2012

אני אוהבת נקודות של התחלות חדשות ולכן השנה האזרחית על אף שאני לא ממש חוגגת אותה משמשץ אצלי לעוד נקודה כזאת. אני מנסה לחשוב על השנה שעברה בחיי ומרגישה קהות משונה כזאת. לא היו בה שינויים דרמטיים ולא השתניתי בשום צורה ויש בזה משהו מתסכל כי אני כן רוצה להתפתח הגם שאני חוששת משינויים.

 

אז בשנת 2012 הבאה עלינו לטובה (לא לפי לוח המאיה אבל נניח לזה) אני מאחלת לעצמי:

 

1. האהובים שלי: לעבוד על רמת ההקשבה שלי למה שהם אומרים ולצרכים האמיתיים שלהם. הם שווים את זה. טוליו ונן כמובן. אני רוצה להיות באמת איתם כשאני איתם.

 

1. התפתחות בתחום הכתיבה, מה שאומר להשקיע יותר זמן בכתיבה מכל מיני סוגים. גם בכתיבה של ביקורות וסקירות מסוגים שונים כי אני בנקודה בחיי שאני מאמינה שהכתיבה שלי טובה ושאני בהחלט יכולה להיות מתוגמלת עליה.

 

2. לנהל יותר טוב את הזמן שלי. לזהות כשהזמן נמרח ללא תועלת (ואני לא מדברת על מנוחה אמיתית אלא על דליפה רצינית של זמן- קורה לי לא מעט)

 

3. להשקיע יותר בתחום המקצועי. לא רוצה לפרט יותר מדי אבל אני מרגישה שזה תחום שהוזנח אצלי שנים ושאני מסוגלת ליותר.

 

4. חברות. עוד תחום שהוזנח השנה בעיקר בגלל עייפות ושחיקה ומחשבות כמו, הן בטח לא מספיק פנויות בשבילי אז לא שווה לטרוח ולנסות. ובכן, יוזמה מאד עוזרת כאן כי גם כשעסוקים מפנים זמן.

 

5. הגוף שלי: ובכן, אני לא אוכלת נכון, אני לא מרגישה את האוכל שלי כשאני אוכלת אותו. אני עושה את זה תוך כדי משהו אחר ואוכלת גם כשמשעמם לי. אני רוצה לאכול ולהתענג על כל ביס ועל המרקם של האוכל. עזבו דיאטה. מחשבה. זה מה שאני הכי צריכה.

 

פעילות גופנית. כבכל פוסט בו אני עוסקת בנושא. אני לא עושה מספיק פעילות גופנית, אני מוצאת את עצמי מתעצלת ומזלזלת ויש לי הזדמנויות שאני לא מנצלת.

 

6. קריאה יותר ממוקדת. אני מוצאת את עצמי קוראת מהר מדי ומחפפת את העלילה ואחר כך לא זוכרת ממנה הרבה. מילא אם מדובר בספר סתמי אבל כשמדובר בספרים טובים זה ממש עצוב.

 

7. להוציא כסף על דברים שווים באמת ולא מתוך חשק רגעי.

 

אני חושבת שכמעט כל הרצונות שלי פה נוגעים לצורך שלי להיות יותר נוכחת בחיים שלי.

אשמה הורית

אני לומדת את האימהות שלי כל הזמן וזו למידה לא תמיד קלה. אני כל הזמן מנסה לחשוב עד כמה אני אמא טובה שמתחשבת בצרכים של הבן שלה.אני גם מסתכלת הצידה על הורים אחרים ומה שהם עושים בשביל ילדיהם ושואלת את עצמי אם אני לא "מחפפת" במשימות ההוריות שלי. האם אני מזמינה מספיק חברים לנן? האם אני מספיק יוצאת איתו לגנים ציבוריים (את ההתארגנות והחזרה אני די שונאת), האם אני מספיק איתו? האם אני חונקת אותו? האם אני מאפשרת לו עצמאות? האם אני מספקת לו מספיק גירויים יצירתיים?

 

 

קראתי אצל אובי פוסט שעוסק בדיוק בנושא העצמאות. מאד התפעלתי מהגישה שלה וברור לי שזו גישה שאני עובדת עליה אם כי עוד לא לגמרי שם.

