ארכיון חודשי: אפריל 2006

חדשות היום

רגיל

לג'וליאנה יש הגיינת פה ראויה לציון בבלוג. כה אמר רופא השיניים שלה שהתפעל ממה שראה, למרות שג'וליאנה לא הספיקה לצחצח שיניים לפני הביקור.

אין דבר מענה יותר מאוטובוס שדוחס אנשים כמו קרון בהמות. ושבחורה תפסה לי מתחת לאף את המקום למרות הכרס הראויה לציון… כמו כן החליט לא לפתוח חלונות.

מודעות פרסומת

בלוגים חדשים

רגיל




אני מאד אוהבת לגלות בלוגים חדשים. ומה רבה השמחה לגלות שלדבורית שרגל יש בלוג. אז למרות ששלחתי את ההורים שלי לסרט שהיא ממש קטלה והם נהנו עד בלי די  אני מחשיבה את דעתה לגבי סרטים מסויימים.





בקרוב זה יהיה רלוונטי בשבילי יותר מתמיד

הבלוג של ריקי כהן  שעוסק בהורות מזווית לא שגרתית וכנה.  לא חדש אבל טוב.

 אבא סיפור :בלוג העוסק בספרי ילדים.




הבלוג של בוג'י  שהיה לי נורא כיף לגלות…

הבלוג של פאר פרידמן כנ"ל .





בלי ניקוד בלוג ספרותי שמשאיר אותי בעניינים.




חייבת לתת קרדיט (מזכה) לרוני גלבפיש בעלת הטעם המשובח בבלוגים שהמליצה על רובם. וגם הבלוג שלה שווה ביותר.



תזכורת: להוסיף את הבלוגים לרשימות המומלצים.




החגים מאחורינו אבל לי ממליצה על שירי הייקו פולניים  בבלוג של אודי אלטראגו. מומלץ ביותר…

הרהורי בוקר של שבוע חדש

רגיל

אתמול התקשר אלי מישהו מועד העובדים להזכיר לי שיש עוד מעט בחירות חדשות (באוגוסט) ולאחל לי יום הולדת שמח. המטרה שלו הייתה שאני אזכור את שמו כדי להצביע לו אבל תהרגו אותי, אני לא זוכרת שם של מישהו שמתקשר אלי כשאני במיטה באמצע הצפייה ב"שגריר". ואם הוא חושב שאני אטריח את עצמי עד למקום ההצבעה רק בגלל שהוא טרח להתקשר אלי ואפילו לא בתאריך יום ההולדת אז הוא טועה. לפחות זה לא היה הודעה מוקלטת כמו שעושים פוליטיקאים יותר משופשפים.


 


אני עדיין מקבלת איחולי יום הולדת מחברות שכחניות… זה כיף לחגוג את יום ההולדת בתשלומים אז עד סוף מאי זה קביל בעיני.


 


אתמול חלמתי שאני יולדת ושוכחים לתת לי את התינוק ואני אחרי יומיים נזכרת לדרוש אותו… ועל כך ייאמר: התחלנו עם חלומות הביעותים של הריוניות?! בקרוב בטח החלום על לידת תינוק עם זנב.


 


היום אמרו לי שאני לא נראית בהריון בבגדים מסויימים. אז מה, סתם שמנה?!


 


הספר של גל אמיר : "השלישית בשורה השנייה" ממש מוצלח. אמנם סביר שעוד יומיים שלושה אשכח מה היה שם אבל הוא סופר מתח טוב גם האחרים שלו מומלצים.


 


ראינו את הסרט "להרגיש בבית" (הכרחתי את הבנזוג לצפות) נדהמתי כמה סרט שבקושי מדברים בו יכול להיות מעניין. הגיבור לא הוציא מלה מפיו כל הסרט.


 


הסרט גרם לי לחשוב ואני אוהבת סרטים כאלה. הדמות של הגיבור נכנסת לבתים זרים שאינם בבית ובמעין ריטואל מתקנת להם מכשירים מקולקלים (שעונים ומשקלים) ומכבסת ידנית בגדים. אחר כך הוא מבשל לעצמו מתקלח וישן במיטתם ומעלעל באלבומים ולמעשה חי את חייהם לזמן קצר. זה סוג של פנטזיה מציצנית שיש לי כבר הרבה זמן. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על חלונות מוארים בדירות ומדמיינת מה קורה בפנים.




