והיום האב העייף של נורמן רוקוול כי גם אני עייפה.
בינתיים לא הספקתי לקרוא אבל חתכתי לעצמי תפוז למניפות ואכלתי את כולן עם כדור הברזל שאני צריכה לקחת. הנה משהו שעשיתי כמו שצריך.
וגם סידרתי לנן את הארון והעפתי בכיף המון בגדים לא לבישים. זה כל כך מהנה להחליף חלקית לארון קיץ. יש לו יותר בגדי קיץ והם גם יפים יותר.
נן גבה בסנטימטר מהחודש הקודם.
עוגת תותים ממתכון חדש שניסיתי
עדיין מסתגלת לשעון קיץ, יותר אור ופחות שעות שינה.
אסיקידס, הרכב מוזיקלי חדש שגיליתי עם שיר אהוב עלי במיוחד מתוך ונגו.
בינתיים אני מצליחה רק חלקית לעמוד בהחלטות שקיבלתי. יש בי עדיין את הצד העצל שמרגיש שהוא יכול לזייף פה ושם ולרמות את עצמו. ובכל זאת אני עומדת בהחלטתי הצנועה להחליף תמונה מדי יום. אתמול היה רוסו ואת הצייר של היום נראה לי שאין צורך להציג.
אז שארית הפוסט יכלול כמה רגעים נחמדים מהיום הזה.
שורה של עצי כליל החורש שראינו בדרך.
הסרט מראה מראה הסיפור האמיתי שהיה מאד מהנה. אני חשבתי שלא בטוח שהוא מתאים לילדים אבל נן די נהנה ממנו. היה לו קצת קשה לעכל את זה שלא עשו את השחקנים גמדים במיוחד בשביל הסרט. אני זוכרת את התגובה הראשונית שלי כילדה בפעם הראשונה שראיתי גמד. היה בה סוג של היקסמות מכמה אדם יכול להיראות כל כך שונה.
אני חושבת שהסיפור של הגמדים בסרט היה מאד מוצלח, הרעיון של להציג אותם כבני אדם שנפגעו מהחברה ולכן הם חיים ככנופיה של פורעי חוק ומתן מאפייני זיהוי אנושיים לכל אחד מהם היה מאד מתבקש ונעשה בצורה טובה.
אני אוהבת לראות רכבות ומטוסים כי זה מזכיר לי בעיקר את המילה אפשרויות ואת התנועתיות של החיים. עצם הידיעה שאדם יכול להתחיל יום במקום אחד ולסיים אותו במקום אחר זה חלק מהנהדרות של החיים.
נתקלתי בקטע הזה ביוטיוב ולמרות שלא הבנתי מילה ממה שהוא שר הפשטות והמלודיות הקסימו אותי.אה, והוא גם חתיך.
היום בחרתי בתמונה של הונדטרווסר שמצאתי בבלוג מעניין וצבעוני אותו אני צריכה לבדוק לעומק.
שמתם לב נכון, אני עכשיו בקטע של ציירים מופשטים. הסוכריות על מקל הגדולות של ה' (אתם לא מצפים שכל פעם אכתוב את השם הזה) מאד דיברו לילדה שבי אם כי נדמה לי שהוא כיוון לעצים.
וחוץ מזה אני לוקחת את היום באיזי. יש משימות ביתיות לרוב ואני מקווה שאעשה אותן(ארון בגדים, מרק, קניית ירקות, כאלה מין) . הגוף שלי זועק מעייפות ויום בית כזה הוא ממש מתנה בשבילי.
תוספות לפוסט:
תגלית מוסיקלית חדשה שלי. מאריה גאדו
ארון הבגדים חצי מסודר וגם נפרדתי מבגדים מסוימים. לדעתי אפרד מעוד בשנה הבאה.
אז היום הוא יום מאטיס בבלוג, הבטחתי כל יום תמונה אחרת ובינתיים אני עומדת בזה.
אתמול אגב היה מירו.
אתמול פתחתי מחברת אושר בה אני מדווחת לעצמי מה עשיתי מבין הדברים שחשובים לי ונמצאים בראש סדר העדיפויות שלי.
הבוקר כתבתי דפי בוקר. זה לא קל אבל מקל בעיקר כי אני מרגישה שאני יותר מדי מוקפת במילים של אחרים. הכתיבה בשבילי היא פעולת ניקוז והרגשתי הקלה גדולה אחריה.
אתמול נן ואני נהנינו מהטבע, עעקבנו אחרי קורי עכביש והסתכלנו על הדוגמא המרהיבה שלהם המנצנצת בשמש.
הכול זמני , זאת יגיד כל ילד. מה שקיים זה רק מה שהוא מרגיש באותו רגע. והעולם הוא קליידוסקופ צבעוני שמשתנה עם כל תזוזה. וזה בסדר, כך צריך להיות.