 

 

ובחנוכה הזה אני מרגישה אשמה כי כל החג עבדנו והוא היה בצהרון ואני מקבלת כל הזמן מאמא של החבר שלו שלא בצהרון הצעות לבילויים. היום בריכה, מחר משחקיה, שלשום פסטיגל ואני כל הזמן נאלצת לענות לה שאני בעבודה בירושלים והוא בצהרון במודיעין ופשוט אי אפשר לעשות כלום.

 

 

 

השבוע האחרון היה עמוס לי מאד בגלל חפיפה בין שני קורסים שאני לוקחת מה שאומר שני ערבים תפוסים וימים אחרים תפוסים בדברים אחרים. הכול חשוב והכול רצוי.

 

 

 

והילד שלי למעשה לא ממש חווה חופשת חנוכה.

 

 

 

ואני אפילו לא מצליחה להקריא לו סיפור וכשאני פנויה לא תמיד בראש שלו.

 

 

 

---

תזכורות לעצמי:

 

להזמין לפחות פעם בשבוע חבר לנן. כמובן שהוא יבחר את החבר. גם לעודד אותו ללכת לחבר.

 

סיפור ביום חובה. אפילו אחד קצר

 

לקנות לו טושים כי רוב הטושים שלו הרוסים.

 

עצמאות. לתת לו להתלבש לבד ולתת לו משימות.

 

---

פוסט קצת דפוק אבל כתבתי אותו ב12 וחצי בלילה אחרי יום מעייף במיוחד. 

 

אני אוהבת שאלונים

שאלון נחמד שראיתי אצל ג'ולייטה

כתוב את המשפט הראשון של הספר העתידי שלך

היא נשענה על אדן החלון של האוטובוס והסתכלה בטיפות הנתלות על החלון. דרך ארוכה עוד ציפתה לה אבל היא אהבה למלא את בועות הזמן בהרהורים.

מה השעה עכשיו? אל תסתכל בשעון 10:30

 

ועכשיו תסתכל בשעון: מה השעה? 10:31 (אני בהלם!)

 

איך אתה מסביר את הפער הזה? קושי לדייק על הדקה, אם כי הייתי די קרובה

 

אתה מאמין בתחזיות מטאורולוגיות?  מאמינה, מה גם שהם די קרובים לדיוק . אוהבת תחזיות מטאורולוגיות כי הן נותנות לי תחושת שליטה.

אתה מאמין בתחזיות אסטרולוגיות? קצת. פעם האמנתי יותר אבל הפעם אני מרגישה שזה קצת מערער אותי להתעסק בזה. מעדיפה לא לדעת.

אתה מביט בשמים בלילה? כן, כשהירח מלא. יש בזה משהו שמקסים אותי.

על מה אתה חושב כשאתה מביט בשמים בלילה? על כמה אני רוצה שיהיו לי כמה שיותר שותפים להיקסמות הזאת ולכן אני אומרת לכל מי שמסביבי: "תראו איזה ירח".

על מה הסתכלת לפני שהתחלת למלא את השאלון? במראה כי יש לי תספורת חדשה ואני כל הזמן בודקת איך אני נראית בה.

מה עושים לך קתדרלות, מסגדים, בתי כנסת ומבני דת אחרים?

מסגדים-לא יצא לי להיות במסגד פעיל כך שאני די ניטרלית לגביהם.

קתדרלות מרובות פרטים מדי אבל כשיש ברקע גם תפילה או שירה אני נהנית מהאקוסטיקה. אבל יצא לי לראות לא מעט קתדרלות אז אני כבר די אדישה אליהן.

בתי כנסת אני ממש לא אוהבת בעיקר כי יש לי זיכרונות לא טובים מזה כדתייה  (שעות על גבי שעות של תפילה מתישה ושעמום).

אני יכולה להגיד שאני לא ממש מרגישה נוח בשום מבנה דת, כנראה שאני שייכת לסוג האנשים שלא בנויים לזה.

מה היית רואה אם היית עיוור/ת? ריק מוחלט. הייתי ב"דיאלוג בחשיכה" במוזיאון הילדים בחולון ושם קצת התנסיתי בעיוורון . מדובר בסיור בחושך מוחלט עם מדריך עיוור ושם לומדים את הסביבה באמצעות חושים אחרים. וזו חוויה מדהימה כי היא מלמדת על יכולות אחרות של הגוף שמי שאינו עיוור לא מודע להן.

