ארכיון חודשי: אוגוסט 2015

100 דברים משמחים, מתחילים עכשיו

רגיל

צריכה לחזור שוב לפרויקט 100 ימי אושר דווקא כי אני מרגישה כל כך מעוכה לאחרונה. כל פעם עוד מכה קטנה לכאורה בכנף עוד התחצפות קטנה של נן, עוד דילמה חינוכית, עוד לחץ. אז אני רוצה אושר וכל יום אכתוב החל מעכשיו 3 דברים מאושרים. 3 כי זה מספר יפה וכי אני צריכה מסגרת.


 


1. אני בעצם מאד אוהבת את ההתעסקויות של תחילת השנה, לסדר לנן את התיק ולחדד עפרונות. זה הטריפ שלי וזה יעבור מהר אבל עכשיו זה כיף.שלום כיתה ד'.


2. קיבלתי מחמאה על צבע השיער שלי ועל הבגדים ואם מדברים על מראה אז ירדתי שני קילו (עד כה)ואני מרוצה מעצמי.


3. יש לי כמה אירועים משמחים לחכות להם: מפגש עם סופרת אצל דורית המהממת, מפגש יום הולדת עם חברות וגם טיסה. כן שוב רק שנינו ושוב ספרד.


 


 


 


 

מודעות פרסומת

יפה שקיעת שמש ללב עצוב

רגיל

אני זוכרת שהייתי בגילו של נן כשראיתי את הסרט "הנסיך הקטן" לא הבנתי אותו לגמרי אבל גם לא הפריע לי שלא הבנתי אותו.ואני זוכרת ממנו בעיקר את התחושות שהיו לי סביבו. מין עגמומיות מתוקה. לקחנו את נן לסרט והדהים אותי הפער בין איך שילדים הבינו את הסרט למבוגרים.


הסרט היה יפהפה מבחינה ויזואלית החל מהבחירה לעצב את הסיפור באופן דומה מאד לאיורים המקוריים וכלה בעיצוב של סיפור המסגרת, הבחירה הדיכוטומית בעיצוב עולם צבעוני מול עולם קודר שחור לבן.


ובכל זאת הסרט עצבן אותי. ספוילרים בהמשך


עצבנה אותי הדיכוטומיה הברורה והחד משמעית בין עולם הילדים השמח והחולמני לעולם המבוגרים התכליתי עד אימה. סיפור המסגרת מציג אם שרוצה לדחוף את ילדתה בכל מחיר לבית ספר יוקרתי והיא בונה לה לו"ז אימתני ללמידה ואימונים. האב לא נוכח ונרמז שעזב (מעניין למה הגיבורות הן דמויות נשיות ) מולם מוצג עולם הילדים ע"י השכן, טייס בדימוס שחי בעולם שכולו בלגן וילדותיות והוא כמובן רב קסם.


 


דבר נוסף שעצבן אותי היה ההתכחשות למסר של הסרט שכולו עוסק בפרידה ומוות  וכמה זה חלק מהחיים אבל בסופו של דבר הדבר היחיד שמת היה השושנה על הכוכב של הנסיך (ראו ספוילר) הנסיך הפך למבוגר והזקן חולה אך לא מת. שחס וחלילה הילדים הצופים לא יחזו במוות או ברמז למוות. בלתי נסבל עבור גיבורת הסרט שמאזינה לסיפור ובלתי נסבל עבור יוצרי הסרט.


 


בכלל הרגשתי שהסיפור מראש מלא בפיוט וסימליות ולכוון סרט לקהל יעד צעיר מאד ומצד שני לכוון לקהל הבוגר בכל מיני משפטי תובנה תלושים סטייל האלכימאי (טוב, כך היה במקור) מפספס את שניהם. הילדים לא הבינו וניסו להסביר לעצמם את הסרט כמו הילד בקהל  שהסביר בקול רם שהזקן בבית חולים כי הוא זקן מדי.


