ארכיון חודשי: מרץ 2012

רגיל

והיום האב העייף של נורמן רוקוול כי גם אני עייפה.

 

בינתיים לא הספקתי לקרוא אבל חתכתי לעצמי תפוז למניפות ואכלתי את כולן עם כדור הברזל שאני צריכה לקחת. הנה משהו שעשיתי כמו שצריך.

 

וגם סידרתי לנן את הארון והעפתי בכיף המון בגדים לא לבישים. זה כל כך מהנה להחליף חלקית לארון קיץ. יש לו יותר בגדי קיץ והם גם יפים יותר.

 

נן גבה בסנטימטר מהחודש הקודם.

 

עוגת תותים ממתכון חדש שניסיתי

 

עדיין מסתגלת לשעון קיץ, יותר אור ופחות שעות שינה.

 

אסיקידס, הרכב מוזיקלי חדש שגיליתי עם שיר אהוב עלי במיוחד מתוך ונגו.

 

מודעות פרסומת

רגיל

בינתיים אני מצליחה רק חלקית לעמוד בהחלטות שקיבלתי. יש בי עדיין את הצד העצל שמרגיש שהוא יכול לזייף פה ושם ולרמות את עצמו. ובכל זאת אני עומדת בהחלטתי הצנועה להחליף תמונה מדי יום. אתמול היה רוסו ואת הצייר של היום נראה לי שאין צורך להציג.

 

אז שארית הפוסט יכלול כמה רגעים נחמדים מהיום הזה.

 

שורה של עצי כליל החורש שראינו בדרך.

 

הסרט מראה מראה הסיפור האמיתי  שהיה מאד מהנה. אני חשבתי שלא בטוח שהוא מתאים לילדים אבל נן די נהנה ממנו. היה לו קצת קשה לעכל את זה שלא עשו את השחקנים גמדים במיוחד בשביל הסרט. אני זוכרת את התגובה הראשונית שלי כילדה בפעם הראשונה שראיתי גמד. היה בה סוג של היקסמות מכמה אדם יכול להיראות כל כך שונה.

 

אני חושבת שהסיפור של הגמדים בסרט היה מאד מוצלח, הרעיון של להציג אותם כבני אדם שנפגעו מהחברה ולכן הם חיים ככנופיה של פורעי חוק ומתן מאפייני זיהוי אנושיים לכל אחד מהם היה מאד מתבקש ונעשה בצורה טובה.

 

אני אוהבת לראות רכבות ומטוסים כי זה מזכיר לי בעיקר את המילה אפשרויות ואת התנועתיות של החיים. עצם הידיעה שאדם יכול להתחיל יום במקום אחד ולסיים אותו במקום אחר זה חלק מהנהדרות של החיים.

 

 נתקלתי בקטע הזה ביוטיוב ולמרות שלא הבנתי מילה ממה שהוא שר הפשטות והמלודיות הקסימו אותי.אה, והוא גם חתיך.

 

 

 

סוכריות

רגיל

היום בחרתי בתמונה של הונדטרווסר  שמצאתי בבלוג מעניין וצבעוני אותו אני צריכה לבדוק לעומק.

 

שמתם לב נכון, אני עכשיו בקטע של ציירים מופשטים. הסוכריות על מקל הגדולות של ה' (אתם לא מצפים שכל פעם אכתוב את השם הזה) מאד דיברו לילדה שבי אם כי נדמה לי שהוא כיוון לעצים.

 

וחוץ מזה אני לוקחת את היום באיזי. יש משימות ביתיות לרוב ואני מקווה שאעשה אותן(ארון בגדים, מרק, קניית ירקות, כאלה מין) . הגוף שלי זועק מעייפות ויום בית כזה הוא ממש מתנה בשבילי.

 

 


תוספות לפוסט:

 

תגלית מוסיקלית חדשה שלי. מאריה גאדו

 

 

ארון הבגדים חצי מסודר וגם נפרדתי מבגדים מסוימים. לדעתי אפרד מעוד בשנה הבאה.

צעדים בוני אושר

רגיל

אז היום הוא יום מאטיס בבלוג, הבטחתי כל יום תמונה אחרת ובינתיים אני עומדת בזה.

אתמול אגב היה מירו.

 

אתמול פתחתי מחברת אושר בה אני מדווחת לעצמי מה עשיתי מבין הדברים שחשובים לי ונמצאים בראש סדר העדיפויות שלי. 

