ארכיון חודשי: דצמבר 2006

הבלוגר כאיש השנה?

רגיל

אני בלוגהוליסטית.


אני אשת השנה


טוב…יפה שנותנים פרס על התמכרות.

אף פעם לא חשבתי על הכתיבה כעל מטרה או כעל אמצעי להשגת מטרה. אני כותבת כי אני אוהבת לכתוב. אני כותבת על חיי כי זה מה שאני מכירה. אני לא אוהבת לקרוא את מה שכתבתי ולכן לפעמים אני כותבת משעמם.אני מתארת לעצמי שלפעמים החיים שלי משעממים אבל אין לי בעיה להמשיך לכתוב עליהם גם כך.

אז זהו שאני מניחה שיש בלוגים שאפשר לכנות אותם חשובים. אולי כי הם מתארים את העולם כפי שהם רואים אותו בלי פילטרים של אנשי תקשורת או "בעלי עניין". אני חושבת בעיקר על הכתיבה של הבלוגרים בלבנון בזמן המלחמה. וגם על הכתיבה של הבלוגרים בצפון שתיארו בצורה בלתי אמצעים את חייהם.

יש בלוגים חברתיים שהם חשובים כי הם מעלים לתודעה דברים שלא נעים לחשוב עליהם: אלימות, רצח נשים ועוולות שונות שהשלטון שלנו מעולל. אני מודה שאני לא תמיד קוראת אותם. אולי כי קשה לי לחשוב על הדברים המקוממים והמרגיזים האלה ואני מעדיפה לקרוא על זוטות קטנות של אנשים כמוני.


אני יודעת שבכל אחד מאיתנו יש את הפוטנציאל כבלוגר לחולל שינוי חברתי אבל אני מודה שבדרך כלל אני נכנסת למצב של "תעזבו אותי באמא'שלכם " .


ואני מאד מעריכה בלוגים כאלה ולכן גם מקשרת אליהם.


פעם לא הייתי כזאת. הייתי הולכת להפגנות (טוב, שתיים שלוש סה"כ ואני לא מחשיבה את הפגנת הסטודנטים להורדת השכר לימוד כי היא הייתה בשבילי מפגש חברתי ואמצעי להשוויץ בחבר הטרי שלי הלא הוא טוליו), ובאחת מהם קיבלתי איחולים חמים כגון שתמותי בפיגוע אוהבת ערבים.היו לי מכרים ערבים שלא העמקתי איתם את הקשר אבל היינו מנהלים שיחות קמפוס ארוכות ומאד הבנתי אותם.


אה, והייתי חברה בקבוצת כתיבה של "קול האשה" ואני חושבת שהסתובבתי עם כפתור "די לאלימות נגד נשים"(ותמיד היו חכמולוגים ששאלו אותי אם אני בעד אלימות נגד גברים)


אבל באיזה שהוא שלב נמאס לי מכל זה. הרגשתי שאני רוצה להיות קצת יותר האדם הממוצע שמקסימום מעיר הערה על דבר מקומם שהוא רואה בטלויזיה.


ולא חסרים דברים מקוממים. יכולתי לכתוב בלוג שלם רק על דברים מרגיזים. אבל בא לי להתרכז בעצמי.




יש בלוגריות שאני מעריכה. בזכות ההתמודדות שלהן והיכולת שלהן להשאר קשובות ואמפטיות לבלוגרים אחרים וגם לכתוב בצורה מרתקת כשלעצמה ולפעמים גם קלילה ובשום אופן לא "חינוכית".   מרגי, שירה חורש, מיב.





.אז סה"כ הייתי נותנת את התואר איש השנה למי שהמציא את הבלוג ככלי  ולבלוגרים שממצים בצורה כל כך נהדרת את האמצעי הזה ותורמים בהיותם כאלה לחברה וגם לנו הפרטים המכורים לקריאה ואוהבים לקרוא אנשים שכותבים טוב.

ואני כבלוגרית מרגישה שאני בחברה טובה מאד. ויודעת שאמשיך ליגע אתכם בחיי. לפעמים גם יהיו לי פוסטים טובים.

מודעות פרסומת

אולי שלג זה מה שאנחנו צריכים

רגיל

יום שלג מכריח אותנו לקחת הפסקה מהחיים הקטנוניים האלה. מטרדות החיים. להדביק את האף לזגוגית ופשוט לחלום בהקיץ.