 


בכל זאת מחיתי דמעה, כל העיסוק בזמן, במוות ובהתבגרות ופרידה ממה שהיה אלה דברים שנוגעים לי. הייתי רוצה את הסרט אחר.


 


כנראה שכדאי לחזור לספר.


 

מה חדש אצלי

רגיל

קוראת את הבלוג אחורה. הייתה כיפית פעם, הג'וליאנה הזאת (וזה עוד עם הרבה פחות שעות שינה).זוכרת את המקום המרכזי שהבלוג תפס בחיי. קצת מתגעגעת לזה. זה השתנה. כולם השתנו. חלק מהמגיבים של פעם כבר לא כותבים.לחלקם כבר יש פנים בפייסבוק.

 

הייתה מסיבת יום הולדת ממש כיפית והצלחתי להיות נינוחה.

 

נן לעומת זאת כל פעם מביא לי את הקריזה. הוא מתנהג כמו נער מתבגר וזה בצירוף האופי שלו שנוטה להיות עורך דין ולהתמקח על כל דבר מתיש אותי.אני מרגישה שאני מאד שמה גבולות וטוליו טוען שאני יותר מדי מאפשרת לו להתווכח. באמת שאל טוליו הוא לא בא בטענות.

 

אני מזכירה לעצמי שהוא בן 9 ופייסבוק מזכיר לי שהוא היה פעם פעוט בן שנתיים שבכה כי לקחו את עוגת יום ההולדת שלו לפריסה. כיף להיזכר וזה גם מוביל לקריאת הרטרו.

 

מצד שני זה כיף לאכול בנחת בלי שהילד ידרוש טיפול וזה כיף להיות חופשיה יותר ולקבוע עם חברות ולנסוע לחו"ל  אני נהנית מהחופש היחסי שהגיל של נן מקנה לי.

 

חסר לי ערוץ תקשורת טוב איתו.

 

הוא סקרן בטירוף וזה אומר שהוא קורא עתונים של מבוגרים ושואל שאלות קשות ומאתגר אותי כל פעם מחדש. אני כל פעם נקרעת בין הצורך לצנזר לצורך לשתף ולהבנה שאני צריכה להסביר לו דברים שלא תמיד ברורים לי.

 

ואני מוטרדת ונמצאת הרבה במקומות שבהם אני האחראית ואני נעה בין הפתעה איך הגעתי לשם לבין הבנה שאני טובה בזה אבל יש לזה מחיר.

 

וחוץ מזה אנחנו בתהליך הרזיה. לא במסגרת. החלטה זוגית קבוצת תמיכה בפייסבוק והבנה מה צריך לעשות.רזיתי בינתיים שני קילו.

 

 

 

 

 

מסיבה

רגיל

אני מחכה ליום בו אוכל לעשות מסיבת יום הולדת משפחתית לבן שלי בלי להיכנס ללחץ בשבוע לפני. השנה לפחות הייתי חכמה מספיק להחליט על קונספט של פלאפל סלטים ועוגה. הרוב קנוי (פרט לסלטים).

אני אוהבת את המשפחה המורחבת שלי אבל גם כשאני הולכת על קונספט מצומצם (הורים סבים אחים) אנחנו מגיעים ל 18 איש שאצלי זה נתפס כהמולה. ואז אני חוששת שלא יהיה מספיק אוכל ואני לא מצליחה לדבר עם אף אחד כי אני מפרפרת כל הזמן בין המטבח לסלון כי כל רגע נתון מישהו צריך משהו.

יש נשים שאלה החיים שלהן ואצלי זה רק כמה שעות.

מתי אני אצליח ליהנות במסיבת יום ההולדת לבן שלי?

