בתוך הבטן של הדג /טלי כהן צדק

רגיל

בתוך הבטן של הדג/טלי כהן צדק

עם כל הספרים שאני מוקפת בהם אני מוצאת זמן לקפוץ לספרייה השכונתית. וקיבלתי מספרנית שאני מעריכה מאד את דעתה המלצה חמה על הספר, מהמוצדקות בהמלצות. גם התזמון היה מושלם. הספר עוסק במשפחה שמתכנסת לליל הסדר.

תמר, ילדה עם רגישות רבה וחמלה לסביבתה גדלה במושב עם אם מעורערת בנפשה (גבולית) והצרכים שלה נבלעים בצרכי המשפחה, אחיה הגדולים ואחותה הקטנה.

שבוע לפני הסדר תמר נשלחת לסביה הדתיים בירושלים לעזור להם בהכנות לפסח וגם לבלות איתם זמן איכות. הקשר של תמר עם הסבים שלה הוא קשר מיוחד. היא עוזרת לסב בחנות הארנקים כולל מכירה מרגשת לנשותיו של שיח' עשיר וגם הולכת עם סבתה לקנות בגדים לחג. מצטרף אליהן עידו בן דודה. לתמר יש דוד עם שיתוק מוחין שסביה מטפלים בו במסירות בבית ולא מסתירים אותו מהחברה. גם הקשר של תמר איתו הוא קשר טבעי וחם עם הבנה של מגבלותיו.

המורכבות המשפחתית נחשפת בהדרגה, הסבים דתיים, יש להם בת מתנחלת (אמו של עדו) שמרגישה מסוכסכת ומקופחת מבין האחים ושמשפחתה סובלת מקשיים כלכליים, בן רופא יוצא בשאלה עם זוגיות מורכבת. לסדר מצטרפת גם אחותה של הסבתא, אשה מטופחת מאד שיש לה דבר רע להגיד על כל אחד.

אמנם הספר מרובה קולות שנותנים תמונה יותר שלמה על האירועים אך נראה שתמר נמצאת במרכזם היא הילדה הרגישה לצרכים של כולם ומקבלת כל אדם כמו שהוא. היא כאילו לקוחה מ"הדרמה של הילד המחונן". ואת כל זה היא עושה בהרבה חן וחמלה.

דרמות משפחתיות זה תמיד מעניין ומהדהד משפחות אחרות. במקרה שלי מאד התחברתי לקשר עם הסבים שדומה לקשר שלי  עם הסבים שלי (בורכתי!). גם המשפחה שלנו מורכבת מדתיים וחילונים וע"פ רוב מצליחים לכבד אחד את השני ולקבל את השונות. אבל בכל משפחה יש את הפגיעים יותר שלא מוצאים את מקומם.

טלי כהן צדק כתבה ספר ביכורים מרשים ביותר ברגישות שלו ובניואנסים הקטנים. הוא מצליח להצחיק ולהכאיב ולהציג את המהות של משפחה מסוימת שקיימת במשפחות רבות.  מחכה לספר הבא שלה.

מודעות פרסומת

האם אנחנו עושות את זה לעצמינו?

רגיל

כמה קשה זה כבר יכול להיות? /אליסון פירסון

ספר המשך ל"אין לי מושג איך היא עושה את זה".

כשקראתי את "אין לי מושג" הייתי כמה שנים לפני הפאזה הזאת של הקונפליקט בין עבודה למשפחה. זה ספר שהקריאה בו נעשית כמעט בלי נשימה  וכיום במובנים מסוימים אני מוצאת את עצמי בו הגם שהחיים שלי הרבה פחות תובעניים ולחוצים מאלה של קיית רדי הגיבורה.

ובכן, קיית (שבגב הספר היא קייט)   מגיעה לגיל חמישים במצב שונה. לאחר שבחרה לשים את הקריירה על אש קטנה כלומר לעבוד קצת מהבית ולשים את המשפחה במקום ראשון היא מגלה שהלחץ בחיים שלה לא נגמר. בין בית מתפורר, חמות סנילית, אם שמתחילה לאבד את עצמאותה, שני ילדים מתבגרים עם שיקול דעת מפוקפק ובעל שמתמכר למנעמי המיינדפולנס לאחר שפוטר מעבודתו ומשאיר לה את הפרנסה בנוסף לדברים האחרים. וגם המצב ההורמונלי הוא לא להיט.

ועכשיו קיית צריכה לעבוד ומגלה מהר מאד שהעולם לא מחכה לאישה בת דקה לחמישים ושלמעשה כדי להתקבל לתפקיד זוטר בקרן אותה היא ניהלה לפני כך וכך שנים היא צריכה לשקר לגבי גילה ובתמורה לקבל בוס שחצן ולא מקצועי וחבורה של שוביניסטים שיסתלבטו עליה.

