו נחמדים גם בשביל הכיף שלכם עצמכם.

הבהרה: אני לא נחמדה כל הזמן לכולם אבל יש לי איזו שהיא בקרה גם על האי נחמדות שלי.

* ג'קו היה נחמד אלינו והתעורר רק פעמיים הלילה (לא משנה שהאישלי אמר לי שהוא דחף לו מנה כפולה של מטרנה….)

מודעות פרסומת

בונים שגרה

רגיל

 התחלתי לדחוס לתוך הימים הארוכים מגוון פעילויות. החל מביקורים קצרים של המשפחה הקרובה (מהצד שלי כי הבית במצב לא ראוי לארח בו את חמותי שאמנם מתה לעזור אבל יש לה סטנדרטים כאלה של ניקיון שהאיש המסכן שלי יאלץ לקרצף לפני בואה) ואפילו הצלחנו להכניס ללו"ז טיול עם ג'קו בתוך מנשא קשירה.


הטיול היה ממש הברקה של חברה או יותר נכון ידידה שהאישלי עבד איתה בזמנו ואני עבדתי עם בעלה ואז גילינו שהם גרים בניין לידינו. לה יש ילד בן שנה וכרגע היא מובטלת אז היא הציעה להשאיל לי את מנשא הקשירה שלה ולצאת לטייל עם הגור הקטן.


וכל עשינו טיולון בשכונה וג'קו היה מאד מרוצה במנשא. היה ממש מהנה לדבר איתה ולקבל מגוון טיפים ובכלל להחליף חוויות אימהות.


ואני הרבה פחות מתוסכלת.


היום נראה כמה ג'קו העלה במשקל. האישלי אומר שג'קו חושב שמן ושהוא כל הזמן יונק.


 אני טוענת שהוא אף פעם לא מגיע לחלב מהחלק האחורי של השד שהוא שומני ומקבל רק חלבון ולכן הוא כל הזמן רעב.


(עד לפני שבועיים לא ידעתי מה זה חלב אחורי ועכשיו גם האישלי יודע).


ועכשיו אני מתכננת כל פעם לקחת על עצמי פרויקט נקיון קטן כמו לסדר את ארון הספרים וכו' כדי להרגיש מועילה. האישלי טוען שאני לא צריכה לעשות כלום כי מספיק שאני מניקה אבל יש בפעולות האלה משהו מרגיע.

ועדיין יש לי המון ספרים לקרוא. אולי יום אחד הריכוז שלי יגיע. בינתיים אני אפילו לא מסוגלת להתרכז בדיוידי של העונה החדשה של "עמוק באדמה". אבל זה בסדר.

בקיצור, מצב הרוח משתפר מאד ומחר אחותי והאחיינים הממתקיים שלי מגיעים לביקור כי הם לא הצליחו ממש לראות את ג'קו בברית. זה חמוד כמה שהם מתרגשים מהולדתו.

פוסט לא הכי מעניין אבל זה מה שיש נכון לעכשיו. רוצה לחזור לשגרת הגרפומניה כדי לא להרגיש כמו ציצים שמחוברת אליהם אשה.

(אני מתחילה לדבר עם ג'קו כמו אינפנטילית ואומרת כל הזמן ציצי ובולבול כמו אישה בגן. חייבת להפעיל את המוח חייבת חברת מבוגרים חייבת ! טוב שיש מרחב וירטואלי)

קיטורים של מינקת

רגיל

כמה זה מוזר לי ומדכדך היא להיות סגורה בבית ולהפוך את עצמי למה שאני מכנה : אמא ציצי כי בערך כל מה שאני עושה זה להניק. ההנקה זו אחת הפעולות הכי משעממות שיכולות להיות , מה גם שזה תמיד כשאין מה לראות בטלויזיה.


אתמול הינקתי מול "ציפורים מתות בסתר" .


ג'קו המסכן הצטנן והוא מצרצר דרך האף בצורה מעוררת רחמים. מצד שני אין לו חום או סימני מחלה שדורשים לקחת אותו לרופא. השיקול הוא שהוא עלול לחטוף משהו בדרך לרופא. ניסיתי תמיסת מי מלח.