 

הבוקר כתבתי דפי בוקר. זה לא קל אבל מקל בעיקר כי אני מרגישה שאני יותר מדי מוקפת במילים של אחרים. הכתיבה בשבילי היא פעולת ניקוז והרגשתי הקלה גדולה אחריה.

 

אתמול נן ואני נהנינו מהטבע, עעקבנו אחרי קורי עכביש והסתכלנו על הדוגמא המרהיבה שלהם המנצנצת בשמש. 

 

 

הרהור

רגיל

הכול זמני , זאת יגיד כל ילד. מה שקיים זה רק מה שהוא מרגיש באותו רגע. והעולם הוא קליידוסקופ צבעוני שמשתנה עם כל תזוזה. וזה בסדר, כך צריך להיות.

הכול קבוע, יגיד המבוגר. העבודה, הבית, החברים, המשפחה. ואם משהו מפסיק להיות קבוע אז רעידת אדמה וייקח המווון זמן לבנות מדחש את מגדל הקוביות הזה

הלוואי שלא היינו מאבדים את החוכמה שיש לילדים. הם הרבה יותר מסתגלים לחיים מאשר אנחנו המבוגרים שצריכים את הקביעות הלא באמת קיימת הזאת.שנותנים לרגעים לברוח מאיתנו.

 הבלוג שלי הולך לחגוג את החיים.

מסימני האביב

רגיל

 

מצב הרוח שלי משתנה באחת. אני שמחה יותר ורגועה יותר. וזאת למרות שהאלרגיות של כל בני משפחתי מתפרצות עם השרב הראשון. גם אני אלרגית אבל כל אך נהנית מהאביב שהאלרגיה נחשבת אצלי לזניחה.

 

אני מוצאת את עצמי מבלה יותר מדי זמן בקניון כי אני עושה את החיפוש הבלתי אפשרי של מתנות לחג. הקטע המפתיע הוא שלא רק אני עושה את זה וכך אני עומדת בתור ושולחת מבטים מתוסכלים החוצה. למה אני בקניון ולא בשדה?

 

הגבעה הנהדרת שליד בית הספר של נן הופכת מאדומה וורודה לצהובה. יש המון חרציות ומכיוון שהן לא פרח מוגן אני קוטפת קצת מדי פעם ושמה אותן באגרטל הכחול שלי. כחול וצהוב זה שילוב יפהפה בעיני.

 

הנעליים של נן מלאות בחול יותר מהרגיל כי יש הרבה ימים יפים והם מבלים הרבה בחצר הגן החולית.

 

חמותי מדווחת לי על התקדמות נקיון פסח (שהתחיל חלדעתי בטו בשבט) מה שמזכיר לי שהמצב אצלנו אחר לגמרי.

 

אני קונה לנן מפת שולחן לבנה מאל-בד ופקעת חבלים כי הגננת מבקשת תחפושת של בני ישראל שעשויה מסדין לבן או מפה לבנה. אין לי סדין לבן ואין לי חגורה. מזל שיש הכול בדולר.

 

המרפסת שלנו פורחת ומשמחת. בשנה הבאה אני רוצה לזרוע צמחים שונים. מאד בא לי שיהיו לי פרחי כובע נזיר . בינתיים יש פרזיות ולבנדר ולוע הארי.

 

היום

רגיל

קורס חדש בת"א. הקורס עצמו הוא סוג של רענון מקצועי שמזכיר לי שהמקצוע שלי לא חייב להיות הדברים שאני עושה כרגע. יש בו הרבה יותר מזה.

 

וגיליתי שהבילוי האמיתי הוא הנסיעה הנינוחחה ברכבת עם ספר קליל ומצחיק והידיעה שאחרי הקורס יש לי שעה וחצי לעצמי.

 

ואז הגעתי לבלגן של הבית (תמיד יש בלגן כמה שלא משתדלים) ולדרישות החדשות של הגן. אין לי סדין לבן כדי לחפש את נן לאחד מבני ישראל ואת חיתולי הטטרה הישנים זרקנו מזמן.

 

סגרתי עם מפעיל ליוני (אתם מוזמנים לקרוא לי חולת נפש אבל מסתבר שלמופרעי קשב לא מאובחנים כמוני רצוי תכנון מאאד ארוך). המפעיל אגב נשמע בטלפון כמו אדם מנוסה שלא מלא בבולשיט. ההפעלה תהיה חינוך גופני כי זה מה שהנן אוהב. בלי יותר מדי גימיקים ושטויות. והכי חשוב, לא נצטרך למכור כליה כדי לממן אותו.