ארכיון חודשי: יוני 2013

כלום זה גם משהו

רגיל

מחפשת השראה. מנסה לכתוב בלי השראה כי מבינה שההשראה לא תמיד תבוא אלי ויכול להיות שיצא לי פוסט גרוע ומשעמם וללא תגובות כי כמה תגובות כבר אפשר לכתוב על כלום אבל בכל זאת כותבת על הישיבה הזאת מול המחשב והידיעה שאני פשוט רוצה לכתוב אפילו אם זה על כלום. סיינפלד כתב סדרה שלמה על כלום (ומוצלחת) ואני חושבת שאולי הכלום לא מוערך מספיק. אולי אנחנו כל כך רגילים ללא חלל במשהו שאנחנו לא יודעים להעריך את האיכות שבחלל שבשתיקה שבדף הריק שבפוטנציאל למשהו.

ולמה תמיד כשאני כותבת על משהו שמעורר בי אי נוחות אני עוברת ללשון רבים? האם אני זכאית לכתוב בשם אדם נוסף ?

נן אוהב לקחת שמות של ילדים ולהמציא להם מילים מתחרזות. זה לפעמים מנג'ס ואפילו יכול להעליב אבל קלטתי שזה מין צורך משהותי שלו כחלק מהאהבה שלו למילים ויכולת ההמצאה שלו אז ננתי לו פנקס שיכתוב בו מה שירצה. הוא מילא כבר חמישה דפים.

שלושה אוהבי מילים בבית אחד.

מודעות פרסומת

דילמה

רגיל

דילמת סופשנה:

 

יש לנן בצהרון שתי גננות. בשנה שעברה נתתי להן מתנת סופשנה כי רציתי לסיים את השנה בהרגשה טובה ולהראות להן הערכה.

השנה היו אותן גננות אבל הן היו די איומות. צעקו הרבה על הילדים וכל ההורים הרגישו שזה לא זה. ואני מתלבטת כי אני מניחה שבגלל שנה שעברה קיימת אצלן איזו ציפיה ומצד שני זה צבוע לתת מתנת הערכה לגננת שאת לא מרוצה ממנה ולא באמת מעריכה אותה (היו לנו יחסים קורקטיים ונן לא נפגע מהן אישית אם כי ברור שגם עליו הן צעקו והוא איכשהו למד להעביר את זה ולא התלונן). בקיצור לתת מתנה זה ללכת קצת בניגוד ללב.

 

בכלל הנוהג של לתת מתנה אישית בנוסף למתנת הועד הוא נוהג שאף פעם אני לא יודעת מה לעשות איתו. האם זה חובה בלתי כתובה כמו לתת טיפ למלצר?

 

בשנה הבאה הוא לא ממשיך איתן. לשמחתי בסוף גם מסגרת הצהרון בביה"ס לא הסתדרה ומצאתי לו צהרון פרטי מקסים שחלק מהילדים בכיתה כבר נמצאים שם שנתיים.הלכתי עם נן והוא התאהב.

 

 

 

 

הרגלים

רגיל

אני אישה של הרגלים.

משהו בקביעות הזאת ובידיעה שמה שאני הולכת לקבל יהיה בדיוק מה שאני רוצה. הרגלים של בני אדם מרתקים אותי ואני תמיד מחייכת כשאני רואה מישהו עם הרגל דומה לשלי. יש לי חברה שאני כל פעם לגלות כמה הרגלי הקניות שלנו והטעמים שלנו דומים. זה יוצר סוג של קירבה גם עם אנשים זרים. כשמישהו מבקש את הקפה שלו כמוני אני מחייכת.

 

מקיאטו כפול  עם הרבה קצף בבוקר. החלב חייב להיות מוקצף היטב כך שלא יהיו עליו בועות והאספרסו שמתחתיו חייב להיות כפול. הענן הרך של החלב עם הקפה המריר והחזק מחליקים אותי לתוך היום.

 

לפתוח את היום החופשי שלי שהוא גם סוף השבוע בספרייה. אני גרה מול הספרייה וכשיש לי עבודה מהבית אני אוהבת לעשות את חלקה בספריה. העבודה שלי כוללת הרבה קריאה אז אני מגיעה לספריה. קצת מפטפטת עם הספרניות המאד נחמדות, מתפעלת מהתמונות היפהפיות שנמצאות משום מה מאחורי הספרניות (סוג של התעללות בהן שצריכות להיות עם הגב לנוף) ואז מפשפשת בעגלה ובספרים החדשים. יש לי אהבה מיוחדת לספרים חדשים שלא לומר גרידיות מסוימת.

ואז אני הולכת ובוחרת לי שולחן . אני אוהבת את הצד שפונה אל הפארק ומתמקמת. ואז הקצב הוא: עבודה-בחירת ספרים-קריאת הפרק הראשון בכל ספר-עבודה-עיתונים-השאלה.

 

כשנן הולך לרופא השיניים אני חייבת לבקר בחנות הבגדים המופלאה שנמצאת מתחת לרופא. נן כבר יודע שיצטרך לבלות שם. בדרך כלל אני מהירת החלטה למרות שיש שם הרבה דברים שמוצאים חן בעיני.