קראתי את הספר הזה גם כן בנשימה אחת ובאימה גוברת כי כזכור אני רק קצת יותר צעירה מקיית וכל הטוב הזה צפוי גם לי במידה כזו או אחרת.

זה לא ספר אסקפיסטי. הוא יותר מרגיז ממצחיק אבל הוא משמיע קול אמיתי שקובל על חוסר הצדק של החברה כלפי נשים. חוסר צדק שלא מתחיל כשהן בנות חמישים.ואת ניצניו אפשר לראות כבר על בנות חמש עשרה. ועדיין מעורר מחשבה אם כי לא מספק מספיק אלטרנטיבות הולמות לחיים שקיית ורבות אחרות מנהלות.יש בו גם תובנות מעוררות מחשבה לגבי החינוך וההשוואה לחינוך שקיבלנו מהדורות הקודמים. יש בו גם התייחסות  לתפיסות הרווחות היום לגבי הורות שהן (הפתעה) לא הוגנות כלפי ההורים.

אמנם דברים מסתדרים לא רע בסופו של דבר (תסכימו איתי שהתייחסות כללית לסוף אינה בגדר ספוילר)

רציתי לקנות את הספר ולשמחתי קיבלתי אותו במתנה מההוצאה לפני שהספקתי. חוויית הקריאה היא קצת כמו שיחה ארוכה עם חברה שנמצאת בשלב דומה בחיים. יש הקלה מסוימת בידיעה שגם החיים של אחרים לא מדהימים ושהחיים שלך לא בהכרח הכי גרועים ושיש פער עצום בין האופן שבו החיים שלך כפי שאת חווה אותם לאופן בו אחרים רואים אותם. לא תובנה חדשה אבל מנחמת משהו.

מותו של אהרון אלקלעי /עידית אלנתן

רגיל

מותו של אהרון אלקלעי/עידית אלנתן

בעייתי להתחיל סקירה של ספר בהמלצה על הספר הקודם של אותה סופרת  אבל זה הספר שגרם לי לרוץ לקנות את הספר הזה. את "בניגוד להוראות היצרן" קראתי ונהניתי מכל רגע. השילוב של הרבה הומור וקלילות עם נושאים חברתיים  הוא שילוב שקונה אותי. ולשמחתי הרבה מצאתי אותו גם בספר הזה. כן, ספר שיש מוות בכותרת שלו ובכל זאת הוא עושה את העבודה כספר מהנה וקליל.

אהרון אלקלעי, להלן המנוח הוא גבר בולגרי קשוח שנשוי לאישה שהתרגלה לשיגעונות שלו ומחזיק משפחה יפואית לתפארת, או שלא. הוא מאוכזב מבתו דניאלה, אישה שבעדינות אפשר להגיד עליה שהיא אישה עם נוכחות. אישה יצרית צעקנית ומעשנת שבנוסף לכל התחתנה עם גבר ערבי שהיא שולטת בו ביד רמה למורת רוחה של משפחתו המוסלמית והשמרנית ובעיקר בנם עומרי שבוחר ללמוד באוניברסיטה ברמאללה ומחובר יותר לזהותו הפלסטינית. המשפחה של עבד, בעלה של דניאלה דווקא מנסה לקבל ת האיחוד אך אהרון לא חוסך מהם הערות עוקצניות וגזעניות.

עופר, בנם נמצא בחיפוש עצמי ובשלב זה מתחיל לחזור בתשובה. בעברו הוא חי בזוגיות עם של אישה מבוגרת ממנו בהרבה שגם פרנסה אותם. לאחר שזו מתה הוא חוזר לבית הוריו עם אוסף הקומקומים שהשאירה לו אשתו המנוחה.

סנהדרין הבת הצעירה היא תקוות המשפחה. היא זו שדומה ביותר לצד הבולגרי במשפחה ובעיקר לסנדרה אמו שעל שמה היא קרויה. לאחר שסיימה את לימודיה היא בחיפוש עצמי אך הקסם האישי שלה מוביל אותה לעבודה בעיתון נחשב ככותבת טור טיולים. אהרון מנסה לגונן עליה ולנווט את חייה.

הספר מתחיל במוות אך עיקר הסיפור הוא הדרך בה המוות משחרר את משפחתו שנשארה אחריו ואת מרקם היחסים המורכב ביניהם. הספר עוסק במשפחה שלמעשה מורכבת מפרטים עם רצונות שונים שמסרבים להיענות לתכתיבים שמנסה לכפות עליהם ראש המשפחה. האחיות והאח שונים מאד זה מזה ונראה שרב הנפרד על המשותף.