מה היית רוצה לראות אם היית עיוור? את טוליו ונן וגם את עצמי. זה די נורא לא לדעת איך את נראית.

אתה פוחד? הפחד הכי גדול שלי הוא לאבד את היקרים לי ואחר כך הפחד שלי הוא מסבל ארוך ובסוף מהמוות של עצמי

האם אי פעם הלכת לאיבוד? כן, ולא פעם אחת. הלכתי לאיבוד באמסטרדם כשהתפצלתי מטוליו והחברים שטיילו אתנו כדי לחוות עוד קצת את העיר  אבל מאד נהניתי מההרפתקה.  פחות זוכרת מקרים שבהם הלכתי לאיבוד בילדות אבל היו לא מעט. לדוגמא, בגיל חמש שיחקתי עם חברה בגינה ליד בית הכנסת ביום הכיפורים ואז כלב נבח ואנחנו בחרנו לברוח והלכנו לכיוון הבית שלה אבל אולי מכיוון שהיינו שתיים לא שמנו לב שהלכנו לאיבוד ולא פחדנו. ההורים שלנו לעומת זאת יצאו מדעתם ובצדק.

מה מושך אותך בנשים? הקשבה, וטעם טוב וייחודי.

מה מושך אותך בגברים?   הומור, חכמה וגישה לילדים. יש  גם משהו שמושך  אותי בגבר שנשאר בו משהו מהמשובה הילדותית.

מה אתה שומע ממש כרגע, חוץ מרחש המחשב?  דלתות נפתחות ונסגרות

מה הצליל הכי מפחיד ששמעת? זעקות של יולדת בשלב לידה מתקדם.כשבאתי ללדת בבית החולים שמעתי זעקות שנשמעו כמו של חיה פצועה ולא כל כך הבנתי איך אישה מסוגלת להוציא קול כזה. (לא זכיתי להשמיע קול כזה כי בסוף ילדתי בקיסרי).

האם עשית משהו מוזר היום או בימים האחרונים? כן, הסתפרתי קצר אחרי שזמן רב לא חשבתי לעשות את זה. קצת מתחרטת אבל קיבלתי מחמאות שמרככות את הבאסה.

מה היה החלום האחרון שאתה זוכר? חלום על מישהי בעבודה (שלא עובדת איתי)שאני לא ביחסים במיוחד קרובים אתה. חלמתי שהיא חברה טובה שלי שעוברת לגור אצלי עם בתה. זה היה משונה מאד.

מה התמונה הכי קרובה על הקיר הסמוך אלייך?

תמונה של נן שלקחתי לעבודה. מצוירת שם קשת ושמש עם קרניים שמגיעות עד לרצפה והוא הוסיף גם מסגרת כחולה וירוקה.

מה איבדת והיית רוצה לקבל בחזרה? את "ספר הדקדוק הפנימי" עם הקדשה של דוד גרוסמן. אין לי שמץ של מושג לאן הספר נעלם  ומאז קניתי לי חדש.

וגם דיסק של אולודום מברזיל שקיבלתי מידיד מקומי למזכרת וכנראה איבדתי אותו שם.

מה התכונה שהכי מפחידה אותך בבני אדם? צביעות. אני אוהבת לדעת מי עומד מולי ולהאמין לכולם, חוץ מזה אני מפחדת מאנשים אלימים.

מה אין לך והיית רוצה שיהיה לך? יותר ביטחון עצמי ויכולת לשווק את עצמי.

איפה היית רוצה לחיות? בחיפה בגלל השילוב של הים וההרים ובגלל שיש לי קשר מיוחד לעיר . אבל אני די מרוצה ממודיעין. הייתי מוסיפה לה ים.

איפה היית רוצה לטייל? איטליה ויוון בגלל הטמפרמנט הים תיכוני וההיסטוריה המדהימה שלהן, צ'ילה כי שמעתי שהיא יפהפייה וכי טוליו משם, הולנד כי יש בה קלילות והרבה ירוק שאני אוהבת , ואינדונזיה ויפן כי היא נראית לי מסתורית.

ועוד המווווון מקומות. בהולנד הייתי קצת.

