חזרתי

חזרנו מהמסע שלנו בחבל אנדלוסיה בדרום ספרד. הלומים, שמחים וקצת מחפשים מחדש את מקומנו בשגרה שנשארה כמו שעזבנו.

כל מסע הוא קצת ויתור על שליטה. את שולחת חלק מרכושך ליעד בלתי נראה ולהישאר עם הספק שתראה אותו שוב. את תלויה באוויר בטיסה שאת לא באמת יודעת איך היא תסתיים והילד האהוב שלך נשאר בידיים אוהבות מאד אבל הן לא הידיים שלך.

כאשר מצליחים לשחרר את השליטה מצליחים ליהנות הרבה יותר.

 

ובטיול הזה נוסף גורם שלישי, לא טיילנו לבד אלא עם עוד זוג מה שמאד הלחיץ אותי בהתחלה בעיקר כי זה אומר, נכון, עוד ויתור על שליטה. בסופו של דבר זו הייתה תוספת מוצלחת. כל צד השתדל להתחשב בצד השני וגם ליהנות. בזכותם טיילנו הרבה אחרי השעות שאנו מטיילים בדרך כלל (כי הם ציפורי לילה) וגם נסענו למרחקים כי נוספו לנו נהגים. גם הם ויתרו על השליטה בגלל שהם לא יודעים את שפת המקום ובני המקום ברובם לא ידעו אנגלית.

 

לא תמיד היה קל אבל דווקא במחשבה לאחור אני מאד שמחה שטיילנו בהרכב מורחב. היו הרבה צחוקים והרבה התקרבויות. היה ביחד והיה גם לבד.

 

חזרנו עמוסי שקיות עם דברים שכולנו אוהבים ומתנות לרוב.

 

מלאה בחוויות שבטח עוד אכתוב עליהן, בתחושת עייפות וחופש וגם סוג של רווחה כי עם כל הקושי לחזור לשגרה אין כמו בבית.

מתמטיקה

המתמטיקה בשבילי היא סוג של סמל. אפשר להגיד שהמספרים ואני לא חברים טובים. זה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שמדובר במערכת עם חוקים מאד ברורים כך שמדובר יותר במחסום פסיכולוגי של שנים. למרות המחסום שיבצו אותי בהקבצה א'. עד היום לא ברור לי מה עבר להם בראש אבל נראיתי חכמה.

כל תקופת היסודי הוצאתי ציונים מרהיבים בקטנותם ובכלל חייתי בהדחקה גדולה סביב הנושא עד שהלכתי למורה פרטית שבאמת הייתה ממש טובה והצלחתי להבין יותר טוב חומר של שנה שלמה בחודש.

 

את הבגרות במתמטיקה צלחתי למרות שהיו כמה דברים שפעלו נגדי. החבר הראשון שלי היה אמנם מאד חזק במתמטיקה ואפילו ישב איתי על החומר אבל רצה הגורל ונפרדנו יומיים לפני הבגרות. יום לפני הבגרות הוא בכל זאת פתר איתי ועם הידידה שלו מבחנים לדוגמא (כן, אחרי שנפרדנו)אבל אותו מפגש בעיקר עשה לי רע עוד יותר ואת הבגרות עשיתי עם מסך דמעות. איכשהו דווקא העולם המסודר של המתמטיקה עזר לי קצת עם הבלגן שלי בראש והצלחתי בכל זאת לקבל ציון סביר פלוס (תהרגו אותי, אני לא זוכרת מהו).

 

עדיין יש לי מחסום מסוים שקשור למספרים. כשאני יושבת עם חברותי בבית הקפה אנחנו מעבירות אוטומטית את החשבון לחברתינו רואת החשבון והיא אומרת   מה כל אחת אמורה לשלם. את המבחן בסטטיסטיקה באוניברסיטה עברתי במועד גימל "על הקשקש" והחיים בכל זאת יפים יותר ללא הצורך ללמוד מתמטיקה.

 

לשמחתי טוליו הוא המוח בכל מה שנוגע לתחום זה וברור לי כבר מי ישב עם נולון על השיעורים במתמטיקה.

