ארכיון חודשי: אפריל 2010

מכתב ממי שאהיה

רגיל

 אני מפחדת לכתוב לך מהעתיד כי יש משהו מאד מחייב בחזון ובציפייה שתהיי משהו גדול. אולי את בגיל בו מתחילים להנמיך ציפיות. ובכל זאת הייתי רוצה לכתוב לך . אל תפחדי לרצות דברים ולאהוב עם כל הלב ולהביע את הרגשות שלך ולתת ולהקשיב ולנסות גם דברים שנראים לך מופרכים בהתחלה.


כרגע את מרגישה שויתרת על עצמך מבחינה מקצועית ושאת מתפשרת אבל אני מאמינה שאת יכולה לתת לעצמך צ'אנס גם בתוך המסגרת הלכאורה מוגבלת . תכתבי והרבה כי הכתיבה היא הבית שלך. המקום החזק שלך בו את מרגישה בטוחה ומוערכת. הכתיבה כבר הובילה אותך למקומות טובים והיא תמשיך להוביל אותך בהמשך. את לא אדם של יעדים  וזה גם דבר טוב. את אדם שחי בהווה ומעדיף להשאיר את העתיד קצת מעורפל ומפתיע לטוב ולרע.


תחזקי את האהבה שלך ואת הזוגיות. חברות ובלוגים זה דבר טוב אבל את לפעמים עוברת את הגבול. תמיד אפשר למצוא דברים חדשים ויפים בבן הזוג שלך ולפעמים את פשוט לא רואה ואת גורמת לו מבלי דעת להרגיש שהוא במקום שני וחיי החברה שלך במקום ראשון. זה ממש לא צריך להיות ככה.


עוד דבר: תקשיבי לילד שלך ותמשיכי להרעיף עליו אהבה ולתת לו להרגיש שאת המקום הבטוח שלו ושבכל דבר הוא יוכל לפנות אליך. אל תכעסי עליו על דברים קטנים ומעצבנים שהוא עושה כי כל כעס שלך נראה טריוויאלי משאיר אצלו רסיס של התנגדות . שמרי את הכעס לדברים המשמעותיים ביותר.


 


אני בסך הכול אוהבת את האדם שאת עכשיו ובעיקר את הרצון העז שלך להשתפר ולתת מעצמך יותר. את אדם צומח וזה יישאר כך.


 

מודעות פרסומת

רגיל

1. כמה בלוגים יש לך?


אחד פעיל ועוד שלושה שלא.


2. כל כמה זמן את מפרסמת פוסט חדש?


משתדלת לפחות אחת לשבוע כי אחרת אני מרגישה שאני מזניחה את הבלוג.חייבת להוכיח לעצמי שבדבר אחד אני מתמידה.


3. איך מגיעים לך רעיונות לפוסטים חדשים?


כשאין לי רעיונות אני מחפשת שאלונים ובמקרים נואשים ממש שמה תמונת השווצה. זה תמיד מביא רייטינג ויום אחד הבן שלי יתבע אותי.


4. מהי ההפסקה הכי גדולה שעשית בין פוסט לפוסט?


שלושה שבועות, נראה לי.


5. פרסמת פעם פוסט שאת מתחרטת עליו?


לא יצא לי עדיין


6. האם את מעדיפה הרבה כניסות לבלוג ומעט תגובות, או הרבה תגובות ומעט כניסות?


אני מעדיפה הרבה תגובות איכותיות. לגבי הכניסות אני לא מספיק שמה לב כמה יש לי.


7. את מגדירה את עצמך כמכורה לבלוג?


פחחחח…. תשאלו את טוליו. הוא מרגיש לפעמים מוזנח.


8. מי יודע על הבלוג שלך?


אמא, טוליו, חברות (חלקי, והן מודות לפעמים שאני לא צריכה לספר להן דברים כי הן קוראות בבלוג),קולגות. לא מסתירה את הבלוג אבל משאירה כינוי כדי לקבל אשלייה של פרטיות.


9. איזה בלוגים את קוראת?


לי עברון ועקנין, רוני גלבפיש, אופה קטנה, שופינקה,ביילע, מיב, טליק, קיטי, גנצו, תום, צפניה, אנגולי (שני האחרונים תפוזיים) ועוד המוווון עם אלה שלא הוזכרו כאן הסליחה


10. איזו עיצה היית נותנת לבלוגר מתחיל?