מה היית רוצה ללמוד? מה לא! ביבליותרפיה ותרפיה באומנות וכתיבה יוצרת ואיור ובישול וציור מנדלות , והייתי משכללת את הפורטוגזית שלי ולומדת צרפתית וקטלנית ועוד מיליון דברים.

מי הסופר האהוב עליך? הרוקי מורקמי.  זה מה שעולה לי לראש כרגע אבל יש עוד לא מעט. פעם אהבתי מאד את חניף קוריישי  ופול אוסטר אבל באיזה שהוא שלב הם הפסיקו לדבר אלי.

את מי היית רוצה לראיין? את דייגו אל סיגאלה (זמר פלמנקו) כי הוא כל כך חמוד בראיונות שראיתי  וכי הוא אדם סופר כישרוני שלא איבד את הקלילות שלו.

למה את מתגעגעת? לתקופות חסרות דאגות אבל אני תוהה אם אכן היו כאלו. אני לא זוכרת את עצמי לא דואגת.  חוץ מזה אני מתגעגעת לתקופת ההתחלה של הזוגיות שלי עם טוליו שהייתה רומנטית וסוערת.

גם מתגעגעת לחיים הסטודנטיאלים שלי  כי הם היו  מלאים בגילויים חדשים על העולם ומעניינים.

מה החולשה שלך? אוכל טעים. בעיקר קינוחים, בעיקר קרם ברולה.

מה הספר האחרון שקראת? האמת? רעלה של ורדים של לורה פיצ'גרלד. ספר די שטחי ודפוק. לאחרונה אני קוראת בעיקר ספרים שלא דורשים ממני כלום. קצת מביך להודות בזה.

(טיפשה, היית יכולה להגיד "דרך האמן בעבודה" של ג'וליה קמרון זה נשמע הרבה יותר מכובד ואתמול קראתי ממנו במספרה ובהשפעתו מילאתי היום דפי בוקר אז זה לא שקר)

הסרט האחרון שראית? החבובות. די מעפן למען האמת.

איך היית רוצה למות? לא רוצה למות. מתלבטת בין מיתת הנשיקה המתבקשת לבין מוות שניתן להתכונן אליו שהוא יותר מייסר אבל מאפשר התכוננות ופרידה.

רוצה למות בריאה ולא סובלת כשלאף אחד כבר לא ישנה כלום המוות שלי. "אה, היא מתה? טוב…"

מה השעה עכשיו? נחש/י 10:45

. מה השעה עכשיו? תסתכל/י בשעון 11:15 (?????!!!!!)

כוכבי הלכת של סבא

חגגנו לסבא שלי יום הולדת 80 באיחור אופנתי של חודשיים לכבוד יום ההולדת החליטו שלוש בנותיו-אמי ואחיותיה להוציא ספר ובו הסיפורים המשפחתיים שלנו. סבא סיפר וכתב בכתב יד, אימי ואחיותיה הקלידו ובסוף יצא ספר אמיתי עם תמונות וסיפורים. כל אחד מבני משפחתינו  (כולל הנינים) קיבל עותק.

 

בספר יש סיפורים שרצו במשפחתינו שנים , סיפורים מצחיקים ועצובים, סיפורים שהכרנו בע"פ וסיפורים חדשים וכשקראתי אותו ממש שמעתי את סבא שלי מספר את הסיפורים.

 

וחשבתי לעצמי איזו מתנה נהדרת זו לדורות הבאים.

לנן יש עניין מיוחד בדורות הקודמים. הוא שואל אותי איך קראו לסבא של הסבא של הסבא ופתאום יש תשובה. פתאום אפשר להכיר את סבא הילד ולראות את אמא התינוקת ואת סבתה של אימי שהייתה צלמת בתמונה שהיא צבעה בעצמה (בתחילת המאה זה היה הפוטושופ והיא עסקה בריטוש ושיפוץ תמונות).

 

הפתיעה אותי למשל העובדה שאם סבי פחדה משרפות וגנבים. אחד הפחדים הגדולים שלי כילדה היה מאש וגנבים. יש תמונה שלי כילדה בת שלוש שעומדת מבועתת ליד חנוכיה. כנראה שכמו שיש תת מודע קולקטיבי יש תת מודע משפחתי.