התחלתי לקבל אורחים כך שהלו"ז שלי יהיה מלא במשהו שהוא לא הנקה אכילה ושינה. השבוע מוקדש לצד שלי ובשבוע הבא נראה. מצד שני הבית שלי הוא ממש לא משהו להתגאות בו. מזל שבמשפחה שלי הסטנדרטים יותר נמוכים ולא יעבירו לי אצבע על משטחים מאובקים.


אולי בכל זאת יהיה לי קל יותר ככה.

מתכננת יציאות עם ג'קו. החלטתי שיש גבול כמה אפשר להיות סגורים בבית. הבעיה היא שאין לי רשיון נהיגה והעגלה נמצאת בתא המטען של האוטו כי אנחנו גרים בקומה גבוהה ללא מעלית. הפתרון הוא מנשא אבל המנשא שקיבלנו לברית לא הכי נוח.

לבולבולון של הפשוש שלום הוא אדום משהו ועם מין קרום שאמור לרדת בשלב זה או אחר אבל ממש לא כואב לו. הוא בוכה רק כשהוא רעב או כשהחיתול מאד מלא.

זהו, חיים מרתקים יש לי. אני קוראת את "שחיטה שחורה" של שחר מגן. יש בספר משהו קצת טווין פיקסי אבל הוא מוזר מדי בשבילי. הגעתי לאמצע אז כנראה אסיים.

איך הצטרפתי למשפחת ישראבלוג

רגיל

פוסט ללא תינוק….

לפני 4 שנים כאשר למדתי ספרנות ומידענות היה לנו קורס על ניהול ידע שגילה לנו את עניין הבלוגים. בעקבות עבודה שעשיתי על בלוגים הגעתי לישראבלוג. התחלתי בתור קוראת לא מגיבה וכך הגעתי לאחת, לרדרל, ל נ' שהייתה פעם וירטואל קרמבו, לנינה ואליאנה ועוד רבים ורבות.


(סליחה על העצלות אבל אין לי כוח לקשר לכל הבלוגים).


לפני כשנה מצאתי את עצמי פעילה הרבה יותר בבלוגוספירה. גיליתי שיש לי מה להגיד וכתבתי תגובות.


היה לי פחד מסויים לכתוב בלוג בעצמי ולאבד שליטה על מידת החשיפה והאנונימיות וכך החזקתי מעמד כחצי שנה. לי, חברתי מהעולם האמיתי התחילה לכתוב בלוג לא אנונימי וממש עשתה לי חשק. ואז במרץ הגעתי למקום בו ממש רציתי להתחיל לכתוב, הצורך בער בי  במיוחד בגלל שאחרי מספר שנים בהן הייתי באותו מקום הגעתי לשנה מלאת שינויים בחיי. וכך פתחתי בלוג.


ואני לא מתחרטת על אף רגע. היה לי כיף שבלוגרים שקראתי במשך שנים הגיבו לי והיה לי כיף עם הידיעה שקוראים אותי וממליצים עלי. התגברתי על הצורך לבדוק כמה קוראים אותי וכמה מגיבים (טוב, לא לגמרי).

ועכשיו כשאני בבית עם תינוק בחופשת לידה אני מרגישה שהבלוגוספירה תורמת לי יותר מתמיד…. 

טאדם-לג'קו יש שם

רגיל

החלטנו לקרוא לג'קו ינאי. למרבה ההפתעה השם היה אהוב על שני הצדדים במשפחה.


למקום שני הגיע השם עמית….

לרך הנולד שלום. המוהל כבר הוריד לו את התחבושת והוא לא סובל מדי מכאבים. אמא שלו בכתה הרבה יותר ממנו וכמעט ההיתי צריכה אני לקבל תחבושת טבולה ביין אדום מתחת לפה.


מיותר לציין שלא אכלתי כלום, הינקתי בחדר נפרד ולא רציתי לצאת או לעזוב אותו לשניה. חמותי התעלקה עלי אבל קיבלתי תמיכה וסולידריות מבנות הדודה שלי, אחותי וחברותי(בסוף הזמנתי שלוש) והסבים שלי בכו מהתרגשות.