 

כשטוליו ואני חוזרים בימי שישי מהסופר אנחנו לוקחים לנו את החטיף שקנינו ומתחילים עם העיתון. למרבה הצער שנינו אוהבים את 7ימים. אני בגלל דנה ספקטור ודניאלה לונדון דקל וטוליו בגלל השחור ופתור. אני נותנת לטוליו להתחיל כי אני שונאת להיות בלחץ של זמן עם הידיעה שמישהו מחכה למוסף. כשהוא אוסף את נן אז אני גונבת הצצה וגם אחה"צ.

 

השנ"צ של יום שישי. אחרי ארוחת הצהריים המאולתרת או המתוכננת תלוי כמה אני עייפה אני קורסת למיטה וישנה שעתיים שלמות. שום רעש לא מפריע לי.

 

אני אוהבת שאנשים שרים במקלחת. כשמישהו שר במקלחת ציבורית אני ממשיכה אותו (אותה)

 

ואני סקרנית ואפילו תאבה לשמוע על הרגלים של אחרים. הדברים הקטנים והלכאורה בלתי חשובים נותנים איזו תמונה על האדם.

חופש

רגיל

יש משהו סותר בתפיסת החופש שלנו. החופש נתפס כמין חלל עצום שחייבים למלא בתכניות וסידורים. כשאנחנו מתכננים נופש אנחנו בודקים מקומות ויכולים לפסול מקומות בגלל שהם לא תואמים את הפנטזיה שלנו על איך מקום נופש צריך להיראות וזאת למרות שאנחנו רואים את התמונות הכי מחמיאות באתרים, ללא אנשים, ללא ליכלוך וללא צעקות. אז אנחנו מתלבטים ובוחרים ואז מגלים למרבה הגיחוך שנורא נורא מאוחר. כולם כבר תפסו הכול ובסוף מצאנו גם פיסת נופש לעצמנו שתתאים לדרישותינו הילדותיות והצנועות יחסית ואנחנו מרגישים את ההקלה הזאת.כמו אחרי שבחרנו את הדירה שלנו. עכשיו אותו צימר יהיה "שלנו" לערב אחד וניצוק בו את זהותנו בעצם היותנו בו.

 

ואז אני חושבת, האם חופש אמיתי הוא לא צריך מעצם הגדרתו להיות חלל זמן פנוי שנחליט באופן נקודתי כיצד למלא אותו?

 

 

מהו חופש בעיניכם?

גם אנשים צעירים יכולים למות.

רגיל

אני מנסה להיזכר בפעם הראשונה שהבנתי שגם אנשים צעירים יכולים למות. אני זוכרת שזה ערער את עולמי. המת הצעיר הראשון שלי היה ילד בתנועת הנוער שהייתי בה שנפטר במפתיע ממכה בראש.

 

הספרנית של בית הספר של נן נפטרה. הוא סיפר לי את זה אתמול וראיתי עד כמה הוא פתאום מקבל תמונה חדשה על העולם. המחשבה על כך שאישה בגיל של אמא שלו יכולה למות. והידיעה שהוא יודע אמת חדשה וכואבת על העולם כל כך הכאיבה לי.

 

לא הכרתי אותה אבל אני יודעת שהיא הייתה משמעותית לנן. הוא זכר שהיא הייתה נחמדה וסיפרה להם סיפורים. הוא גם חש בחסרונה כשנעדרה בעקבות מחלתה. איכשהו היותה ספרנית הכאיב לי יותר.ההשוואה אלי.

 

אתמול גם גיליתי במקרה במקומון על מוות מפתיע של מי שהיה תקופה מוכר בחנות הירקות. גבר חייכן ונחמד שהיה מאד משמעותי לאנשים ע"פ הכתבה. הרגשתי שהוא איש טוב אך לא ידעתי עד כמה.

 

המוות עושה דבר אחד טוב. הוא גורם לי להרגיש עד כמה אני אוהבת ועד כמה החיים יקרים וצריך להיאחז בהם ולהוקיר אותם. נן שלאחרונה רבתי איתו הרבה הפך להיות האדם היקר לי בעולם. ובימים האחרונים ליבי יצא אליו.

 

שחר יהיה זכרך ברוך

 


עדכון: מאד צרם לי שבית הספר לא התייחס למות הספרנית ובסוף ניסחתי אימייל מנומס למורה שהופתעה מאד לגלות שהספרנית איתה שתתה קפה היום בבוקר מתה. הספרנית חיה וקיימת! עכשיו נשאלת השאלה מה גורם למוחו היצירתי והמסובב של נן להמציא סיפור כל כך אמין ועם זאת כל כך מזעזע. מה שבטוח הוא את הפדיחה שלו מול המורה קיבל ואני תוהה איך להתייחס לזה מולו.

הירח ונן

רגיל

לילד שמוקסם מזה שהירח זז איתנו  יחד עם המכונית הוא ומרגיש שהוא מסמן לירח והירח מציית לו. סוף סוף מישהו מציית לילד שתמיד דורשים ממנו ציות.

 

האם אלוהים יכול להגיע לירח ? כך תוהה הילד ועונה לעצמו. הוא יכול להגיע לירח אבל אני לא מאמין שהוא יעשה את זה.

 

נן שלי אף פעם אל תשכח להסתכל על הירח.