 

 

סוג של שקט

החלטנו לא לקחת את המחשב הנייד לטיול. זה תואם את התפיסה שלי לגבי חופש ושינוי שגרה אבל המחשבה על כך מערערת אותי. הערעור הזה גורם לי לחשוב על התלות המוחלטת שלנו באינטרנט, הצורך הזה להיות מחוברים כל הזמן, הפחד להפסיד משהו והרצון להיות תמיד מחובר למערכת כדי לחוש שליטה.

 

אני שלמה עם ההחלטה. מעבר לרעיון של להסחב עם מחשב נייד שהוא לא דבר קל בכלל(המחשב שלנו כבד יחסית למה שיש היום) אנחנו מקבלים טעימה מהעולם שהיה פעם. העולם בו דברים לקחו יותר זמן ולא היו זמינים במחי שני קליקים על העכבר.

 

סוג של שקט

 

 

 

 

חיי במשפטים קצרים

נולי יצטרף בקיץ למועדון הממושקפים שכולל את ההורים שלו. לא מפתיע בהתחשב בגנטיקה הדפוקה משני הצדדים. מנסה לשכנע את עצמי שמשקפיים בגיל 5 זה לא צלקת לכל החיים.

מוצאת את עצמי מתעצבנת משטויות קשה לדאוג כל הזמן וקשה לי עם האשמה שמחלחלת לה מדי פעם. כנראה שבפעם הבאה ניסע עם נולון.מרוב אשמה אני רבה איתו. "הכול בדולר" מרוויחים יפה מהנסיעות שלנו.

ובכל זאת זו הרגשה נהדרת להשאיר את נולי בידיים טובות ופשוט לנסוע. להרגיש שוב את החופש של להיות בלי ילדים (בעירבון מוגבל מאד ולדקה וחצי)

באמת שאני לא יודעת איך הטיול יהיה. אני יודעת שהוא יהיה . אינטנסיבי. ,אני יודעת שהוא יהיה לראשונה עם עוד זוג ("מהצד של טוליו") זוג שאני מחבבת בעירבון מוגבל כלומר לא סובלת בחברתם אבל גם לא הבחירה הראשונה שלי. כן הבחירה הראשונה של טוליו.

אני חוששת שאני לא אצליח להרגיש איתם מספיק נוח. אני חוששת שאני לא ארשה לעצמי מספיק להיות אני.

האמת היא שאני הכי אוהבת לטייל מצומצם. לבד או בזוג.

אבל זה לא יקרה  הפעם.

אתמול איווררתי את החששות האלה ושוב הובנתי לא נכון.

אני איהנה גם אם זה יהרוג אותי!

אלבום התמונות של חמותי

 

משפחות זה נושא שמרתק אותי באופן חריג. אולי כי יש בי חצי משפחתי שאני יודעת עליו מעט מאד וכבר אין את מי לשאול. אתמול בביקור שלנו חמותי שלפה את גלוית הברכה ששלחה לה דודתה מצ'ילה. ניסיתי למקם את דודתה באילן המשפחתי שבראש שלי (משפחתולוגיה זה תחום שטוליו מעולם לא הצטיין בו) ואז זרמו הסיפורים. סיפורים על חברות ועל טרגדיות משפחתיות מסתוריות . זה שנהרג בתאונה מסתורית אחרי שניסה לרוץ לתפקיד בבחירות וזה שהתאבד (היה דיכאוני) ועל הסופר המיוסר וזו שהתחתנה עם גבר שכפול מגילה. בקיצור מעיין שופע של סיפורים. אחר כך חמותי הביאה את אלבום התמונות ואז גיליתי את חמותי הצעירה מחייכת ומאוהבת (לא בכל התמונות, בחלקן היה לה הפרצוף הרציני שיש לה היום. חמי לעומת זאת הוא חיוך מהלך) ושפע של בגדים ונשים שנראו כמו שחקניות קולנוע משנות ה30 וגברים מעונבים. אלה שמחייכים ואלה ששומרים על פאסון.

מצחיק היה לראות את טוליו  ונולי וגיסתי בתווי הפנים של חמותי וחמי הילדים. מטען גנטי .