 


ולעניין אחר, ביום השואה שמעתי שהיו אנשים שהתרעמו שבVOD השאירו תכניות מצחיקות. אז זהו שמצד אחד  אני ממש לא הייתי בוחרת לצפות בתכניות מצחיקות ביום השואה וזה כן חסר טעם בעיני אבל ממש לא אכפת לי מה אנשים שמים בדיוידי הפרטי שלהם. מה גם שזה כבר לוקח אותי לסיטואציה בה ספריות הדיוידי חוסמות את הסרטים המצחיקים עם נייר וסלוטייפ כמו שעושים בסופרים בפסח (וזה מביא לי את הסעיף). הרעיון של לצפות מכולם להיות עצובים בלחיצת כפתור קצת מקומם. אני בעד שידור תוכניות מתאימות בערוצי הטלויזיה. המציאות היא שכשאדם אחד סובל או מתאבל האחר שמח. (מזכיר לי את דברי רב החובל לאם שמנסה להציל את ילדה  במחזה המופתי של חנוך לוין "הילד חולם" שאומר לאם שכשילדתו גססה היא רקדה במסיבה והוא לא היה מצפה שתחוש אחרת אז שלא תצפה ממנו לחוש אמפתיה לסבלה(בהזדמנות, הציטוט המדוייק).  נכון שזה מקרה קיצוני אבל יש משהו נכון באמירה. אמנם אני בעד אמפתיה לסבל של המשפחות השכולות או של ניצולי השואה אבל טבעי שביום הזיכרון יש משפחות שתעלינה להר הרצל לקבר ותתאבלנה ויש משפחות שיכינו את המנגל של יום העצמאות.


 


אני באופן אישי שמחה שיש טקסים ותוכניות עם תכנים מיוחדים כי זה עוזר לי להתחבר לסבל של האחר ולהשתתף בצערו. היו תקופות שמעבר לצפירה לא עשיתי כלום והרגשתי הרגשה סתמית לא נוחה ואפילו עוינות מסויימת לימי זיכרון. כיום זה חשוב לי יותר מבעבר.


 

עדכונונים וזוטות

רגיל

השבוע שאלה אותי קליינטית אם אני נשואה. כנראה שעכשיו הבטן היא דבר שאין להתעלם ממנו. עוד תגובות: "בשעה טובה", "אז זה נכון או שנדמה לי" , "מזל טוב" … יש משהו מאד חביב בכרס הבולטת. עכשיו זה בשבוע שכבר נעים לאנשים להתייחס אליה וברור שזו לא כרס בירה. הכי כיף זה לראות את ההבעה המופתעת על פניהם.

אתמול התגברתי על האובססיה שיש לי בנושא תליית כביסה ונתתי לאישלי לתלות. אחר כך ראיתי שהוא תולה כמו גבר ממוצע (אם כי אבא שלי הרבה יותר גרוע ממנו). עם מקלות פלסטיק לחולצות עדינות (אני תולה אותן רק עם עץ-מוזמנים לצחוק עלי) והמקלות לא מתחת לבית השחי והתחתונים לא מתוחים על החבל…

אז התעצבנתי בשקט והכרחתי את עצמי לסתום את הפה כי לא מגיע לו שיצעקו עליו שהוא עוזר.

למען ההגינות אציין שהוא אלוף בשטיפת כלים (ואפילו יורד עלי על פספוסים קטנים), בבישול אין לו מתחרים וגם בניקיון אין עליו. כביסה זה אחד התחומים הבודדים בהם אני עולה עליו. גם באפייה אבל עכשיו אין לנו תנור (הא !).

ואני בהחלט צריכה גמדון בית שישתלט על הערימת כלים בכיור מתחיל השבוע !!! שיאים חדשים.

בשעה טובה: עשיתי את הסידורים בבנק (שלוש שעות וחצי), ביום א'-בדיקה תקופתית של רופא שיניים, ביום ה'-גניקולוג וגם מפגש עם חברה בבוקר,גם כן הרה וסוף סוף רואים גם אצלה (היא עכשיו בשבוע שלושים ועלתה חמישה קילו כמוני, הו הקנאה !) ומפגש עם חברות בערב (חגיגת יומולדת מאוחרת). מה שכן בשני המקרים מדובר בחברות ותיקות. הראשונה מגיל חמש (!!!) והשלוש האחרות מהתיכון (!!!) מזל שיש ימי הולדת.

ובשבוע אחרי זה, אני אבחן בתיאוריה ורופאת משפחה כי באמת אין ברירה ומגיעות לי מכות….

כולם שואלים אותי מה אני רוצה ליומולדת מחברה אחת ביקשתי את "יום השנה לסלט" , מחברותי בגד להריון (שיקנו יחד כי זה באמת עסק לא זול), מהאישלי כבר קיבלתי נגן MP3 הוא קנה לי נגן MP4 כלומר משודרג….


ואמא שלי קנתה לי חזיות אז למרות שהיא שאלה אותי גם מה אני רוצה ליומולדת  מבחינתי אני מכוסה.


יומולדת ראשון שאני יודעת מה לבקש !!! ליומולדת הבא אני רוצה גמדון בית….

אה ועוד מעט הסופ"ש מגיע… בהחלט במקום הפעם….


בתוכנית: לקרוא ספר בלשים נחמד של גל אמיר. הוא מתאר בלש עבריין שמתחבא במאחז הזוי בשומרון." יש שם את אפרת מעפרה ועפרה מאפרת…"  אותי זה שעשע…

ועוד בתוכנית לישווווןןןןןן…….