זהו, עבר וג'קו -ינאי אפילו ישן לא רע הלילה.(מי אמר שלסמים כמו אקמולי אין יתרונות?)


ועכשיו תמונה שבת דודתי צילמה בבית החולים של הטרול הקטן.



בחירת שם לג'קו

רגיל

ג'קו הקט (עכשיו זה השם החדש)קיבל שמות חיבה בלי סוף עוד מהרחם. היום הוא יקבל סוף סוף שם אמיתי. לצערי הוא יקבל אותו ביחד עם חיתוך אבל אני משתדלת לא להיות חרדתית מדי כדי לא להלחיץ אותו.


אני חייבת לציין שהחלק של להחליט על שם הוא החלק היותר מהנה כשיש לך תינוק. יש בתהליך הזה משהו מאד אינטואיטיבי ומאד לא צפוי. מראש ידעתי שזה כך ולכן אמנם היה שם שרציתי במיוחד אבל החלטתי להיות פתוחה לעוד שמות.


אחרי הלידה סיפרתי לאישלי על השם שבחרתי. הוא לא גילה התנגדות אבל ביקשתי ממנו להציע שמות משלו כדי שתהליך בחירת השם יהיה משותף. בין השמות שהציע היה שם אחד שמצא חן בעיני במיוחד וכך נשארנו עם שני שמות ועד אתמול התלבטנו. בסוף הצעתי לו לגגל את השם שבחר כדי לראות אילו אנשים קרוים  בשם זה (קודם בדקתי את מקור השם והוא קשור לדמות היסטורית לא הכי סימפטית אבל החלטתי להתעלם מזה) ויצאו דבוראי (כוורן) שחקן (לא מפורסם) צלם (חתונות). רוב האנשים ע"פ גוגל בשם זה כשם פרטי שייכים לדור שלנו.


והסתכלתי על הפרצופון וראיתי שהשם מתאים לו בול. מבחינת הצליל והאופציות לשם חיבה. סיבה נוספת לבחירה בשם זה הייתה שזה שם פחות נפוץ בהשוואה לשם שאני בחרתי.


אז כשזה יהיה רשמי גם אתם תדעו.

חזרה לגרפומניה

רגיל

פוסט זה נכתב ביד אחת….

מסקנות מחדר לידה:

להתאפק 15 שעות עד שלוקחים אפידורל זה טמטום.

סמי הרגעה ומשכחי כאבים זה מצויין וכל המרבה הרי זה משובח.

ניתוח קיסרי זו חוויה מוזרה ביותר אבל לפחות התפרים הם לא במיקום המאד בעייתי.

אחרי לילה כמעט ללא שינה אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לחדר עם 6 יולדות מהן שתים חרדיות אחת בוכרית ואחץ ערביה עם חמולות וכן מישהי שאכלה הרבה שום.

תינוקות זה דבר מחמם. אני מגירה גלונים של זיעה כשאני מחזיקה אותו.

תינוקות(התינוק שלי) זה התרופה הכי טובה להורמונים גועשים.התקפי הבכי שיש לי נרגעים פלאים כשהוא בידיים שלי.

אם לקחתי את התינוק שלי בגיל 5 ימים לרופאה האנתיפטית שלי רק כי אני חושבת שהוא לא נושם טוב אז אני אמא היסטרית?


(טוב, זה באשמת אבו רונלדיניו שאגב קם איתי בכל פעם שהגוזל צייץ מתוך הזדהות)

התינוק שלי קיבל 10 במבחן האפגר-אני אמא גאה.


הבולבול שלו נוטה לצד שמאל. מי שהפנה את תשומת לבי לכך היה המוהל.


התינוק שלי הוא מכונה קטנה לייצור חרא. לפני שלושה ימים ממש קינאתי בו.


ועכשיו הוא לועס לי את היד באסרטיביות מה שאומר ששעת הציצי הגיעה.