טוליו נדהם מהסבלנות וההקשבה שלי ועוד יותר מכך שהרבה סיפורים הוא בכלל לא הכיר.

אני גם מאד משתעשעת ממידת הקונקרטיות שבה חמותי זוכרת . חמותי זכרה למשל שבחתונתה היא הייתה מעוצבנת כי הביאו אותם ברכב שהדלת שלו לא נפתחה טוב.  או את אותו יום בו הלכו לפארק היא ובני דודיה כשאחת מהן הייתה חולה מאד בבית . היא גם לא נעדרת הומור עצמי. למשל על תמונה אחת שלה ושל אחותה היא אמרה: "הנה האחיות הזועפות".

 

הרגשתי שגיליתי שם באלבום עולמות שונים ומשונים. מקום אחר תקופה אחרת ואנשים שלכל אחד יש את הסיפור  שלו. עצוב לחשוב שחלק מהאנשים התאדו ויתאדו בשכחה האנושית. כל סיפור קטן כזה הוא חלק מהמטען האישי של האישה שילדה את טוליו שלי. זה מדהים כמה סיפורים משפחתיים משפיעים על חיינו הנוכחיים.

 

למשל במשפחתי אמרו תמיד שצריך להיפרד בטקסיות עם נשיקה וברכה. מקור המנהג היה דודתה של סבתי שיום אחד בעלה חיפף בפרידה ולא נישק אותה מתוך ביטחון שישוב. ונהרג  כאשר הפדאיונים ירו על האוטובוס בו נסע. הסיפור הזה השפיע על כולנו . משהו מהחרדתיות שלי מקורו באותו סיפור.

 

 

 

חמותי אמרה לי שהיא מקווה שהנכד שלה או בנו יהיו בעלי כישרון כתיבה ויום אחד יכתבו את הסיפורים.

 

ואני חושבת שאולי יום אחד אעשה את זה בעצמי.

 

 

יש פרידות שמחות

ארון הבגדים שלי או יותר נכון, גומחת הבגדים שלי, הסתכל עלי הרבה זמן במבט מאשים. הבגדים שהפכו לערימה של בלגן מטריד ביותר. במילים אחרות הגיע הזמן לעשות את מה שאנשים נורמליים עושים בתדירות גבוהה יותר. לסדר את הארון ולהחליף בין ערימת החורף לערימת הקיץ.

ואז הבנתי שאם אני רוצה לגמור את העסק בזמן סביר אני חייבת להיפטר מחלק לא קטן מהבגדים.

לקחתי שקית זבל שחורה והתחלתי לדחוס: יותר מדי בגדים שאפשר ללבוש רק בבית. הסוודר הכתום הוא סמרטוט שראוי  לשקית, החולצה הגזורה גם. אני אל צריכה יותר מחולצת סמרטוט אחת וזו של "הארץ" עם הציור שעשה חנוך פיבן לדנה אינטרנשיונל בשמלת גוטייה מספיקה בהחלט. יש בה חורים ענקיים אבל אני לא זורקת אותה. לצביעת שיער היא מספיקה. היא הייתה אחת החולצות החביבות עלי כיוון שהגיעה לי עד הברכיים ולאישה בגובה מטר שבעים קשה להרגיש קטנטנה ועטופה.החולצה עשתה את זה .

 

חולצת פלנל גברית משובצת שפעם חברה השאילה לי כדי שלא יהיה לי קר אחרי שעשיתי אצלה יוגה. החולצה היא של החבר שלה שבינתיים הפך לאקס. גם אותה חברה נעלמה מחיי (לא משהו דרמטי, סתם החיים שלקחו אותנו למקומות אחרים). נתתי לטוליו למדוד את החולצה והיא לא התאימה לו. אני כבר לא לובשת חולצות גבריות משובצות, הזכרתי לעצמי

 

ו

אז הגעתי לחלק הקשה: הבגדים שלא עולים עלי. חולצה שלבשתי לאחרונה כשטוליו ואני התחלנו לצאת. חולצה מחויטת שחורה עם נקודות לבנות ובד נעים. חולצה ממש יפה אבל במידה שקשה לי לראות את עצמי בה ובסגנון שאני כבר לא הולכת עליו. אותה החלטתי לתת לאחותו החתיכה של טוליו. תרצה תיקח, לא תרצה תעביר.היו שם עוד כמה בגדים שהיו אהובים בזמנם אבל הפסיקו להתאים לי.

