שבוע הספר או "שלום לפאסון"

רגיל

גם השנה הייתי בשבוע הספר עם כמה חברות מעולות שמעכבות מאד את השוטטות כי כל רגע פוגשים חברים ומכרים. גם הפעם קניתי ספרים אם כי יצאתי בשלל זעום בהרבה מתוך ההבנה הכואבת שלא מספיק לקנות ספרים כדי שייכנסו לנשמתי . כדאי גם לקרוא אותם וגם אז לא תמיד…

אני מוסיפה כל שנה לרשימת הסופרים שפגשתי עוד סופרים. כל כך מרגשת אותי הפגישה למרות שזה כבר אחרת בזכות היכולת ליצור קשר בלתי אמצעי עם סופרים דרך רשתות חברתיות. ועדיין אני קצת חוזרת להיות גרופית ומפחדת שאביך את עצמי. החשש ממבוכה שווה את המפגש כשמדובר באנשים מרתקים ומלהיבים שלא סתם הפכו לכאלה וכמובן ההקדשה.

במפגש הדוכנים ראיתי סופרת שבעבר קראתי ואהבתי. למעשה רציתי לקרוא את הספר החדש שלה וכמובן שהיא רצתה למכור ויצא לי משפט מתלהב ונטול פאסון בסגנון: "ברור שאני אקנה את הספר שלך, אני מתה על הספרים שלך!". היא מאד התרגשה וכתבה לי בהקדשה ששימחתי אותה מאד.

לי יש כוח לשמח סופרת!

פרט לשוטטות בשבוע הספר היה לי מפגש מעולה במועדון הקריאה שלנו. היוזמה התחילה מחברה במועדון שמכירה סופר שרוצה לבוא אלינו. הייתי זהירה וביקשתי ממנה בהשאלה את הספר וגם התייעצתי עם חברותיי וכולנו שמחנו. בכל זאת אף פעם לא עשינו פגישה כזאת בעבר.

הספר כשלעצמו היה מעניין. לא ספר רגיל, מאד ספרותי, מתייחס ליצירות שונות, מעלה תובנות. דמויות לא שגרתיות ומאד לא פסיכולוגיות וקריאה שנייה בו (האצילות מחייבת קריאה שנייה) מאד שונה. היה הרבה מה להגיד עליו

ההימור הצליח בענק. התחיל בשיחות בפייסבוק עם הסופר שהתגלה כאדם מאד נחמד. הודינו אחד לשני על הנכונות לארח ולהתארח והוא הגיע והיה מקסים ברמות אחרות. הוא בא מתוך רצון לשמוע לא פחות מלהשמיע. השיחה כללה הקראות (מצד החברות בקבוצה וגם ממנו והיה ממכר להקשיב), היה מעניין לשמוע ממנו על תהליך הכתיבה ומקורות ההשראה שלו ועל חומרי .החיים שלו. לא היה רגע של מבוכה והייתה כנות מכל הצדדים וגם שמחה אמתית על המפגש הזה.

אני זוכרת שהולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון" הזכיר  דמויות ספרותיות שהיה שמח להתקשר אליהן. ובכן, אולי בעתיד זה יהיה אפשרי אבל גם לפגוש סופרים מסוימים זה מרגש בענק.

*בכוונה לא מזכירה שמות כי חושבת שלסופר ולספר מגיע פוסט נפרד

 

100 ימים של אושר או איך ספר על אדם נוטה למות יכול להיות מהנה.

רגיל

קיבלתי את הספר מ"כנרת זמורה ביתן"  . כשהסתכלתי על העטיפה הצבעונית בתוספת למילה אושר האסוציאציה שעלתה לי לראש היא ספר עזרה עצמית. כמה שמחתי לגלות שזה לא המקרה.

לוצ'ו הוא אדם ממוצע בן ארבעים, מאמן קבוצת כדור מים ומדריך בחדר כושר ששני אירועים דרמטיים קורים לו במקביל, הוא בוגד באשתו שמחליטה להיפרד ממנו והוא מגלה שהוא חולה  בסרטן סופני (אותו הוא מכנה "החבר פריץ") מה שכמובן משנה את פני הדברים ביחסיו עם אשתו שמחזירה אותו הביתה אך מתקשה לסלוח לו. הוא מבין מהר מאד שמלחמה בסרטן  באמצעות טיפולי כימו היא חסרת סיכוי ותיתן לו עוד זמן בו הוא יהיה  חלש מכדי לעשות משהו והוא רוצה שימיו האחרונים יהיו משמעותיים. ומאושרים, שזוגתו פאולה תסלח לו על הבגידה ולהשאיר זיכרונות טובים ממנו למשפחתו ולילדיו. ולסיים לפני ההידרדרות הגדולה במוסד בשוויץ שעושה המתות חסד. בעיקר כדי להשאיר לאשתו וילדיו את הזיכרון ממי שהוא ולא מהצל של עצמו שיהפוך להיות