הגעתי למסקנה שזה מה שאני הכי צריכה. להתכרבל לי במיטה עם טוליו ונולי (טוליו לא הטיפוס המתכרבל אז אני מניחה שאשאר עם נולי וטוליו יכין לי תה חם, אה תה חם ותינוק רך ממש לא הולכים יחד. טוב נחשוב על משהו אחר. טוליו ישחק במחשב ואני אתכרבל עם נולי על הספה. אוקיי? אוקיי)


אז זהו, שאני אקח הפסקה בריאה מהמחשב שכל היום אני מולו ואחזור למשפחות קיפס ובלזי שזנחתי אותן. בינתיים זורה הצליחה להתקבל לקורס של קלר בדרך סחטנית משהו. מעניין שזורה ההישגית והסופר רציונאלית רוצה להתקבל לקורס כתיבה יוצרת שאמנם הוא יוקרתי אבל לדעת קלר אין לה מספיק כישרון אולי בגלל הרציונליות שגוזלת ממנה  נשמה.


אני למדתי להוקיר רציונליות.משהו ביכולת לסדר דברים בראש מאד חסר לי עם המחשבה המתפזרת שלי.

(כמובן שאני מתייחסת ל"על היופי" של זיידי סמית. שמחה לומר שהיא נהדרת כמו ב"
שיניים לבנות" ולא כמו "אספן החתימות" המשעמם)

ואחר כך אני אעשה מרק מהשעועית  הקפואה שבמקרר ומהתירס הקפוא וכן אבשל את הארטישוקים (אם הם לא נרקבו) ואשתה המון תה עם נענע.






והיום ביליתי רבע שעה מחיי בנסיון להשיג את עורכת הדין ולברר פרטים טכניים לגבי יום המעבר. איך אני נתקעת עם המשימות האלה, איך. לפחות הם לא הצליחו לנפנף אותי והצלחתי לדבר איתה ישירות ועדיין העסק לא נגמר. אני מרגישה שהיא ממש מזלזלת בלקוחות שלה ובמעמד חתימת החוזה היא דיברה בסלולרי רוב הזמן ואפילו לא התנצלה עד שהעו"ד השני העיר לה.


(מסקנה: לא לקבל המלצות מאנשים שנמצאים באותו זמן בתהליך שאתם נמצאים בו-רכישת דירה. אלא כאלה שכבר אחרי זה).

מצד שני היא מתרגלת את זנבות האסרטיביות שאני מגדלת לי לאט לאט. בסוף אני אהיה אסרטיבית כטווס.

מכתב

רגיל

קורה לכם שיש נושא שתוקף אתכם מכמה כיוונים עד שאי אפשר שלא להתיחס אליו?


זה התחיל מההרצאה של תלמה אדמון על רומן המכתבים שכתבה: "מכתבים לעמוס" על נער ונערה שמתכתבים בינהם. תלמה אדמון דיברה בגעגוע על עידן המכתבים בו היה זמן לכתוב ולחשוב על מה שכותבים ועל הציפיה המתוקה למכתבים אמיתיים בדואר.


ואז הובלתי דרך ישראבלוג לנושא החם: המכתב שלא נשלח.


לא יכולתי שלא להזכר בעידן ההתכתבות שלי.


בתקופת התיכון היו לי מספר חברות לעט איכותיות מעיתוני הנוער. עם שתיים מהן נפגשתי גם "בחיים האמיתיים" .


עם אחת מהן היינו מתכתבות בעיקר על המוסיקה האהובה על שתינו: U2 פינק פלויד, THE BEATLES ועוד. היינו מציירות על כל המעטפה את החומה של פינק פלויד ואת הסמל של U2. הרגשתי שהיא סמל הקוליות לעומתי הדוסית הקטנה.


עם השניה ההתכתבות שלנו הייתה מעמיקה יותר. אני חושבת שזה היה בגיל מתקדם יותר. כתבנו על ספרים שקראנו ועוד המון דברים. אני זוכרת בעיקר את הכתב העגול והמושלם שהיה לה ואת שמה. היה לה שם מאד יצירתי.

היום גיגלתי את שמן מתוך סקרנות גרידה וגיליתי שאחת מהן היא מאיירת (אם כי אני לא בטוחה שזו היא כי שמה יותר נפוץ)


ולגבי השניה אני חושדת שהיא בלוגרית שאני קוראת בקביעות. היא נמצאת ברשימה שלי וכתובת האימייל שלה באתר  זהה לכינוי שלה בבלוג.אני מתה מסקרנות אבל בבלוג שלה אין כתובת אימייל.