הקסם של הספר טמון ביכולת הנהדרת של עידית אלנתן לכתוב גיבורים שיכולים להצחיק, להרגיז ולעורר אמפתיה  וזאת בתוך תיאור אמין מאד של יפו (שמככבת גם בספר הקודם) על שלל דמויותיה, הוותיקים עם החדשים. יש בכתיבה שלה משהו מאד חברתי והיא יודעת לזהות את המקומות המגוחכים  והמתיימרים באישיות שלהם אבל בכל זאת ניכרת חיבה אמיתית לגיבורים. מחכה לספר הבא שלה.

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק/גייל פארנט

רגיל

גילוי נאות: את הספר הזה קניתי במחיר מלא כי לא יכולתי להתאפק ושבוע אחרי זה ראיתי שהיה במבצע.

אני מתחילה לחשוב שיש תקופות בהן בעיקר קוראים ויש תקופות בהן בעיקר כותבים. לאחרונה מצאתי את עצמי קונה ספרים שפשוט היה ברור לי שאני לא אוכל לשאת את ההמתנה אליהם עד שיגיעו לספריה (ספריות) והקלות הבלתי נסבלת של רכישה דיגיטלית פלוס הידיעה שלא אצטרך להתמודד עם בעיית המקום.

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק הוא ספר שאיכשהו התגלגל לידי כשהייתי נערה בת 17. אלוהים יודע מאיפה וכבר אז הזדהיתי עמוקות עם הגיבורה שסובלת מרווקות ממארת (בשלב הייאוש היא בת 30 אבל מירמורי הרווקות התחילו הרבה קודם, בכל זאת נכתב בשנות השבעים). הוא הצחיק אותי כי  הוא העביר בצורה נפלאה את התחושה הזאת שכולם סביבך מצליחים וחוגגים ורק את לא. גיבורה לוזרית שמנסה ומתאמצת אבל לא נעדרת אירוניה עצמית.

הספר היה מעולה כבר אז ואפילו שרד את המעברים לדירת הרווקות שלי  ולדירה שחלקתי עם בו זוגי וגם לדירה הנוכחית.  מעניין איך ספר מרופט עם תרגום באמת מיושן (ומוצלח) של שנות ה 70 של נורית יהודאי   שעוסק ברווקות מצליח להיות ספר הנחמה האולטימטיבי  לאישה נשואה ולא ניו יורקית.

כמובן שכששמעתי שזה יוצא בתרגום חדש ומוער של שלי גרוס (הידד!)  היה ברור לי שאני קונה אותו  כי כל מה ששלי גרוס נוגעת בו  אהוב עלי. וכי שילה או שיילה בתרגום הקודם היא חברתי הספרותית הטובה.

אז קראתי ונהניתי לפגוש חברים ותיקים בלבוש עדכני יותר . קצת כמו מפגש מחזור אבל עם חברות שממש חיבבת. לינדה השותפה הבררנית שעוברת מהפך אופנתי ונראית יותר מדי טוב, ג'ושוע בלי שם משפחה, הטפיל רב הקסם והגיי, ברניס אימה של שילה והאם טיפוס של אימהות יהודיות באשר הן , וכמובן שילה המצחיקה שנדפקת כל פעם מחדש מרוב מאמצים להצליח בחיים ולהתחתן טוב (או פחות טוב).

עומד במבחן הזמן בגדול ותוספת כיפית למדף וגם עטיפה נהדרת במילים אחרות ממתק.

האירוניה היא שאחריו קראתי את "והכלה סגרה את הדלת" של רונית מטלון בשתחילת הספר הכלה מצהירה : "לא מתחתנת, לא מתחתנת , לא מתחתנת". איפה שילה כשצריכים אותה.

שינוים קלים בבלוג

רגיל

 הבלוג נעשה צפוף ועמוס כי הוא מארח את שרידי הבלוג המנוח.

אז הוא כבר מבולגן למדי ולא בלוג חד נושאי שמשתדל להתמקד בקריאה. הוא כולל מעכשיו 12 שנים של פוסטים משמעותיים יותר ופחות כי לא היה לי באמת זמן לעבור שנה שנה וללקט ובכל זאת רציתי לוודא שהבלוג לא ייעלם בגלל דחיינות כזאת או אחרת. עדיין אשתדל שבלוג זה יוקדש לענייני קריאה והבלוג השני לכל השאר אבל הגבולות בין קריאה לחיים  כבר לא ברורים וגם הקריאה היא החיים.

במילים אחרות יצרתי לעצמי מלכודת מטומטמת של ניהול שני בלוגים אבל זה המצב.