לך על זה, זה כיף גדול אבל לא לפני שתקבע לעצמך גבולות ברורים. למשל אני כמעט לא כותבת על זוגיות או על דברים שחברות מספרות, לא מזכירה שמות ומשתדלת לא לכתוב על סיטואציות מהעבודה אם הן עשויות לפגוע. בעיקר כי אני חושבת שזה לא הוגן "לכייס " אחרים מהסיפורים שלהם ולהשאיר פרטים מזהים. בכלל, הייתי אומרת שהאידאל הוא גם לקבוע גבולות זמן לכתיבה בבלוג וקריאה בבלוגים אחרים אבל אני לא עומדת בזה בעצמי.

* אני חושבת שדויד גרוסמן היה זה שאמר שלספר לסופר משהו על חייך זה כמו להתחבק עם כייס" את הציטוט הנפלא הזה ראיתי בבלוג של רוני.

d day

רגיל

אז זהו, היום הגדול הגיע ובסוף חגגנו ממש יפה.


התעוררתי לקולו של נולי ששר מהמטבח: היום יומולדת לאיאימא! ולריח קפה טרי. טוליו המקסים שלי הכין ארוחת בוקר משובחת בפינת האוכל עם הצלחות החגיגיות. דרך מושלמת לפתוח את היום.


בגלל החום וחוסר הרצון להתחכך יתר על המידה בעמך ובעשן המנגלים החלטנו לנסוע לסינמה סיטי בראשון לציון ולראות סרט יחד. בחרנו בנסיכה והצפרדע מאחר שאין גיל  מוקדם מדי למסרים פמיניסטיים.חוץ מזה עדיין לא הגיע לאקרנים צעצוע של סיפור 3 (נולי מכור).


הגענו. טיילנו במזגן רוב הזמן (הייתה גינה עם פסלי דינוזאורים מדליקה ביותר) אכלנו לראשונה קיורטוש שהיה משובח אם גם ממלא. אחר כך ישבנו בקולנוע שהיה נוח מהממוצע. הסרט היה נחמד ביותר אם כי היו שם קטעים מפחידים מדי לילד בן שלוש וחצי ונולי לא הכי אהב.


ואז הלכנו לשבת במסעדה עם שירות טוב ואוכל בינוני. קינחנו ביוגורט ובהסתובבות וחזרנו הביתה לשנוץ.

ואני מרגישה הקלה כי זה היה יום הולדת ממש מהנה והרגשתי אהובה וזה בעצם הכי חשוב.

אז זהו, אני בת 35 ובסה"כ מרוצה מחיי וממשפחתי.

עוד פוסט יום זיכרון

רגיל

אני מרגישה כל שנה את הבלבול הזה בין הכובד של יום הזיכרון והקלילות של ערב חג.
השנה הייתי בחוץ בצפירה והיה כל כך הרבה יופי ברגע הזה בו כולם עוצרים את חייהם ועומדים. ורק הרמזור ממשיך לפעול. הניגוד הזה בין חיים שעוצרים לחיים שממשיכים מהמם בעיני.


 


יש לי בעיה עם המילה אחרון. אפילו כשאני אומרת לנולי פעם אחרונה ודי על משהו יש לי צמרמורת. אני מקפידה להגיד אחרונה לעכשיו.


 


אחרי הצפירה ב11 בבוקר מתחיל למעשה ערב יום העצמאות. יש תחושה של התפרקות כללית הכוללת איחולי חג שמח וחנויות עמוסות. קשה לי להבין את הניגוד הזה אבל אני זורמת איתו.עשיתי לנולי צהרי כיף עם אמבטיה ארוכה בה חשבתי עד כמה חשוב להוקיר את הרגעים הקטנטנים האלה של שמחה עם הילדון שמפריח בועות.


 


שמתי לב עד כמה ניתן לצקת תכנים ליום הזיכרון.קראתי ב"ישראל היום" את מהש כתבה אסתי זקהיים על כך שהיום משמש עבור משפחתה זיכרון לאביה ואחיה שאינם . זה הזכיר לי את הטקס בו הייתי בבוליביה בו הזכירו את אלה שלא זכו להגיע לשלב הזה של טיול בעולם וגם את המטיילים שלא חזרו.


 


היום הוא גם יום הולדתה של סבתא רבתא שלי שכבר ארבע שנים לא  איתנו והפוסט הזה הזכיר לי אותה. אישה חזקה ומיוחדת רחבת לב ולעתים גם מעצבנת שזכתה לאריכות ימים. אני זוכרת ממנה גם את הימים הטובים בהם היא הייתה מצחיקה אותנו . ככל שאני מתבגרת אני מבינה עד כמה זכיתי בעצם זה שהכרתי אותה גם כאדם חזק ומתפקד.