מעניין אם זו באמת היא.

מחשבות מנחמות

רגיל

עוד שבוע נהיה בדירה שלנו.






עוד מעט נעשה המון המון קניות של דברים חדשים.



עוד מעט נפרוק את כל הארגזים ולא נצטרך להסתכל על קרטונים יותר בחיים. (סיינפלד הזכיר את זה שפתאום כשאתה עובר דירה אתה מבלה את זמנך בחיפוש אחרי הקרטון האולטימטיבי).





כנראה כנראה שיש בשורות במישור התעסוקתי.


מעבר דירה היא סוג של "אחרי החגים". יש לי המון תכניות לאחרי המעבר: דיאטה, עיצוב חדר לנולי, קירצוף הדירה ובכלל שיפור כללי של החיים.

מתח

רגיל

מנסה להתגבר על בוקר מגעיל במיוחד שתחילתו בבלמים רועשים של טויוטת הבית שרק חזרה מהמוסך ובנולי בכיין והמשכו בעגבניית שרי מגעילה שהסתננה לקופסת הירקות שלי.




מישהו יודע אם כשמזמינים מדבירים לדירה חדשה אסור להיות בה שלושה ימים או שאפשר לשהות בה בלי בעיה?טוליו אמור לשאול אנשים בעבודה שלו אבל הוא בטוח ישכח. אני אמורה להזכיר לו לשאול אבל בטוח שגם אני אשכח.


לא יאמן כמה דברים צריך לזכור לעשות ולהספיק. וזה אחרי שהתחלנו לארוז חודשיים לפני המעבר.


אלה הם חיי המרתקים.


עדכון: הלחצתי את טוליו אז הוא הזיז כמה דברים. עכשיו המתח קצת ירד.

כמה שוקל האושר

רגיל

66.2 ס"מ. 7 קילו. (שחקן כדורסל לעתיד שנראה קצת כמו הכדור)


האושר הזה צוהל וצוחק וזה פשוט מוסיקה לאוזניים. הילד הזה יודע להקסים את סביבתו.





ימים טובים בסך הכול עוברים על כוחותינו. מתפללים שהשלג יחכה קצת כדי שלא נתקע בשלג. קופאים מקור. מתחילים לחיות כמו חוראנים אבל יש בזה משהו הרפתקני.





קוראת את "מכתבים לעמוס" של תלמה אדמון (חייבת פוסט נפרד על דבריה, אני יודעת).


קוראת את "על היופי" של זיידי סמית.


מתסכל שאין ממש זמן לקרוא אבל מאמינה שהזמן בוא יבוא.





ועוד שבוע אנחנו הופכים למודיעינים כלומר ליאפים ולבעלי דירה מנוולים. רק שלא ירד אז גשם.





אין לי מה ללבוש. ממש אין לי. אני מגיעה לדרגות שלוכיות שלא היו כמותן. ככה זה כשאת עגלגלה ואוהבת לאכול.


(מנסה להיניק כמה שיותר כי זה שורף קלוריות. זה אומר שהייתי משמינה הרבה יותר לו לא הייתי מיניקה. מחשבה מדכאת).



חברתי המקסימה ילדה בת. הם גרים כל כך רחוק בצפון אז בטח נתראה בעתיד הרחוק. אבל הטלפון הוא המצאה נהדרת. שלושה ימים אחרי שנולדה לה ולבעלה בת נפטרה חמותה (שהייתה חולה המון זמן) והם נעים בין שמחה לעצב. זה מדהים כמה החיים לפעמים דוחפים למצבים כאלה. לא יודעת איך לראות את זה.





כשהריתי את נולי הייתי אחרי תקופה מהגרועות בחיי. סבתא של אמא שלי נפטרה אחרי כמעט שנה בתרדמת. שמעתי שאקס שלי התאבד ובעבודה שרק התחלתי קיבלה מישהי שעבדתי איתה שבץ מוחי. הייתה תחושה כזו שהכול מתמוטט סביבי.


לקח לי המון זמן לשמוח באימהות. נראה לי שרק אחרי שילדתי והמון דאגות שהיו לי התפוגגו כמו בועות סבון.



תשמחו כשטוב לכם. אל תתבישו ואל תרגישו לא נוח כי לאחרים סביבכם פחות טוב. כל אחד מקבל את מנת הטוב שלו בעולם וחייבים להעריך את זה כשזה בא.