הסבים שלי

רגיל

הקשר שלי לסבים שלי הוא הרבה מעבר לקשר רגיל של נכדה-סבים. למעשה בשנותי הראשונות והמעצבות גדלתי אצלם כאשר אמא שלי הייתה בהליכי גירושים (יחד איתה).הם כמעט כמו הורים שניים עבורי בחודש האחרון אני מרגישה הרבה אשמה על שאני לא מצליחה לשמוא אתם על קשר רציף אפילו טלפוני של כמה ימים. אתמול, בגלל יום השואה, נושא הסבים היה אצלי חזק בתודעה והיום התקשרתי אליהם מהעבודה. הטלפון ממש עשה לי טוב. כל כך נהדר לדעת שאוהבים אותך וגם את הגור גריגורים שעוד לא יצא וכבר מחכה לו כל כך הרבה אהבה מכל הצדדים.


אני יכולה לשוחח עם סבתא שלי על המון נושאים. היא הייתה מרצה לספרות אנגלית ותמיד אפשר לדבר איתה על ספרים ועל נושאים תרבותיים שונים. תמיד מעניין אצלה, כילדה היא היתה עושה לנו כל מני הפעלות של מלאכת יד, צביעה על משי, ועוד.


סבתא שלי מציירת כבר שנים ובבית תלויות כמה תמונות שלה. היא ממשיכה לצייר וזה נותן לה את טעם החיים.


וסבא שלי נהדר. הוא אדם רגיש ונפלא ותמיד שואל איך אני מסתדרת. הוא סובל מסכרת כבר שנים ואף פעם לא שומעים ממנו תלונה על המחלה. אני זוכרת שהוא הכיר לי כל מיני מלחינים קלאסיים כמו וילה לובוס. כשלמדתי בתיכון הייתי באה לישון אצלם אחת לשבוע ואני תמיד זוכרת את הכריך לחם קימל עם אבוקדו וזיתים מקומטים מהשוק.


הם זוג מדהים ואוהב מגיל 19. הם ממש המודל שלי לזוגיות.

הדעה הפוליטית שלהם מאד מגובשת והפוכה משלי. כיום אנחנו כבר לא מנהלים ויכוחים אבל אני שמחה שאנשים בגילם כל כך מעורבים פוליטית וכל כך איכפת להם מהסביבה ולא רק מעצמם.

ועכשיו כמבוגרת למרות שיש לי אותם עצוב לי נורא כי פתאום מכה בי ההכרה שזה לא יהיה לנצח ואני מרגישה אשמה על שאני לא בקשר אתם כמו בעבר.


אז היום התקשרתי אליהם והרגשתי שחזרתי הביתה וגם הם שמחו שאני חושבת עליהם הרבה ומתגעגעת אליהם.


ואמרתי לסבתא שאני רוצה לתת להם לפעמים לשמור על גריגורים לכמה שעות והיא הייתה בעננים. הם כל כך מאושרים מההיריון שלי ,לו הם חיכו בסבלנות בערך מהרגע שנולדתי . השמחה הזאת מגמדת את החששות והקשיים שבהורות חדשה.

איזה מזל יש לי !!!

קיטורים כרגיל

רגיל

היה לי שיעור נהיגה מחורבן. יותר נכון להגיד חצי שיעור כי המורה טעה במקום המפגש. הוא סיכם אותי שהפעם אני אשלם לו 50 ש"ל במקום 90. למיטב ידיעתי חצי של 90 זה 45 אבל החלטתי שעל ה5 ש"ח האלה לא שווה לי להיות קטנונית.


קיוויתי שהוא יוריד אותי בקניון ואז אוכל להתנחם בשוטטות אבל גם זה לא…


והעיקר נהגתי ממש רע, זרקתי קלאץ' ולא הייתי מרוכזת.

למען ההגינות אציין שהוא בדרך כלל מאד בסדר איתי ופעם אפילו התעוררתי בזמן שהיה אמור להתקיים שיעור והוא ממש לקח את זה בקלות ולא חייב אותי אז לא עשיתי לו מזה סיפור (רציתי לקבור את עצמי מהבושה. כזאת אני פולניה…).

ולעניין אחר : מזל שיש פרדות בעולם אחרת הייתי ממש כועסת.  אין כמו משפחת קברני.

ראיתם איך חמודי התמסחר? עכשיו נזכרו לכתוב על זה ברייטינג. אין לי כוח ללנקק-תמצאו לבד. לי זה לא הפריע.

שמתם לב שאין מה לראות בטלויזיה לאחרונה?  אולי זה לא כל כך גרוע….

עכשיו לקחתי את אימי טאן וספר של גל אמיר (מתח ישראלי) : "השלישית מהשורה השנייה". נחשו  ילדים באיזה ספר התחלתי (אם כי לקרוא שורה וחצי זה לא ממש נקרא להתחיל)? למי אין אופי , למי?

חדשות גריגורים: אמא שלו שותה קפה כל היום והוא מנמנם לו בשלווה ומדי פעם שולח תזוזה קטנה. איזה נמנמן (הלוואי עלי כזו שלווה).