 כאן אעצור את הפירוט לגבי העלילה כי לדעתי חלק גדול מההנאה מהספר הוא התהליכים שלוצ'ו עובר, הדרך בה הוא בוחר להיפרד מהחיים ומאהוביו החברויות הגדולות שלו והאהבה הגדולה למשפחתו.  ספר מלא הומור ואהבת חיים  שמצליח גם לעורר מחשבה. ולראות את המוות כבעל תפקיד בחיים כדי לסמן לנו מה חשוב באמת בחיים. יש פה גם הסתכלות יפה על האושר כאוסף של רגעים שמחים ולאו דווקא כמשהו גדול ונשגב אלא בר השגה. מחשבה חוזרת אצל לוצ'ו היא "למה לא עשיתי את כל זה כשהייתי בריא" ? התשובה ברורה מאליה, השגרה השוחקת של החיים לא מאפשרת את ההתבוננות  וההנאה מהדברים הפשוטים ומאוהביך.

אז זה לא שלא בוכים בסוף. בכל זאת גיבורינו מת  אבל גם בבכי הזה יש משהו מזכך .

meaa_yamim_shel_osher_front

זכויות הקורא

רגיל

במועדון הקריאה שאני חברה בו כל חודש בוחרת מישהי אחרת ספר. בחודש שעבר בחרתי ספר אהוב עלי מאד "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. קראתי אותו שוב למפגש (מה גם שנגזר עלי להנחות את אותו מפגש, פחד אלוהים) וגיליתי שהקריאה בו שונה לגמרי. בקריאה הראשונה הוקסמתי מהסיפור. מורקמי יודע לספר סיפור  ולשלב בו כל מיני אלמנטים אהובים עלי כמו ספרייה ודמויות מטורפות ומעוררות אהדה בו זמנית. הפעם קראתי אותו וכל רגע רצתי לאינטרנט כדי לקבל ממד נוסף לכל הסימבוליקה והציטוטים שמשולבים בספר. התחושה אחרי קריאת הספר הייתה שאם אקרא אותו בפעם השלישית אני אקבל ספר שונה. וואו, זה היה מוזר.

ובדיון התברר שהיו קריאות שונות ואהבות שונות ובזכות קריאה אינטנסיבית של ביקורות שונות ידעתי לנווט את הדיון לנושאים העיקריים.

מה שרציתי להגיד זה שהספר כילה את כוחות הקריאה שלי להרבה זמן.

ועכשיו  אנחנו קוראות את הספר של בן פול "אתה שוטר בירושלים" שאמור להיות קליל וירושלמי וכבר בשלושת העמודים הראשונים הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בסבך התיאורים.

השתמשתי בזכות הקורא של דניאל פנק מהספר "כמו רומן" ועזבתי. לבינתיים.

מגילת זכויות הקורא:

הזכות לא לקרוא.

הזכות לדלג על עמודים.

הזכות לא לקרוא את הספר עד הסוף.

הזכות לקרוא שוב.

הזכות לקרוא כל דבר.

הזכות לשקוע בספר.

הזכות לקרוא בכל מקום.

הזכות לדפדף.

הזכות לקרוא בקול רם.

הזכות לשתוק אחרי הקריאה.

דניאל פנק טען שהסיבה שילדים ונוער שונאים לקרוא. קריאה הופכת למטלה. זה נכון גם לבן שלי שלמרות שהוא עושה רושם של קורא מצטיין הוא שבר את ליבי כשהבאתי לו את "קיזי הילדה הצועניה" והוא אמר שיש בזה פונט מטרחן (מילים שלו). קראתי אותו אני ונהניתי למרות שלא זכרתי שהתרגום היה כל כך מליצי. לא מתלוננת, היה כיף.גם את סדרת הרפתקה הוא דוחה על הסף וזה מבאס.

טוב, לא תמיד מצליחים.גם אני שנאתי כשדחפו לי בהתלהבות יתר ספר שלא התחשק לי לקרוא.