אז כן, עכשיו טוב לי. בדרך כלל. אני גם מקטרת וגם לפעמים נורא קשה אבל הידיעה שטוב לי עוטפת אותי באוויר.

פרידה מדירה

רגיל

אז כן, עוד שבוע נשאר למעבר הדירה. זה אומר כאמור בלגאן גדול בראש ובסביבה. זה סוג של עולם ישן נחריבה.(איך הולך באמת הציטוט הזה?)


אני מרגישה שעוד לא הספקתי להפרד כראוי מדירת הסטודנטים שגרנו בה שבע שנים. עכשיו היא כבר ממש לא המקום שלנו אלא סוג של מחסן מגורים הולך ומתרוקן. למען האמת עשינו ממנה מקום נחמד.


היא ממש לא דירה ייצוגית אבל היא נוחה. הסלון ומוקף בצמח מטפס שהתחיל מיחור קטן שטוליו לקח מהאוניברסיטה ועכשיו הוא מקיף את כל הסלון. טוליו טוב בצמחים אני הרגתי כמה.היה לנו עציץ נענע עם שנים טובות ושנים שחונות. אני רוצה כזה גם בדירה החדשה.


אבל יש גם את הבדים שהבאתי מדרום אמריקה ובד שקיבלנו בירושה מחבר של טוליו שהיה בהודו ועוד בד שקניתי עם השותפה שהיתה לי בשוק בעיר העתיקה.עכשיו הבדים מקופלים להם בבטחה באחד מהארגזים.


ויש שתי תמונות שסבתא שלי ציירה. סבתא שלי מציירת. היא בהחלט היתה יכולה להיחשב ציירת מן המניין אם הייתה עושה לעצמה יחסי ציבור ומוכרת את הציורים שלה אבל היא לא מוכנה למכור. לכן רק אנחנו בני משפחתה הממוזלים מקבלים ציורים. סבתא מציירת מקומות בירושלים שחלקם כבר לא קיימים. הציור שאצלי הוא של בית אנה טיכו והוא מקסים.שמח ומלא ירק.


ויש לנו שולחן סלון מקש שכנראה נעביר. קנינו אותו ליד השוק וסחבנו אותו יחד. הוא בטח ישמש כשולחן מרפסת. הקש כבר קצת מתפרק וסופח פירורים כי אנחנו אוכלים בסלון מול הטלוויזיה. נכון שזה לא בריא ולא מומלץ אבל זה כיף.


ויש שטיח כלומר עכשיו הוא מזמן מגולגל. טוליו ירש אותו מסבתו. קיבלנו אותו נקי ועכשיו הוא שחרחר. אני זוממת לתת אותו לניקוי אצל מנקה שטיחים מקצועי. התחלה חדשה, כאמור.


(חמותי קנתה כבר שטיח לנולי. קצת עיצבן אותנו שהיא לא חשבה שאנחנו נרצה לעצב לנולי ע"פ טעמינו את החדר אבל למזלה אני שמעתי את הבשורה אז אמרתי לה יפה תודה. מגיע לה על ההשקעה).


לא הייתי טיפוס של שטיחים אף פעם אבל עכשיו זה קצת חסר לי. בקרוב גם נולי יצטרך מרחב תנועה ואז שטיח זה דבר בהחלט חיוני.


ועכשיו המחשב בסלון. לא מתה על השולחן שיש לנו שהיה שייך לטוליו כשקנה אטרי לבר מצווה או משהו כזה. שולחן שהוא בעצם שני שולחנות טלאי על טלאי.


ובמטבח אני ממש אבל ממש לא אתגעגע מקרר אמקור הזערורי עם הפריזר הסתום מקרח והרעש המעצבן. וגם לא לגז עם התנור המקולקל שקנינו מחנות של תנורים משומשים במאה שערים. אם כי לפחות בו השתמשתי יפה.


אתגעגע למדפים עם צנצנות התבלינים שהיו בעבר צינצנות של קפה וריבה וטוליו עשה להם במחשב תויות יפות וגם לתמונות שגזרתי ממסע אחר ותליתי לקישוט (לדעת טוליו זה היה שיא הסטודנטיאליות והוא שמח שמחה רבה כשאמרתי לו שהן סיימו את תפקידן). ישנה גם תמונת סינית ירושה מחבר של טוליו שחי בסין.


יש לי גם תמונה מקסיקנית שחמדתי מסבתא שלי. כזאת צבעונית ויפה וממוסגרת.


(נשארו עוד שני חדרים  אבל מספיק פרידה להיום).