ארכיון חודשי: פברואר 2015

מענייני היום

רגיל

קשה לי עם פורים. אני לא יכולה לשמוח עם לחיצת כפתור ודווקא בפורים אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות עצובה יותר מהרגיל. נראה לי שנן ירש ממני את המלנכוליה הזאת וזה מבאס אותי כי הייתי רוצה שיהיה קליל ושמח.

תיקון הייתי רוצה להיות קלילה ושמחה ולקחת את החיים יותר בקלילות.

 

טוליו בחו"ל ואני מנסה לצאת מפוזת הקדושה המעונה כי בינינו אני לא עד כדי כך מעונה שלא לדבר על קדושה. קניתי פרחים ועוגיות שוות והסתפרתי ובכלל אני כל יום עושה משהו קטן כדי לפנק את עצמי ואת נן (הרבה מהכללים הקבועים בבית הושעו זמנית).

 

אני מזגזגת בין מרמור ועייפות להתפנקות ועליצות. מחבקת הרבה את נן וצועקת עליו לסירוגין. מצליחה איכשהו לדבר עם טוליו בסקייפ למרות הפרשי השעות ולמרות שבשיחות האלה אני מרגישה יותר שאני מתגעגעת.

 

 ישנה באלכסון, הולכת לישון הרבה יותר מדי מאוחר ושומעת מוסיקה תוך כדי שטיפת כלים.

מודעות פרסומת

חמדנות

רגיל

ברכותיי, הילד גדל והגיע שלב ה"לכולם יש…"

כולם נסעו לאילת, לכולם יש סלולרים, כולם נוסעים לחו"ל כל שנה, לכולם יש כבלים.

קשה לי עם השלב הזה כי קשה לי עם הידיעה שלילד שלי ישתחושה סובייקטיבית של מחסור. אני מסבירה לו על בחירה וסדר עדיפויות ומזכירה לו שיש דברים שלו יש ולאחרים יש אבל יש בי גם צד שמבין אותו. גם אני הייתי ילדה, גם אני לפעמים חמדתי חיים אחרים. ותחושת המחסור הזאת כואבת לפעמים.

אנחנו חיים בחברת שפע, אנחנו מוקפים באנשים שכנראה חיים ברמת חיים יותר גבוהה משלנו או שיש להם סדר עדיפויות אחר. זכותם, כמובן כמו שזכותינו.

 

הוא מסביר לי ברצינות שכשהיה קטן הוא שמח על כל דבר שנתנו לו אבל הוא גדל והיום משמחים אותו דברים יותר יקרים.

 

ואני רוצה ללמד אותו לשמוח בדברים הפשוטים וקצת לחזור איתו לשלב הפשטות.

 

ואגב גם אני חומדת וגם אני קונה גם דברים שהם מותרות אני לא המודל האידאלי בשבילו.

 

הייתי רוצה בעצמי לשמוח יותר בקלות ולמצוא דרכים למלא את הבורות הקטנים והכואבים שבי.

רגיל

אז זה נחמד שאני עדיין פה. הבלוגרית המתמידה. היום הצלחתי ליהנות מסופ"ש רגוע בו עשיתי מרתון של "האחות ג'קי" (כן, אני מעריכה שעוד שנתיים אגיע למשחקי הכס, אני בדיליי היסטרי בכל הנוגע לסדרות). המסקנה שלי מהסדרה היא שפעם חיבבתי את ג'קי עכשיו היא מאבדת את זה ולא מעוררת בי שום אמפתיה. יש משהו מעצבן באנשים שלכודים בלופ של עצמם ובשלב מסוים זה מפסיק לעורר חמלה במיוחד שהיא לא שמה על אף אחד מסביבתה ועסוקה מדי בהתמכרות שלה לסמים ובהסתרה שלה כבר 6 עונות.

 

חוץ מזה קראתי את "אמא רעה" של איילת ולדמן (באיחור מסוים, עברתי את השלב של האמא הטובה דיה) והיא גרמה לי להרגיש כאילו אני נמצאת ען איזו חברה מגניבה שמעודדת אותי שמותר לחפף גם בתחום ההורות אבל את זה אני כבר מבינה לבד (ומחפפת).

 

טוליו בקרוב יסע לצ'ילה (כנראה) ואני רואה את זה כהזדמנות להתחפף מוקדם מהעבודה ולשים שוב את מרכב הכובד על ההורות. ברצינות, הילד שלי כל כך הפנים את זה שאני מנגיעה מאוחר בשרך כלל שהוא תהה מה יעשה עד שאגיע. בחודשים האחרונים מרכז הכובד שלי היה בעבודה בעיקר כי זה נדרש וכי לקחתי ברצינות את התפקיד שלי אבל זה גרם לי לכלות את עצמי ולהרגיש שלא נותרו לי משאבים לתחומים אחרים בחיי ובעיקר לא למשפחה. למעשה לקח לי זמן להבין שלא מצפים ממני להיות פול גז בניוטרל ואני צריכה להתייחס לזה כמו לריצת מרתון ולחלק את הכוחות בתבונה. זה משהו שאני עוד לומדת זה ולבקש עזרה. 

 

אני כבר שנה ושלושה חודשים בתפקיד החדש ועניין האיזון הוא דבר שאני עובדת עליו עם עצמי. לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות. 

 

 

כמה משפטים שמנסחים את מצבי כרגע

רגיל

הפרדוקס של היום הוא ההבנה שאני רוצה שיזדקקו לי ושונאת שזקוקים לי.


 


הנשמה שלי מאובקת.


 


קצב הגדילה של הילד שלי מהיר מקצב הגדילה שלי.


 


שונאת את הרחמים העצמיים שלי אבל הם אלה שמשיגים לי טובות הנאה והוקרה על היותי סוג של קדושה מעונה אז קשה לי להיפרד מהם.


 


הלוואי שהיה לי כוח לכל כך הרבה דברים שאני אוהבת לעשות ולא עושה.


 


עכשיו אני ג'ינג'ית, מאד. כסוג של מחווה לשנות העשרים שלי והתכתבות עם משבר גיל הארבעים שמתחיל השנה ברוב טקס.


 


בכלל אני בסימן רטרו, קיבלתי סמס מחברת נעורים שלי שההורים שלה עברו דירה והביאו לה את המכתבים שכתבנו אחת לשניה. יש בי צד שמת לראות אותם וצד שמפחד להסתכל.  הבן שלה בן ה15 ארגן לה מסיבת הפתעה והיה מרגש להתראות למרות שהיום החיים לקחו אותנו לקצוות אחרים.


 


מוזר שיש אנשים שפעם היו מרכז עולמי והיום הם זיכרון או מפגשים אקראיים. זה דבר שלמדתי לקבל אבל לא מובן לי השינוי החד הזה.


 


בכלל בגיל ארבעים החברויות שלי הם סוג של נגיעות. אין בהם את האינטנסיביות של פעם. יותר בכיוון הצצות אקראיות בפייסבוק ומדי פעם כוס קפה אבל שיחות נפש זה דבר שמזמן לא היה לי. בגילי אנשים הולכים לפסיכולוג במקום (אני מיציתי כבר בשנות העשרים גם את האופציה הזאת). שיחת נפש, למי יש כוח.