 

ובמסיבה עצמה באו בת דודתו של סבי ובנה . היא כנרת וגם במסיבה היא ניגנה . זו הייתה פגישה מרגשת כי לא הכרתי אותה (רק שמעתי את השם) . היא הקדישה לסבא וסבתא יצירה מוסיקלית שעוסקת בכוכבי לכת ואמרה שכל הצאצאים הם הכוכבים שמתכנסים סביב יופיטר-כוכב הלכת הגדול וראש הפנתיאון.

 

 

ולמרות שהיינו רבים הצלחתי גם לנהל שיחות טובות עם בנות דודתי ועם אחותי, מה שבדרך כלל לא מתאפשר.

 

ואחרי כל זה אני מרגישה בת מזל במיוחד על משפחתי.

 

שוברים את הדיאטה במסעדת TUK TUK

הוזמנתי להתנסות ב "פמילי דיש" , של הסושי בר/מסעדה תאילנדית  TUK TUK ברחובות ולכתוב עליו בבלוג.

 

מן הפרסום: "הסושי בר TUK TUK, ברחובות משיק את תפריט החורף ומציע את ה"פמילי דיש", ארוחה משפחתית מפתה ומחממת לימים הקרים הכוללת מנות ראשונות, מנות עיקריות ותוספות ב-200 שקלים בלבד."

 

הסושי בר הוא למעשה מסעדה אסייתית  בסגנון מערבי, המקום מעוצב כבר מסעדה ומואר בהתאם. אין שם הרבה סממנים אוריינטליים פרט לפסל דרקון בכניסה. אהבתי את העיצוב פנים שלה ובעיקר את האקווריום הענק בכניסה. המקום בו הושבנו היה נוח ופינתי. אידאלי כאשר באים עם ילדים.

 

 המוסיקה הייתה קצת רועשת כשבאנו והקשתה עלינו לתקשר אבל כשביקשנו להחלישה נענינו בחיוב ואכן החלישו ובאו לבדוק שהכול בסדר.

 

כשכותבים ביקורת על מסעדה שהוזמנת אליה יש בעיה מסוימת של הטיה שהייתי רוצה להתייחס אליה. כשמקבלים יחס טוב כלקוחה את תוהה אם מדובר ביחס טוב שלקוח תמיד מקבל או ביחס טוב במיוחד בגלל הציפייה המובנת לקבל ביקורת טובה.

כך או כך קיבלנו יחס טוב ממלצרית מקסימה וחייכנית , מה שלא מובן מאליו כשבין הסועדים יש שני בני חמש מלאי אנרגיות וחובבי קטשופ. היא דאגה לאספקת מפיות סדירה ומלאה כל בקשה והייתה סובלנית גם לנוכח בני החמש המפזזים שהתקשו על עבודתה. אני מקווה שגם לקוחות רגילים נהנים מאותו השירות.

 

התפריט:

התפריט המודפס הראה מגוון אפשרויות בחירה  ה"פמילי דיש" כוללת 2 מנות ראשונות לבחירה, 3 מנות עיקריות ותוספת אחת ב 175 ₪ וכן קנקן מיץ עם תוספת תשלום. ניתנת האפשרות לשדרג את המנות העיקריות בתוספת תשלום בגובה 29 שקלים למנה (מדובר בשתי מנות של פירות ים ) ואף להזמין קינוח משפחתי ב-32 שקלים. כמו כן אחת מהמנות האפשריות לבחירה הייתה מנת ילדים (שניצלונים עם אורז ), בסופו של דבר גמרנו עם קצת יותר מדי קערות אורז על השולחן שכן חלק מהדיל כולל גם אורז וגם חלק מהמנות העיקריות כוללות אורז כתוספת, הייתה פה כפילות מיותרת.

 

כמה נקודות לטובה בתפריט:

התפריט נותן מגוון אפשרויות בחירה במנות העיקריות, המנות הפיקנטיות מסומנות בחינניות עם פלפל צ'ילי. כמו כן מסומנות מנות שמתאימות לרגישים לגלוטן וזו התחשבות יפה.לא בדקתי אגב לעומק את האפשרויות שהתפריט מציע לחוסכי הקלוריות ועכשיו אני קצת מצטערת על כך.