בכל זאת מנסה ומזכירה לו שהבאתי ספרים ולפעמים יש הצלחות.

טוב, יש סדרה ששנינו התמכרנו אליה "יומנו של חנון". היא מצחיקה וגם מראה סיטואציות נפוצות בין הורים לילדים. מצחיק ומבאס לזהות את עצמי באמו בטרחנית של גרג הגיבור.

ואז ג'ף קיני הגיע לארץ ואני חשבתי שזה יהיה נחמד שניסע לת"א להשיג חתימה ורק בשביל הקטע נרשמתי להגרלה של מפגש איתו לפני אירוע החתימות.

מה אתם יודעים, זכינו.

הגענו בקושי למפגש . בן הזוג היה בחו"ל ויום קודם היה טיול שנתי לילי כך שחזרנו מאוחר והלכתי לעבודה אבל לא מפספסים כזאת הזדמנות. נסענו והגענו .

ג'ף קיני למרבה המזל היה בחור מגניב כמו הספרים שלו, היה מי שתרגם לילדים את התשובות שלו והבן שלי היה מאושר אם כי התבייש להוציא מילה גם כשהגענו לקבל חתימה ממנו (לאחר שעתיים בתור שהבן שלי לא הרגיש כי קרא את הספר החדש, הרגליים שלי הרגישו מצויין) וכמובן גם המצלמה זייפה וקיבלנו תמונה מטושטשת.

חזרנו מאושרים וברכבת הוא חיסל את הספר.

הקריאה שלי והקריאה של הבן שלי

רגיל

הקריאה הפכה להיות משהו קשה עבורי, אולי כי חלק ממנה היא "עבודה". לאחרונה נאלצתי לעבוד על ספר שעומד לצאת לאור  שעשה לי רע בעיקר כי הסופרת ממש שנאה את הדמויות שלה. העבודה עליו הייתה מדכדכת והוא היה מעצבן בכל כך הרבה רמות שפשוט לא קראתי.

ואז לאט לאט חזרתי לקריאה כמו מחלימה ממחלה קשה. קראתי את גרגואר דלקור. "הדברים שאני רואה". ספר די מדכא וסתמי. לא אהבה ממבט ראשון וגם לא ממבט שלישי. הקודם שלו "הדברים שאני רוצה" היה טוב בהרבה.

חוץ מ(כמעט) היעדר הקריאה הספרים שוב בארגזים. סאגת הקיר נמשכת והארונות ריקים מספרים. היש דבר מדכא מזה?

בתוך השממה הגעתי לספר נוער "אלקטרז נגד ספרני הרשע". נראה לי שברור למה בחרתי את הספר לבן שלי. הוא מתאר עולם דיסטופי בו הספרנים שולטים על המידע ומסלפים אותו. הרעיון הוא שהמציאות שונה לגמרי ממה שאנחנו חווים כמציאות, הדינוזאורים לא נכחדו, הם קטנים בהרבה ומדברים אנגלית בריטית. ספר  כיפי, מצחיק, מרושע ומאד כיף להקריא אותו לבן שלי ולצחוק יחד.

כשהבן שלי היה קטן חלק מטקס השינה כלל הקראת ספרים. הממוצע היה חמישה ספרי ילדים באורכים שונים. ואז כשהגיע לגיל של קריאה עצמאית הייתי מדי פעם מקריאה לו פרק שניים בספר בעיקר כדי ללכוד אותו. ובכן, הפעם באמת קיוויתי שנסיים את "אלקטרז" יחד אבל צאצא של ספרנית(רשע) לא באמת יכול לחכות. הוא שבר לעצמו את הכלל של "קוראים רק לפני השינה" וחיסל את הספר.

חוץ מזה עשינו את מה שקוראים בשפה המקצועית דילול. מסתבר שהרבה ספרי פעוטות מסתתרים להם שם בשכבה האחורית. לשמחתי זה נעשה מיוזמתו. פעולה הגיונית בהתחשב בפיצוץ האוכלוסין על המדפים שלו. הוא גם ידע מאילו ספרים אני לא רוצה להיפרד וחס על רגשותי. עדיין יצאה ערימה יפה.

