מדי פעם לפריזאית יש בבלוג המשובח והמעודן ולפעמים מעורר הקנאה שלה פרויקטים בהם היא מזמינה כותבים לכתוב על נושא מסוים. פרויקט חג המולד שלה הוא על רשימות . למעשה על המנהג לעשות רשימות של דברים לעשות ואני חשבתי שזה רעיון נפלא לכתיבה. במיוחד עכשיו כשאני מנסה טיפין טיפין להתגבר על  מחסומי כתיבה חדשים ואני חשבתי שאני כל כך טיפוס של רשימות.

 

בעבודה אין לי רשימות אבל יש לי מחברת בה אני כותבת כל דבר שאני לא יכולה לעשות במקום . זה עוזר לי להשתלט על נושא ריבוי משימות ובאופן מפתיע אני פחות ופחות מרגישה צורך להשתמש בה.

 

וזה מוזר כי אני אדם לא מאד מסודר כלומר, הסדר הוא דבר שלא בא לי באופן טבעי ולא מובנה לי באישיות ולכן במשך שנים חשבתי שהרשימות עוזרות לי וראיתי שבמקרים רבים אני מבלבלת הוספת סעיפים ברשימה עם עשייה . אז אני מסתכלת על הרשימה והיא מסתכלת עלי.היא לא מפעילה אותי.

 

ודווקא עכשיו כשהזמן הפנוי שלי מצטמצם משמעותית אני מגלה שאני מצליחה לעשות את מה שצריך פשוט כי צריך. כשהארון של הילד כמעט ריק כי רוב הבגדים בכביסה זה מוביל למסקנה חד משמעית שמחברת אותי עם מכונת הכביסה.

 

אני עדיין לא סמל היעילות ויש לי מקומות מבולגנים שכנראה יישארו מבולגנים. למשל הבישול שלי . אני בחיים לא אוציא את המרכיבים לפני הכנת המנה וברוב המקרים אני לא אשטוף כלים תוך כדי בישול. אבל אני לא מאמינה שנזק רציני ייגרם למשפחתי כתוצאה מכך.

 

ועכשיו אני מוצאת את עצמי חושבת על רשימה אחרת שכוללת את הדברים שאני אוהבת לעשות ולא עושה כי הטלוויזיה בולעת את האנרגיות האחרות של היום. וגם הרשתות החברתיות.

 

1. לכתוב משהו לא פרקטי אבל כל יום.

2.הזמן היקר והנפלא עם נן במיטה לפני שהוא נרדם קדוש

3. וגם הזמן הזוגי עם טוליו צריך להיות קדוש. כי אני רוצה להיות איתו לא רק במקומות הפרקטיים בחיים של חלוקת משימות.

4. לא נורא אם בלהטוטנות הזאת של החיים גם נופלים כדורים. זו פשוט הוכחה שיש יותר מדי כדורים באוויר.

5. לא להזניח קריאה בספרים אהובים. ולהשקיע בפעילויות פנאי יותר: מועדון הקריאה שאני חברה בו מזין נפלא את הצורך שלי במפגש כיפי עם נשים כיפיות וגם מספק לי מסגרת לקריאה ותובנות חדשות על ספרים.אני רוצה לראות הצגות ויש לי שני פרטנרים לזה: אחי וחברתי.

6. ליזום שיחות עם חברות קרובות שרחוקות גיאוגרפית. המרחק הזה מדרדר אותי לכדי חברות פייסבוק וזה מבאס.

 

עכשיו נראה אותי מבצעת. אולי חלקית, אולי לפעמים אבל מבצעת ובכל זאת לא מתכוונת למחוק שום סעיף מהרשימה.

 

 

ומשום מה הבלוג לא מאפשר לי להוסיף קישור בצורה נורמלית אולי זו תקלה מטופשת במחשב שלי. אז במקום זה הנה קישור לבלוג שלה

 

parisait.com

 

 

 

 

חזרתי

1.אני חושבת שאחד מהדברים הכי קשים בגידול ילד הוא החזרה שלי לבית הספר בעקבות חוויות בית הספר שלו.

ככה זה כשהילד שלי דומה לי להכאיב.

 

2. אבל הילד שלי הוא לא אני. הוא אדם בפני עצמו.

 

3. הציפיה שהילד שלי יהיה הגרסה המשופרת שלי הוא ציפיה מופרכת.

 

4. צריכה ללמוד מההורים האלה שתמיד יודעים שהילד שלהם מהמם ומושלם כמו שהוא.גם כשהסביבה חושבת אחרת.

 

5. לא לצפות מהילד להיות מושלם. הילד מושלם.לא לתקן את הילד, לעזור לילד..