הכול קבוע, יגיד המבוגר. העבודה, הבית, החברים, המשפחה. ואם משהו מפסיק להיות קבוע אז רעידת אדמה וייקח המווון זמן לבנות מדחש את מגדל הקוביות הזה
הלוואי שלא היינו מאבדים את החוכמה שיש לילדים. הם הרבה יותר מסתגלים לחיים מאשר אנחנו המבוגרים שצריכים את הקביעות הלא באמת קיימת הזאת.שנותנים לרגעים לברוח מאיתנו.
הבלוג שלי הולך לחגוג את החיים.
מצב הרוח שלי משתנה באחת. אני שמחה יותר ורגועה יותר. וזאת למרות שהאלרגיות של כל בני משפחתי מתפרצות עם השרב הראשון. גם אני אלרגית אבל כל אך נהנית מהאביב שהאלרגיה נחשבת אצלי לזניחה.
אני מוצאת את עצמי מבלה יותר מדי זמן בקניון כי אני עושה את החיפוש הבלתי אפשרי של מתנות לחג. הקטע המפתיע הוא שלא רק אני עושה את זה וכך אני עומדת בתור ושולחת מבטים מתוסכלים החוצה. למה אני בקניון ולא בשדה?
הגבעה הנהדרת שליד בית הספר של נן הופכת מאדומה וורודה לצהובה. יש המון חרציות ומכיוון שהן לא פרח מוגן אני קוטפת קצת מדי פעם ושמה אותן באגרטל הכחול שלי. כחול וצהוב זה שילוב יפהפה בעיני.
הנעליים של נן מלאות בחול יותר מהרגיל כי יש הרבה ימים יפים והם מבלים הרבה בחצר הגן החולית.
חמותי מדווחת לי על התקדמות נקיון פסח (שהתחיל חלדעתי בטו בשבט) מה שמזכיר לי שהמצב אצלנו אחר לגמרי.
אני קונה לנן מפת שולחן לבנה מאל-בד ופקעת חבלים כי הגננת מבקשת תחפושת של בני ישראל שעשויה מסדין לבן או מפה לבנה. אין לי סדין לבן ואין לי חגורה. מזל שיש הכול בדולר.
המרפסת שלנו פורחת ומשמחת. בשנה הבאה אני רוצה לזרוע צמחים שונים. מאד בא לי שיהיו לי פרחי כובע נזיר . בינתיים יש פרזיות ולבנדר ולוע הארי.
קורס חדש בת"א. הקורס עצמו הוא סוג של רענון מקצועי שמזכיר לי שהמקצוע שלי לא חייב להיות הדברים שאני עושה כרגע. יש בו הרבה יותר מזה.
וגיליתי שהבילוי האמיתי הוא הנסיעה הנינוחחה ברכבת עם ספר קליל ומצחיק והידיעה שאחרי הקורס יש לי שעה וחצי לעצמי.
ואז הגעתי לבלגן של הבית (תמיד יש בלגן כמה שלא משתדלים) ולדרישות החדשות של הגן. אין לי סדין לבן כדי לחפש את נן לאחד מבני ישראל ואת חיתולי הטטרה הישנים זרקנו מזמן.
סגרתי עם מפעיל ליוני (אתם מוזמנים לקרוא לי חולת נפש אבל מסתבר שלמופרעי קשב לא מאובחנים כמוני רצוי תכנון מאאד ארוך). המפעיל אגב נשמע בטלפון כמו אדם מנוסה שלא מלא בבולשיט. ההפעלה תהיה חינוך גופני כי זה מה שהנן אוהב. בלי יותר מדי גימיקים ושטויות. והכי חשוב, לא נצטרך למכור כליה כדי לממן אותו.
קרה לי משהו מוזר. חלמתי חלום ובו פגשתי דמות של אישה נוודת. איני זוכרת הרבה מהחלום אלא רק שהייתי בו בנחלאות עם אמי ואחותי וישבנו על ספסל.ואז היא הצטרפה. אחותי ואמי היו חשדניות כלפיה ואילו אני הסכמתי ללכת לביתה הקטן כוך נחלאות טיפוסי. והיא אמרה לי את שמה.
בפעם ראשונה אני חולמת שם. שם שלא שמעתי מעודי. שם שלא ברור מה מקורו.
כנראה שהצדדים היצירתיים בתת מודע שלי עובדים כשאני ישנה.
בתור ספרנית היה ברור לי עוד כשנן היה ברחמי שהוא יגדל מוקף בספרים. והוא אכן גדל מוקף בספרים שקיבל מאמא, סבתא, וסבתא רבתא. כולן אוהבות ספרים. עדיין יש לנו כמה ספרים שנן אהב בדרך בה ידע לאהוב.עם פינות מכורסמות ודפים קרועים. אנחנו בית שמחזיק כמה עותקים של "האריה שאהב תות".
ועכשיו אני מבינה פתאום שעוד שנה שנתיים הילד יקרא לבד וצריך לנצל את זה שהוא עדיין אוהב שאני מקריאה לו סיפור לפני השינה.
כשהוא היה קטן יותר הקראתי לו שלושה סיפורים יותר. היום כשהוא מתמקח אז אני קוראת לו שניים אבל ארוכים יותר מבעבר.