לפני תשע שנים הפכתי לאמא

רגיל

לפני תשע שנים לא ידעתי איך להיות אמא. ידעתי שהגוף שלי מכיל מתוכו יצור זעיר שעומד לצאת ממני אבל חוץ מזה לא ידעתי כלום. לא ידעתי כמה התפקיד הזה ילמד אותי על עצמי ולא ידעתי כמה אצמח ממנו. גם הקושי והתובענות של תפקיד זה וגם האהבה הגדולה וההבנה שזה כבר לא רק את והעולם או את ובן הזוג שלך, זה את ומישהו שתלוי בך ושתשפיעי על מי שהוא יהיה בבגרותו (כן, אני יודעת שלא רק אני אשפיע).

 

ועכשיו יש לי ילד בן תשע.

 

ילד בן תשע שבטוח שהוא כבר יודע הכול וצריך להזכיר לו שהיי, תמיד יש מה ללמוד.

ילד בן תשע שמתחיל להתחבר לצדדים הגבריים שלו, להזדהות מאד עם אבא שלו ולהסתובב בבית עם תחפושת החייל שלו ובמקביל להצהיר שהוא רוצה להיות טבח בצבא. מלחמות הוא מוכן לנהל במשחק הלגו ואיתנו.

ילד בן תשע שנורא רוצה שיסמכו עליו אבל לפעמים נבהל מהעצמאות ברגע האמת. ילד שמתחיל לחזור בצהריים מהקייטנה ולחמם לעצמו אוכל.

ילד בן תשע עם שפה עשירה שמפילה את כל המבוגרים סביבו ומצחיקה אותי כי יש לו משפטים כמו של אבא שלו.

ילד בן תשע שיותר קשה לחבק כי הוא כולו עצמות ושרירים וצריך לשמוח על כל רגע שהוא עדיין מתמסר. 

ילד בן תשע שרואה את העולם בדרך מיוחדת. כל בלון ונעל בית הופכים לכדור, כל בובת גוגוזים הופכת לחייל במבצר שנבנה מקפלות. הילד יודע שהוא רוצה להיות אדריכל.

ילד בן תשע שמצחיק אותי ומרגיז אותי ומלמד אותי ומזכיר לי שהשנים עוברות ושגם אני משתנה.

ילד בן תשע שאוהב לראות חדשות כי "טוב להיות מעודכן, אמא!" 

 

והלב שלי מתפקע מאהבה לבן התשע הזה, ואני נהנית ומפחדת בו זמנית מהעצמאות החדשה שלו, מתפעלת וחוששת מהביטחון העצמי שלו. מרגישה את הפלא של בני זוג שונים שיוצרים אדם חדש שיש בו קצת משניהם (אם כי הוא העתק של אבא שלו) וסקרנית לגבי ההמשך.

 

ילד שהוא קצת שלי ושל אבא שלו והרבה של עצמו.

 

לחיי ההורות!

דיכאון קיץ

רגיל

אני כותבת למרות שאני חייבת לעשות לפחות עשרה דברים אחרים במקום לשבת פה ולכתוב. אפילו בכתיבה יש לי כמה וכמה חובות שנובעות מתוך דברים שאני אוהבת לעשות אבל אני לא עושה.

אני  מקבילה את זה להורות . בחרתי להיות אמא , אני אוהבת את הילד שלי אבל יש המון דברים בגידול שלו שלא כיף לי לעשות בעיקר כי הם חלק מצריך.

שברתי שיאי שינה לאחרונה. 

ובעבודה המצב מתיש. זו אמורה להיות תקופה רגועה אבל מרפי מפנה אלי את התחת וזו תקופה עמוסה מכל בחינה ודברים עם דד ליינים מתעכבים כל הזמן בגלל העומס החריג לתקופה.

ואני רוצה לכתוב על ספרד ואני רוצה להתקדם בקריאת הספר למועדון הקריאה ואני רוצה לבלות בילוי משמעותי עם הבן שלי בחופש הגדול ואני לא מצליחה לעשות את זה.לא כי אין זמן, אין אנרגיה של עשייה בכלל!