רגיל

נפרדת מהבלוג השני שלי בישראבלוג שכלל 12 שנים מחיי. הוא לעד יישאר הבלוג הראשון שלי ובסוף החודש הוא ייעלם וזו דרכו של עולם.

חלק מחגיגות הפרידה יתרחשו פה כי גם לפני שפתחתי את הבלוג קראתי וכתבתי על קריאה.

ימים יגידו לאן ממשיכים.

את הפוסט הזה כתבתי ב 20.2.2007. הבן שלי היה בן שנה וחצי.
"החזרתי את המסורת האפקטיבית של סיפורי לילה טוב לנולי. אז אמנם התשתית לא אידאלית (עדיין אין מקום לשבת ליד המיטה בחדרו אז השעת סיפור מתקיימת בסלון) אבל זה מהנה. נולי מנסה למעוך את הספר באצבעותיו הקטנות (ואם אפשר אז גם להשחיז עליו את חניכיו הקטנות) ואמא של נולי מנסה להציל את הספר כי בכל זאת מדובר בספר ספרייה שעוד אנשים יצטרכו לקרוא."

(בפוסט המלצתי על "לילה בלי ירח" של שירה גפן עם האיורים המופלאים של דוד פולונסקי. התפעלתי מהאיורים הפיוטיים ומההומור הדק עדיין חושבת שזה ספר נהדר אם כי לא להשחזת חניכי תינוקות).

היום הילד שלי בן 11 ובמיטה שלו הוא מוקף בספרים. הוא אוהב ספרים אם כי לא באותו להט חושני אבל שמח שאני מנצלת את עבודתי וממשיכה להביא לו מגוון ספרים. לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות.

והפוסט הזה מ 14.1.2008 הילד בן שנתיים וחצי. הבלגן נשאר גם כיום אבל יש פחות קרעים.

מסתמן שנולי גדל להיות תולעון ספרים קטן כמו אמא שלו. המקום האהוב עליו הוא השטיח ליד כוננית הספרים. וכך נולון שולח יד קטנה וחמדנית ומוציא את "האריה שאהב תות". האריה כבר נפרד מהכריכה שלו (שעליה מצוירים מאכלים שונים שנראו לנולי מעוררי תיאבון מאד עד שהוא ניסה לתלוש אותם מהכריכה) אבל לנולי לא אכפת. הוא מזמר לעצמו תת תת (תות למתקשים) ומתחיל לדפדף. מצביע על האריה ואומר תות כי אריה ותות חד הם. אבל כנראה שאריה זה לא מספיק. הוא מוציא את ספר הכדורגל השלם . מתנה שטוליו קיבל פעם ולא ממש קרא. למעשה ספר הכדורגל השלם זה קצת הגזמה כי הוא הפך לספר הכדורגל החלקי. אבל לנולי זה לא מפריע: הוא מצביע על הכדור ואומר גנגה (גלגל) בשביעות רצון. הכדור הוא עגול אז כנראה שזה מספיק כדי להכליל אותו במשפחת הגלגלים. אבל הנה מיץ פטל קורץ לו מהמדף אז גם מיץ פטל מצטרף לחבריו  הפתוחים על השטיח. שם נולי נתפס לפרח צהוב גדול עליו הוא מצביע ואומר  גוליגוליגולי.

אני רואה את זה ונהנית לראות את ההנאה שנולי מפיק מהספרים. לב הספרנית שלי נחמץ קצת למראה הקרעים והפגעים (אם כי עכשיו הוא מדפדף בחלקי הספרים שלו בעדינות רבה) אבל אז אני מזכירה לעצמי כמה ספר בלוי וממורטט מצביע על כך -שהשתמשו בו ואהבו אותו

ניסיתי ללמד את נולי להחזיר ספר שהוא גמר איתו למדף ואז לקחת ספר אחר אבל אז קלטתי שהוא עושה את מה שאני עושה כבר שנים: קורא במקביל. השידה שליד המיטה לא בדיוק מצביעה על עקביות וסדר. גם אני אגב למדתי את אומנות הקריאה במקביל מסבא שלי שקורא לפחות חמישה ספרים. אחד קליל לקריאה חוזרת, אחד כבד אבל מעניין, אחד שהוא נתקע איתו באמצע אבל אמרו שהוא טוב, אחד שהמליצו עליו ואחד לעיון.

המצב אצלם הוא כזה שאם אני שמה עין על ספר רוב הסיכויים שתהיה תקועה בו סימניה. גם אצלי זה ככה רק שנולי מאד מחבב סימניות ומושך אותן.

יש בי צד שממש מתגעגע לתקופה הזאת אבל היי, לפחות יש לי זמן לקרוא את הספרים שלי.

.