אסוציאטיבית אני מגיעה לקולגה אהובה שלי שאחראית על האוסף של ספרי הילדים בספרייה. זה אוסף משובח שמשלב בין ישן לחדש והספרנית האמונה עליו מכירה היטב את האוסף. וכך היא מצילה אותי מעצמי כשאני בוחרת לו ספרים ממש לא מתאימים לגילו (סקס סמים ורוקנרול לילד בן עשר…). אני בעד לנסות עליו ספרים ולראות איך הוא מגיב להם אבל גם לנסיינות יש גבול וכמו שהיא אומרת: עדיף שימצה את הספרים לגילו שאחר כך לא יגיע אליהם, מאשר שיקרא ספר שממש לא מתאים לו רגשית.

אל תוך היער

רגיל

 

דמיינו לכם נסיעה בלתי נגמרת באוטובוס , כזו שמאפשרת להתחיל ולסיים ספר בנסיעה אחת

הספר "יער" של מעיין רוגל הוא ספר שראוי לקרוא אותו לצד כוס יין משובח כשיושבים על כורסה רכה . הוא ספר שנותן כבוד לכל מילה ולכל מילה יש את המקום שלה ואת ההדים שלה. זה ספר שתוך כדי קריאה הרגשתי אותו. הוא ספר עצוב אבל לא סנטימנטלי. קשה לכתוב על ספר כזה כי קשה לתאר אותו. המילה הכי טובה שתתאר אותו היא בדידות.

אבל המילה בדידות מכילה מטענים שונים ובמיוחד מטענים שליליים והבדידות שבספר היא כל כך הרבה יותר מזה.

הכתיבה של מעיין רוגל משתפת את כל החושים, היא מצליחה להיות מאד מטפורית ובכל זאת מעניינת ומרפרפת ולא מכבידה.

אני בטוחה שהקריאה השנייה שלי בספר תהיה אחרת.

אני בטוחה שתהיה קריאה שנייה.

אני מרגישה שהקריאה שלי בספר הזכירה בליסה של ארוחת גורמה צרפתית מעודנת בשני ביסים. אולי חפוז אבל בכל זאת מהנה.

ומה שעוד  בתהליך הוא שקניתי את הספר מידי מעיין רוגל עצמה שהיא אשה רבת קסם ומרתקת.

ומה שהכי מצחיק זה שהתלהבתי מהספר כבר כשראיתי את העטיפה.

יער

את כל הילדים בעולם /טל ניצן

רגיל

התכניות לחג השבועות קצת השתנו וכך מצאתי את עצמי עם אוקיאנוס של זמן ועם ספר מצוין שמזמן רציתי לקרוא.

"את כל הילדים בעולם"  ספר הפרוזה הראשון של טל ניצן שאני מכירה ואוהבת את שיריה ואת תרגומיה קראתי בנשימה עצורה. זה ספר מכאיב ומנחם בו זמנית גיבוריו הם אישה אם חד הורית, כתבת ועורכת תרבות באתר פופולרי שהבוסית שלה תמיד דורשת ממנה להקליל את הכתיבה שלה ולכתוב על נושאים פופולריים, מה שמנוגד להבנה שלה את התפקיד . בבנה הקטן , הרגיש והמלא דמיון מתעמרים בגן הילדים בידיעת הגננת. השכן הוא מורה בבית ספר, אדם מופנם ועדין נפש שאוהב בשעות הפנאי ללמוד לנגן בגיטרה , בכל שבוע שיר אחר. אחת מתלמידותיו, נערה רגישה וחכמה שבעבר הציקו לה בשל משקלה ולאחר מכן הפכה לשולית בחברה.

הכאב ברור, אנשים חכמים עם עור דק . רגישים מאד ששייכים ולא שייכים לעולם הקשוח והאכזרי שהם חיים בתוכו. המבוגרים מוצאים דרך כלשהי להסתדר בשולי העולם הזה אבל מה עם הילדים?

הכתיבה פיוטית ומפעימה אבל הפיוטיות לא מכבידה אלא מוסיפה. יש חסד במפגש בין הגיבורים שמבינים בלי הרבה מילים את הכמיהה והצורך בחום. הספר חף מקיטשיות וההרגשה היא של מעבר מהפנים אל החוץ. המופנמות שמפריעה לגיבורים בעולם החיצוני עושה איתן חסד במפגש ביניהם.

זה ספר מלא רוך וקסם. קוראים אותו בבת אחת בבהילות. הוא נוגע בנושאים שמפחידים אותנו כמו בדידות, רגישות ובעיקר בשאלה עד כמה אנחנו יכולים להגן על ילדינו. הגיבורים מעוצבים ביד אמן, בניואנסים דקיקים והם מעוררי אהבה .