 

6. הוא מושלם דווקא בזכות הפגמים שלו שעושים אותו לאדם מורכב ומעניין שלפעמים רואה אחרת דברים.

 

7. במילים אחרות לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת ואז לעבור שוב על שאר הסעיפים ולהבין שזה תנאי הכרחי כדי לא לדפוק את כל השאר.

 

8. וכל פעם שאני חושבת שאני רואה את הפסגה שהיא סעיף 7 מגיע משהו שגורם לי להבין שאני עדיין רחוקה משם.

 

אבל חזרתי לכתוב ואני עושה המון דברים שחלקם כיפים וחלקם שותים ממני אנרגיות בצורה שלא חלמתי עליה אבל גם נותנים לי המון סיפוק וביטחון עצמי ויש גם נפילות שגורמות לי בדיעבד להבין שהן לא התרסקויות אלא רק נפילות שאפשר לקום מהן ויש לי גם גוונים חדשים בשיער ותהיה לי מכונת קפה והכי חשוב זה שיש לי משפחה שהיא המשפחה המושלמת בשבילי שמקבלת אותי גם כשאני מעורערת ומצליחה גם לסלוח לי.

 

ויש לי ילד מופלא ביותר וגם אני די מופלאה בדרכי.

 

 

 

 

 

היו ימים בהם הציפיה לשלג הייתה גוררת התעוררות מוקדמת, הרמת התריס ו…הופ נוף מושלג. היום חוויתי ציפיה לשלג של מודיעינית שעובדת בירושלים. בחדשות אמרו שלא יורד שלג אז החלטתי שעם כל הרצון להתכרבל במיטה מישהו חייב לעבוד. טוליו נשאר בבית ואני נסעתי במונית השירות. בדרך שמענו משיחה של אחד הנסועים שהתחיל לרדת שלג בירושלים. אחת מהנוסעות ירדה ואני התלבטתי. בהמשך כשכבר לא היה מקום להתלבטות קיבלתי חדשות שיורד שלג כבד אבל כבבר הייתי באמצע הדרך. הגעתי לנוף מושלג. התחלתי להתלהב כמו ילדה קטנה. היה ברור לי שאני הולכת לשתות קפה בתחנה המרכזית ולחזור. פשוט, נכון?

 

זהו שלא. חיכיתי למונית השירות עם עוד כ30 איש שהגיעו ממש בטעות לירושלים באותו יום. אחרי שכבר הבנתי שהייתי קצת ילדה מטומטמת  ושאני צפויה להתקע אז הגיעה המונית ואחרי כמה מטרים עצרה בתחנת דלק. סחפתי אחרי כמה בנות עולצות ויצאנו לשחק בשלג בזמן שהנהג תידלק והצטלמנו בפוזות. אחר כך נתקענו כמעט שעה באותו המקום בכביש בגין. שוב יצאנו והצטלמנו וצחקנו וחזרנו והשתעממנו והשתעממנו והשתעממנו ואז הנהג החליט לעשות מעשה ובנהיגה מבצעית חילץ אותנו מהבוץ (מהשלג).

 

ובמודיעין עסקים כרגיל. סתם חורף פושט וסגרירי.

 

נן יקנא.

חיים ומוות

אני צופה בסדרה באמת נהדרת בשם The Big C שעוסקת בקאתי שגילתה שהיא חולה בסרטן והיא מסרבת לתת לזה להשפיע על חייה. העונות הראשונות עוסקות בעיקר בהגשמת חלומותיה ובדרך בה היא רוצה להשאיר חותם על העולם. לאחר מכן היא מחליטה להילחם ולעבור טיפולים ובעונה  האחרונה היא למעשה עוברת תהליך של פרידה מהעולם.

כמובן דמות מדהימה, מרתקת ומורכבת וגם מצחיקה ושנונה.

 

בפרק שראיתי היא כבר נמצאת בהוספיס לחולי סופניים וגם שם היא מגלה כוחות. לאח חסר רגישות  שהיא אומרת שהיא מסרבת להיקרא "חדר 212" והיא מצאה דרך מקורית להדגיש שהחולים הם לא רק גופות מהלכות. היא צילמה את התמונות של כולם מצעירותם וכל אחד תלה על צווארו את תמונתו מהחיים האחרים שלו כאדם צעיר ובריא ואז היא אמרה לאח: יום אחד אני אהיה מתה ואתה תהיה זקן ואולי חולה ופעם גם אנחנו היינו צעירים , בריאים וחולמים

 

ההתייחסות בסדרה למוות היא מאד מעניינת ומקורית יש שם פחד מהפסקת החיים אך גם סקרנות, ציפיה, השלמה ובעיקר דיאלוג.

 

 

---