 

הרגשתי שהויתור הזה הוא גם סוג של קבלה של הג'וליאנה העגלגלה שגם אם תרזה תיקנה לעצמה בגדים חדשים.

 

השקית הלכה והתמלאה ועדיין הרגשתי שיש לי המון בגדים. בגדים שכבר לא לבשתי כי שכחתי מקיומם צצו להם כמו משום מקום.

 

---

 

אני מאד נהנית מהתכנית של טריני וסוזנה שמאפשרת לגברים ונשים לצאת מהקופסא של הדימויים שלהם על עצמם ולאפשר להם להתנסות בסגנונות אחרים תוך קבלה עצמית. לא תמיד אהבתי את התוצאות הסופיות אבל חשבתי כמה היה נחמד לי לו הייתי מעיזה גם סגנונות לבוש אחרים. בפסח האחרון לבשתי לראשונה בחיי טייץ. לפני כן חשבתי שטייץ זה בגד של פרחות אבל התאהבתי בטוניקה שראיתי והבנתי שעם מכנסיים רגילים היא נראית פחות טוב. אני עדיין די שמרנית בסגנון לבוש שלי (שלוך אלגנט) ובכל זאת אני אוהבת להתלבש יפה.

 

תוך כדי סידור היו לי כמה החלטות:

 

לצמצם את בגדי הבית שלי למינימום. שמה שנשאר יהיה יפה. גם רפוי יכול להיות נחמד ולא דהוי.

 

לדאוג לגופיות טובות ללבוש מתחת לחולצה. יש לי חולצות חביבות אבל עם מחשוף שכבר לא מתאים לי

 

לקנות חזיות איכותיות

 

להקפיד ללבוש את כל המכנסיים שיש לי ומה שבכל זאת לא עומד במבחן השנה יעוף.

 

 

 

 

 

נולי ואלוהים

נולי התחיל לפגוש את אלוהים בסיפורי התנ"ך שמקריאים לו בגן. בהתחלה הוא לא כל כך סימפט אותו בגלל שהוא נשמע לו כמו טיפוס רגזני שמעניש אז הוא החליט שהוא לא מאמין בו. לאחרונה נשמעות בבית זמירות אחרות. אתמול הוא (שוב) התחיל לשאול שאלות על השואה  ואז הוא אמר: נראה לי שהייתי מסתדר בשואה כי הייתי מבקש מאלוהים שיעשה לי אבא ואמא אחרים (טוב שיש לנו תחליף).

אחר כך הוא שאל אותי למה בכלל אלוהים ברא בני אדם. אמרתי לו שכל מה שקשור לאלוהים לא יודעים דברים אלא מנחשים. הוא מצא את התשובה שלו די מהר: כדי שלא יהיה בודד.

 

אלוהים זה תחום שקשה לי לנקוט בו עמדה חד משמעית. אני לא אתאיסטית אבל מאמינה בדו קיום שקט, אלוהים נמצא בספירות שלו ואני בספירה שלי . זה טוב לדעת שיש "מבוגר אחראי" גדול ממני אבל זה לא חובה מבחינתי לסגוד לו. לפעמים כשטוב לי אני מרגישה צורך פנימי להודות לו אבל לא בפולחן אלא בלחישה קטנה כזאת: היי תודה…

 

קיום עם אלוהים הוא בשבילי קל יותר.

 

---

 

חוץ מזה קיבלתי את ההוכחה שלי שנולי צריך את הסמכות שלנו וממש מבקש אותה. לי יש קושי עם הבלגן בבית שלנולי יש את חלקו בו. אמרתי לנולי שאני רוצה שנעשה הסכם וברגע שאני מבקשת ממנו לסדר לפני ארוחת הערב הוא יעשה את זה. אמרתי לו שגם אבא ואני לא תמיד מחזירים דברים למקום וגם הוא יכול להזכיר לנו. נולי הסתכל עלי במבט מזועזע וצעק: "אני לא אבא שלך ולא אמא שלך ולא הגננת שלך . אני לא יכול להעיר לך." הייתה לו התנגדות כל כך חזקה לעניין  שזה נראה לי כמו בקשה מפורשת לסמכותיות מצידנו. 

