אחרי שהרמתי כוסית מטפורית לשמונה שנים פה בישראבלוג אני קוראת אצל עדה שהמקום בסכנת סגירה. אני מבוהלת מעצם הרעיון שמקום שליווה אותי תקופה רצינית בחיים כבר לא יהיה.
אני מרגישה שקיבלתי המון מהמקום שהיה פעם רק חלל קטן בשבילי במרחב הציבורי, נייר לבן לשפוך בתוכו חלקים ממני. הכרתי לא מעט אנשים שם באותו חלל שחלקם הפכו למשמעותיים מאד בשבילי ומבהיל אותי לחשוב שהמקום הספציפי הזה לא יהיה . ברור לי שיהיו אפשרויות אחרות ומקומות אחרים. בעבר ניסיתי לכתוב במקומות אחרים אבל זה לא היה זה. משהו בסביבה של ישראבלוג גרם לי לשמור אמונים לפלטפורמה הספציפית הזאת. זה קצת דומה לדירה שגרים בה ומתחילים להכיר את הסביבה, השכנים, המכולת ואז המחשבה לעבור דירה ולא להכיר אף אחד ולאט לאט לרופף קשרים עם אנשים שהיו פעם חלק כל כך מהותי וחזק מהחיים שלי בגלל שזה דרכו של עולם. כשאת לא מתראה עם אנשים בתדירות גבוהה הקשר לאט לאט מאבד מעוצמתו.
אז זו תחושה פסיכולוגית קשה בעיקר כשזה נכפה עליך בשל הנסיבות ולא מבחירה.
גם המחשבה על הטקסטים הרבים שעד כה לא גיביתי אבל הייתה אצלי ידיעה כוזבת שהם תמיד יישארו.מפחידה אותי המחשבה שהם יאבדו.
ואני מקווה שיימצא פתרון שישאיר אותנו כאן.
מריאט היקרה והמופלאה אני איתך. את עשית ועושה עבודה נהדרת פה ואת נמנית עם הכותבים והמוכשרים והנפלאים שכותבים את נשמתם פה כבר שנים והיכרותי איתך היא זכיה אמיתית בשבילי. אני שולחת לך הרבה אהבה וכוח ומקווה שאולי משהו במצב העגום הזה ישתנה.
myreaderlife 