 

הזמנו מהתפריט: 2 מנות ראשונות: אגרול תאילנדי, שהיה שמנוני וסתמי ואילץ אותי לבקש בקשה מביכה-קטשופ עבור הילדים.הם אכן קיבלו והוא הפך אצלם למנה העיקרית.מזל שהם לא אלה שצריכים לכתוב את הביקורת.  סלט טופו שכלל רצועות טופו מטוגנות (אווריריות וטעימות עד כדי כך שהבן שלי קרא להן צ'יפס) וירקות  וכן קשיו  (ממש לא מתנגדת לקשיו, ההיפך)והיה מתובל טוב. גם כאן היה אפשר קצת להפחית בשמן אבל הכול חוסל.

 האגרול .

 

סלט הטופו המכונה "צ'יפס" בקרב העם

 

המנות העיקריות שהזמנו היו פתאי עם רצועות בקר ובוטנים, הפתאי היה טעים וקצת מלוח, חלקינו התלוננו על יחס לא הוגן בין בשר הבקר לאטריות (פחות מדי בקר), בשלב מסוים גילינו שהלימון שהונח לצד הפתאי  יכול לשדרג את המנה  פלאים. רעיון מעניין.

 

פתאי בקר  ושחקן החיזוק-הלימון

 

 

 

קוביות עוף בנענע פלפל חריף ואורז ושניצלונים עם..אורז.

 

קוביות העוף בנענע היו להיט.וגרמו לסכסוך זוגי על מה שנשאר בצלחת. כולנו הסכמנו שהיה מקום להוסיף עוד נענע וכי המנה לא חריפה (בניגוד למה שצוין בתפריט), המנה עברה את מבחן הילד. אני הרגשתי חריפות עדינה וזה דווקא התאים לי. האורז שהוגש ספג יפה את הרוטב. אגב הפלפל החריף שהונח בנון שלנטיות על המנה לא תרם לה. אולי סימן אותה כחריפה אך גם הלחיץ את החרדים מפיקנטיות יתר שסילקו אותו מיד.

קוביות עוף בנענע, הורסות שלום בית עם מטען חבלה חריף

 

השניצלונים חוסלו ללא תלונות מיוחדות ע"י דור ההמשך. היו עוד כמה בצלחת אך הם נחטפו ע"י הברברים.

 

לא משהו שלא ראיתם במקום אחר אבל עושה את העבודה

 

 

נקודה לציון: המנות היו ממש גדולות, וההוכחה לכך היא שהגענו בהרכב של ארבעה מבוגרים ושני ילדים רעבים והשארנו די הרבה (בעיקר אורז).

המעניין היה שקיבלנו בכל זאת מגוון סוגי אורז. היה אורז דביק ע"פ המסורת התאילנדית (האנין מבינינו טען שהוא היה קצת מימי, לא הסכמנו איתו), היה אורז מטוגן והיה אורז מופרד לגרגירים. לא יוצא לי הרבה להתנסות במקביל בכמה סוגי אורז בארוחה אחת.

לגבי השתייה, קיבלנו קנקן מיץ תפוזים שהיה תעשייתי (פריגת?) , הייתי מוותרת על התוספת הזאת. קיבלנו גם מים בבקבוקי יין יפים וזה היה נחמד.

 

ואז הגיעו הקינוחים. בהתחלה הוצע לנו קרם ברולה שהייתי מתחתנת איתו (הקינוח האהוב עלי, ועוד עם רוטב יין לבן ותאנים) אבל לאחר מכן התברר שהוא אזל , כנראה בצדק.

קיבלנו כדור גלידת קוקוס מצופה בפקאנים מסוכרים (כמעט כתבתי מסוכנים…לדיאטה). הכדור היה בגודל ראש של ילד והיה מעולה, רענן במידה ומתוק במידה)ובתוספת שערות חלווה.

 

כדור גלידת קוקוס, המצלמה פחות אוהבת אותו אבל החיך מאוהב.

 

 

כמו כן קיבלנו פונדנט שוקולד שהיה זב שוקולד ולכן הילדים התנפלו עליו והוא הוגש גם עם גלידת שוקולד

 

פונדנט וזוג ידיים חמדניות לפני הפירוק

 

 

ובננה מטוגנת שהוגשה עם גלידת וניל שבניגוד לציפיות הנמוכות הייתה נעימה לחיך ועדינה בטעמיה. לחלקינו היא הזכירה סופגניה ולחלקינו את הצ'ורוס של סן חינס במדריד שאפשר להגיד שהן האב טיפוס של  איך צ'ורוס צריכים להיות.