 

 

 

 

בוקר של שבת ואני מרגישה שאני רוצה לכתוב שוב פה בבלוג. לאחרונה היו לנולי המון יציאות שלא תיעדתי בזמן אמת. שגיאות לשוניות חמודות והתבטאויות בוגרות שממש הרשימו אותי והם התפוגגו להם בגלל חוסר התיעוד שלי. אני מוקסמת ממנו וגם רבה איתו המון לאחרונה. יש לו אופי חזק ורצונות ברזל ולפעמים אני לא יודעת איך להתמודד עם הראש בקיר הזה. זה לא טוב להיות במקום הזה של חוסר אונים הורי. אפילו מפחיד קצת.

 

ומצד שני יש גם רגעים כל כך מקסימים ומתוקים.

 

הנסיעה לספרד באה לי בדיוק בנקודת עייפות מלהיות אמא. קשה להודות בזה אבל לפעמים יש לי חשק להסיר כל אחריות . ההפסקה הזאת באה לי טוב.

 

וחוץ מזה קראתי את "בניגוד להוראות היצרן" של עידית אלנתן  והרגשתי שעירית לינור קמה לתחיה אבל עידית אלנתן עשתה את זה הרבה יותר טוב מעירית לינור.ממש נהניתי ורק הצטערתי שבזבזתי את הספר עכשיו ולא שמרתי אותו לטיסה זה מין ספר שמסתערים עליו וקוראים אותו בבת אחת.

 

בכלל לאחרונה יש לי המון ספרים מבטיחים שמחכים שאקרא אותם בנשימה עצורה. "כאוס רגוע" של סנדרו ורונזי.  הוא נפלא ומיוחד ואחר. "לרוץ עם המילים" של רבקה רז שעוסק בכתיבה ונותן הרבה השראה.

 

רק זמן צריך. זמן שקט בו העיניים לא נעצמות והלב נפתח לקלוט את כלהמילים.

השואה כפי שסיפרתי לבני

 אני משכיבה את נולי לישון, ונולי שואל אותי איזה חג מחר. אני מסבירה לו שלא מדובר בחג אלא ביום זיכרון. בהתחלה חשבתי להשאיר את העבודה לגננת אבל בכל זאת קשה היה לי להשאיר אותו כך וכך סיפרתי לו שלפני הרבה שנים היה איש רע שחשב שצריך להרוג את כל היהודים. ("אנחנו יהודים?" שואל נולי בחשש, כן, אני אומרת אבל האיש הזה כבר מת) היו יהודים שהוא הצליח להרוג ("גם ילדים?" כן, גם ילדים)  ואותם אנחנו רוצים לזכור. "מי למשל?" שואל נולי. למשל גם אבא של סבא משה אבל מצד שני היו הרבה יהודים שניצלו כמו סבא משה ואמא שלו ואחותו. תדע לך, נולי שבכל מקום שיש אנשים רעים יש גם אנשים טובים שלא יתנו לרעים לשלוט. הם יעזרו לאנשים ויצילו אותם ולא יתנו לדבר כזה לחזור. ואתה תגדל וגם אתה תהיה טוב ותעזור למי שחלש ממך.

לפני כשנה קראתי את ספרה של אלונה פרנקל "למה לנפתלי קוראים נפתלי" . קראתי אותו לאחר שעלו בי המחשבות איך לעזאזל מספרים זוועה כזאת לילד. הספר מצוין כי הוא לא מטשטש את הרוע אבל בכל זאת נותן לילד את תחושת הביטחון ואת נקודות האור והכי חשוב מדגיש את הטוב. זה נתן לי כיוון מחשבתי מסוים וכיום כשנולי בוגר יותר הרגשתי שחשוב להעביר לו משהו מזה.