 


הילד שלי רוצה "חיבוקים וגם להתפנק" אז אני חושבת שאני אסיים כאן בצחוק ודמע.


 


 

ונזכור את כולם

רגיל

את היפים והמכוערים


את בני הזוג והאבות, בנות הזוג והאימהות


שלא היו בני אדם מושלמים בחייהם


היו להם אוהבים ואולי גם שונאים


והם, כמונו, רצו להמשיך לחיות


לאהוב, ללמוד, להתפתח, לגדל ילדים


ולא זכו לכך


 


ונזכור את כולם


את ההורים השכולים שאחרי שהמצלמות הלכו נשארו בכאבם


ואת האחים השכולים והחברות השכולות והאלמנות השכולות


(וגם אלמנים חברים וילדים).


כולי תקווה שעם הכאב ימשיכו לחיות.


והחרדה לופתת, רק שלא ניכנס לקבוצה הזאת לעולם.


 


הגעתי דרך חוקרת מוח לבלוג של אלכס שאיבדה את חברה אייל. היה בבלוג את כל מה שחסר לי ביום הזה. הפנים של האדם שהלך כמו שהוא.  והיה לו יום הולדת בתאריך של נולי. עובדה קטנה וטריוויאלית שמחצה לי את הלב.

החיים זה כאן ועכשיו

רגיל

מממ… אוהבת את הקונספט הזה של להיות בהווה ולא לקפוץ כל הזמן מהעבר לעתיד.

מודיעין אני ממש אוהבת את מודיעין עכשיו. לקח לי זמן להסתגל לעיר שהרחובות בה לא הפוכים בעבודות לרכבת הקלה ולרוב המקומות מגיעים בה ברגל. עיר עם הרבה ירוק ונינוחות שאין בירושלים. שמחה לבשר שאני מרגישה כבר חלק מהעיר.

המשפחתיות שלי משמח להרגיש אהובה ולהרגיש חלק ממשפחה קטנה עם בן זוג  מאד קשוב לצרכים ולרצונות שלי וגם שם לב כשאני עובדת קשה מדי. אני שמחה שהזוגיות שלנו וההורות שלנו באה בלי התחשבנויות קטנות לגבי מה אתה עשית ומה את עשית. והנולי שלנו הוא ילד חכם ומקסים ועקשן ומעצבן ובאופן כללי בא לי לחבק אותו הרבה יותר מאשר בא לי לצעוק עליו אז המאזן חיובי. חוץ מזה אני זוכה לישון יותר טוב בלילה ורק על זה אני מקנאה בעצמי.

יומולדת נרגעתי מאז דכדכת יום ההולדת. איזה כיף! יש לי יומולדת ואני אחגוג אותו. נראה כבר מתי ואיך אבל ביום הולדת שלי יהיו זיקוקים!


טוליו: אתה יודע למי יהיה יום הולדת?


נולי: למדינת ישראל!


טוליו: ולמי עוד?


נולי: לאיתמר מהגן.


טוליו: ולמי עוד?


נולי: לגאיה מהגן


טוליו: ? (רומז לו)


נולי: גם לאימא!

חברות: הודות לריבוי אמצעי התקשורת בעידן שלנו אני יכולה לשמור על איזה שהוא קשר גם עם חברות ילדות. ויש לי את מעגל האימהות שאני נהנית בו מאד. ויש לי חברות חדשות וחברות ותיקות ובכלל חברות זה דבר אדיר. ובמיוחד חברות נהדרות ומכילות כמו שיש לי. 


 


משקל: קניתי את המשקל הדיגיטלי השקוף שביילע השמיצה בעבר. זה משעשע לראות את המשקל שלך ברמת דיוק כזאת של על הגרם (אם כי המשקל שלי לא משעשע בכלל) . טוליו ואני שוקלים אותו הדבר ושנינו סובלים מעודף משקל או שאנחנו פשוט אוהבים לאכול. אני רוצה להפחית ממנו באמצעים שפוים בלי להתעסק בזה כל הזמן. יש לי חברה שרזתה ככה נהדר אבל היא כל הזמן רצה אחרי הילדים שלה ואין לה זמן לאכול…. פעילות גופנית איט איז. כי על האוכל אני לא רוצה לוותר.