 

בננה מטוגנת , מנת חנוכה הורסת

 

לסיכום: צל"ש על השירות הנעים והמפנק.וכן על הקינוחים היצירתיים והטעימים.המנות הראשונות והעיקריות יכולות להשתפר אבל בסופו של דבר היו טעימות. זו מסעדה שהייתי חוזרת אליה אם הייתי מזדמנת למקום, בין היתר כדי לנסות את המנות המיוחדות והמסקרנות שראינו ולא ניסינו בדרכינו ליציאה .הדיל אכן משתלם (יכול להתאים גם ליותר משני מבוגרים ושני ילדים ומדובר במקרה שלנו  בקבוצת ניסוי עם יכולת קיבולת לא קטנה).  הייתי משנה את מוסיקת האווירה שנוגנה ברקע למשהו יותר רגוע במיוחד בשעות הערב המוקדמות,. מסעדה עם אוכל מורכב וטוב  צריכה לתת גם תחושה רגועה של נינוחות ומוסיקה קצבית מדי יכולה לפגוע בתחושה זו.

 

תודה על ההזמנה לבעלי מסעדת טוק טוק וכן למשרד הפרסום דיאל.

עוד כמה דברים טובים

 

 

תחרות של חיקוי סצינות מיצירות אמנות שונות. היצירתיות של אנשים והדרך בה הם מתכתבים עם היצירות מבחינה חזותית מרתקת.

 

 מכאן אני ממשיך/ג'ונתן טרופר, אותו אני קוראת עכשיו. מדובר בעוד וריאציה על המשפחה היהודית לקויית התפקוד אבל מצחיק מאד וקליל תוך כדי נגיעה בנקודות כואבות. לא מובנת מאליה היכולת להתייחס בקלילות למוות.

 

פעילות חביבה עם ילדים -קטיף בפרדס. אחרי איקאה יש כמה מושבים ומשקים שמציעים תמורת דמי כניסה אפשרות לקטוף בפרדס ולאכול כפי יכולתך ולקחת גם  פירות הביתה תמורת תשלום. הדבר הכי יפה בזה זו החוויה הכיפית ומרחב ההתרוצצות וגם המון ויטמין C. זללנו כמות בלתי נתפסת של קלמנטינות. אני בכוונה לא מציינת את המקום שהיינו כי הייתה לו מדיניות מעצבנת של איסור לעשות פיקניק כי הם עשו שם בית קפה ולדעתי יש לא מעט משקים מתחרים שהם יותר גמישים בעניין. כמעט כל מטר ראינו משהו.

במילים אחרות ממליצה יותר על עצם הפעילות.

 

 

אוכלת חינם

אני מרגישה צורך לכתוב פוסט הכנה לפוסט הבא שתקבלו בקרוב. קיבלתי הזמנה ממסעדה להתנסות בתפריט חדש שלה תמורת כתיבה. הסכמתי התנסיתי ובסופו של דבר היה ממש כיף וכתבתי ביקורת שלדעתי היא הוגנת.

אני רואה את זה מעבר לסיפוק הזללנות הטבעית שלי כאמצעי להתנסות בכתיבה מסוג שלא התנסיתי בו, כתיבת ביקורת מסעדות.

אז כן, תקבלו תוכן שיווקי בבלוג זה. אני מקווה שבכל זאת תיהנו מהכתיבה ולא תרגישו שהנה גם זאת התמסחרה וגם אכלה חינם החראית.

ארוחות חינם זה טוב, תנסו את זה פעם!

דיוקן

אתמול מצאתי את עצמי צופה בערוץ 1 (לא נלקחתי בשבי ואף אחד לא קשר אותי לכורסא).

והיו שם שתי תכניות נפלאות באמת.

דיוקן והקיבוץ .

 

דיוקן היא תכנית מקורית מאד בנוף. מדובר בשלושה ציירים ומנחה (אלדד זיו החמוד) שנשלחים לצייר דיוקן של דמות ידועה . במקרה זה השחקן מוחמד בכרי. התכנית מלווה אותם בתהליך הציור כשהציירים עומדים מול האמן. זו סיטואציה שיוצרת אינטראקציות מרתקות  בין הציירים למצוייר.

אלדד זיו שואל את הציירים בנפרד ואת האמן בנפרד שאלות מנחות.