וזה כל כך מהנה להתחיל את הטקס בנשיקות ולתת לנן לזהות מילים בספר ולקלוט שהוא מכיר את הסיפור מבית הספר והוא יודע את פירושן של מילים שאנחנו לו משתמשים בהן בשגרה.
אבל קונים וקונים ומקום אין וכאן נכנסת לתמונה הספרייה שבעבודתי.
בורכתי במקום עבודה שלו ספריית ילדים עשירה ומעודכנת ואני מוצאת כל פעם פנינים חדשות וגם ספרים שאני זוכרת כילדה וספרנית מדהימה עם זיכרון קטלוגי והבנה מעמיקה בספרות ילדים. זה אמנם קצת לוקח מנן את התענוג של הביקור בספריה אבל מעשיר את שנינו מאד.
היום הקראתי לנן את תיק הפלסטיק הסגול של לילי /קווין הנקס, ספר שמראה כמה קשר בין מורה לתלמיד יכול להיות נפלא, מעשיר ומעצים.הספר היה מהנה ומצחיק ומזכיר סיטואציות שכל ילד הורה ומורה מכיר. ואני חשבתי כמה אני יכולה עוד ללמוד על הכלה של כעס רגעי של הילד שלי.
אני חושבת שספר ילדים טוב יכול לתת המון גם להורה וגם לילד.
ואם כבר המלצות אז נונה קוראת מחשבות /אורית גידלי הוא ספר יפהפה שמלמד המון על תקשורת אנושית . את הספר הכרתי דרך הבלוג של האישה הנפלאה והמוכשרת הזאת שהיא גם משוררת אדירה.
מבטיחה להמשיך להמליץ.
ואם כבר מדברים אני קוראת קריאה חוזרת את לב לבן כל כך /חווייר מריאס. ספר שעוסק במורכבות של הזוגיות ובשפה המילולית והלא מילולית שזוגות מתקשרים ביניהם. הוא ספר ששווה להתענג עליו בקריאה איטית ולסמן קטעים. גם מקצועו של הגיבור – מתרגם חיבב אותו עלי עוד יותר. אני מוקסמת מאנשים שיש להם רגישות לשונית מיוחדת.
*מועצת ההורים של נן החליטה פה אחד שאף אחד מהם לא כשיר לעשות הפעלת יום הולדת לכיתה בת 34 ילדים שרובה בנים. אי לכך ובהתאם לזאת אנחנו מחפשים מפעיל שישאיר לנו כסף כדי לחיות.
*מי אמר שצריך להזמין 34 ילדים? הגננת אמרה. תחגגו עם כולם או לא תחגגו בכלל. כדי שאף נפש רכה (בדרגות קושי שונות) לא תיפגע. ואני האחרונה שתפגע בנפשות רכות (בדרגות קושי שונות)
*מצב הביש הנ"ל התחיל מהבטחה, הבנתי שאי אפשר יותר לחגוג לנן רק בחברת מבוגרים ובני משפחה והוא צריך לחגוג חגיגה עם בני גילו.טוליו אגב עדיין משוכנע שנן יעריך חגיגת יום הולדת שלושתינו בצימר משפחתי ולא כן היא.
*נן, הנ"ל נולד באוגוסט מה שאומר שאם נחגוג לו בתאריך תהיה לו חגיגת "הקיץ של אביה".
*ולמה את כותבת את כל זה במרס, או. מסתבר שמפעילים צריך להזמין הרבה זמן מראש אחרת הם נתפסים ע"י הורים חכמים ומאורגנים יותר. אני גם רוצה שתהיה לנו את האפשרות לבחור בין מפעיל פושט עור לסתם מפעיל לא זול.
*הנן כבר יודע שהוא רוצה מסיבת פיראטים ושהוא רוצה לחגוג לבד ללא שותפים (כאן יבוא הקטע על ילדים יחידים מפונקים).
*במילים אחרות אני צריכה עכשיו להתקשר למפעילים שאני לא יודעת את שם הלידה שלהם אלא רק את שם הבמה שלהם. מביך להתקשר לזיק הליצן, פיצי גמדת הקרקס או לוציפר הפיראט.
*אני זוכרת בחלחלה מסיבת יום הולדת אחת שלי בה דחסנו כיתה שלמה לסלון הזעיר של הורי . אירוע פיגוע שהסתיים במלחמת אוכל. אה, וזו הייתה כיתה של בנות בלבד. אני מניחה שאם הייתה כיתה מעורבת אז הבית של הורי היה הופך למחנה פליטים. לפחות פעם אחת אני לומדת מהניסיון של אמא שלי.
*הצלחנו להתחיל עם השגעת רק בגיל שש אז באמת שיצאנו בזול. מכניסה לפורומים אני קולטת שיש סטנדרטים איומים יותר כמו לחגוג עם מפעיל בגיל 3.
* עוד חודש ויומיים לי יש יום הולדת. רק אומרת.
myreaderlife 