 

מוחמד בכרי הוא אדם מעניין, לא קל לעיכול, יש בו צד יהיר וצד מתגונן.צד לוחמני וצד מפוייס. הפרשנות שהציירים נתנו לדמותו הייתה מרתקת וגם הפרשנות שהוא נתן לציורים לאחר שראה אותם.

 

התכנית מסתיימת בכל שמוחמד בכרי בוחר ציור אחד מתוך השלושה ולוקח אותו לביתו. לכאורה סוף סתמי אבל נראה שהבחירה אצלו הייתה מונחית על אילו צדדים בעצמו הוא רוצה לראות ואילו קשים לו.

 

מה שהקסים אותי בתכנית היה המינימליסטיות שלה שאיפשרה לשים לב לכל ניואנס בסיטואציה המיוחדת הזאת.

 

 

תגובות בבלוגים

מצחיק שבפוסט הקודם התפתח מיני דיון על הנושא ועכשיו הוא הגיע לנושא החם.

 

אני מרגישה שהתגובות שאני מקבלת לפוסטים הם סוג של דלק שמניע את הבלוג. לפעמים כשאין לי מוזה יש בי דחף בכל זאת לכתוב משהו כדי שהבלוג יתפקד. לפעמים אני מרגישה כאילו אני שולחת מכתב לנמען שאיני מכירה ויש משהו מענג בציפייה לקבל תשובה.

 

אמפתיה אני אוהבת מאד אם כי לפעמים יש בה משהו צפוי. אני לפעמין מעדיפה תגובות מפתיעות  ובלתי צפויות.

 

אני אוהבת לקבל תגובות מבלוגרים שאני קוראת.אני אוהבת לקבל רעיונות ועצות.אני רואה בזה גם סוג של מחמאה כשאנשים שאני אוהבת את הכתיבה שלהם משהו בכתיבה שלי נגע בהם.

 

זה מוזר אבל לא זכורות לי תגובות מעליבות או חוצפניות ואני כותבת בבלוג כבר לא מעט זמן. כנראה שהכתיבה שלי לא מעצבנת אף אחד (לפעמים בא לי קצת לעצבן אבל אני לא טובה בזה).

 

לבלוג יש סטטיסטיקות. אני יכולה לראות כמה תנועה יש בבלוג אבל אני מרגישה את התנועה דרך התגובות. אני בטוחה שזה לא כלי נכון אבל זה הכלי שלי.

 

אני גם מגיבה בבלוגים אבל יש לי תקופות שאני קוראת דוממת ואת זה אני מזכירה לעצמי כדי לא לצפות לתגובות בכל פוסט. הרי יש לי גם פוסטים לא הכי מעניינים . אני יכולה להרשות לעצמי פוסטים לא מעניינים אם אני כותבת הרבה בבלוג.

 

פתחתי עוד בלוג אבל לא יכולתי לשאת את הדלילות של התגובות שם, מאחר ומדובר בפלטפורמה הרבה יותר מסורבלת אני מתארת לעצמי ששם לא יהיו לי תגובות ולכן הבלוג ההוא מוזנח.

 

ועוד נקודה לציון: אני כותבת כל יום כבר ארבעה ימים. גאה בעצמי.

הממלכה של נן

הנן כל כך נהנה לצייר. הציורים שלו מאד מופשטים ובסיסיים. מונוכרומטיים אם תרצו אבל כל סיפור מגלה עולם שלם.הסיפורים שלו משלבים אותיות ודמויות ודרקונים וחייזרים שמקפיאים את הדרקונים והופכים אותם לפסלים וילד אחד ששמו נן שמגיע איכשהו לסל דרך מפה ועובר בדרך גולגלות כדי להגיע לכתר-האוצר.יש הרבה מפות אוצר בציוריו וגם חייזרים.

 

לנן יש כלה דמיונית. שמה יולי והוא התחתן איתה בארמון. יולי לא נוהגת להתקלח , משל הייתה צרפתייה במאה ה16. אבל הוא אוהב אותה.

 

הטירה של נן מורכבת מכורסה ובקבוקי מים הם הצריחים שלה.  הכתר שלו הוא קסדה של בוב הבנאי או קסדה של שוטר או זר יום הולדת  והגלימה שלו היא שמיכה שהוא גורר ברחבי הבית.

 

איזה מלך!