ארכיון חודשי: אפריל 2006

חלומות

רגיל

שמעתי תיאוריה שאומרת שכאשר זוכרים חלומות , השינה הייתה לא איכותית. ובכן, זה נכון. אני זוכרת לאחרונה את החלומות שלי ומסתובבת כל היום עם עיניים טרוטות ורצון עז לישון. אני שוברת שיאים חדשים וישנה 9 שעות בלילה לפחות. וזה מתסכל נורא כי הזמן היחיד שהוא ממש שלי הוא בערב, לפני השינה.

לי הזכירה את גנבי הזמן ואני בטוחה שהם עובדים שעות נוספות ובאים גם אלי לביקורים תכופים. השבוע עף במהירות ואני במחסור של שעות. גם "בזכות" החגים.

עוד לא פתחתי כרטיס מעקב הריון אצל האחות בקופ"ח, עוד לא הלכתי לבדיקה אצל הגינקולוג, עוד לא הלכתי לבדיקה תקופתית אצל רופא השיניים (לפחות קבעתי תור. אחרי שני טיפולי שורש אני נוטה להקפיד).

והתלוש יהיה מדולדל מתמיד. אבל את זה עדיף להדחיק. ההדחקה היא מנגנון הגנה קביל.

ההפתעות שהחיים מזמנים

רגיל

אתמול פגשתי בעבודה חברה שחזרה מחופשה בצפון במקריות מטורפת שפול אוסטר היה חוגג עליה היא התארחה בצימרים של חברה שלי מהאוניברסיטה (גם החברה מהעבודה מכירה אותה). מדובר בחברה שעובדת הרבה בחו"ל והקשר איתה נותק לפני כשנתיים בגלל העבודה. איכשהו לא היה נעים לי להתקשר להורים שלה אבל אותה חברה מהעבודה סיפרה שכשהיא התארחה החברה הייתה שם.


קיבלתי את הטלפון של ההורים שלה והחלטתי שאני מתקשרת והתקשרתי אתמול. היה פשוט כיף. קודם כל עדכנתי אותה בשינויים שעברו עלי בשנה האחרונה והיא סיפרה לי שהיא מתחתנת (!!!) עוד שלושה שבועות (!!!) ושהיא מחפשת עכשיו את החברים מירושלים כי הקשר כמעט עם כולם ניתק.  


כל כך שמחתי בשבילה. היא נשמעה מאושרת כמו שלא נשמעה זמן רב. היא חיפשה את עצמה תקופה ארוכה. שינתה מקצועות ובני זוג.


אני אוהבת אותה גם בגלל האומץ שלה לשנות דרסטית את החיים שלה ולא לדבוק באפשרות הנוחה ביותר ולבדוק גם אפשרויות שנשמעות מופרכות ועכשיו היא מצאה את הגבר שעושה אותה מאושרת וזה פשוט נהדר !!!!


צרחנו בטלפון מהתלהבות כמו ילדות קטנות…. אני מתה כבר לראות אותה.

החיים ממשיכים

רגיל

 


היום בכיתי בטקס של יום השואה. לא בכל פעם זה קורה ואני מרגישה סוג של הישג ביכולת לכפות על עצמי רגש מסוים בזמן מסוים. ככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר את הצורך בטקס וביום בו כולם מתאחדים סביב אבל לאומי. לא חשבתי רק על השואה חשבתי על הפרידה מהדור המבוגר ומסבתא רבא שלי שנפטרה השנה וכמה הייתי בת מזל שזכיתי להכיר אותה (היא לא קשורה לשואה).לדמיין דור שלם שגדל בלי סבים….


 


בבוקר ראיתי חבורה של ילדות קטנות בבגדי בלט שחורים עם טלאי צהוב עליהם (זה נראה לי די חסר טעם אבל בסדר) מתרוצצות בעליצות ומזמרות לעצמן "יום השואה היום". בעיני מצא חן הניגוד הזה בין הכוח הילדותי שרוצה חיים נורמליים בלי הכובד לבין העצב הלאומי של היום. זה נראה לי כמו שני דברים שיכולים לדור בכפיפה אחת.  


 


ובעניין יום השואה רדרל  כתבה על מחנות ריכוז סודיים בסין. חשוב לקרוא ולחתום.


 

יום השואה שלי

רגיל

 


יש לי נגיעה אישית לנושא השואה כיוון שבעלה של אמי (מבחינתי הוא אבא) הוא ניצול שואה. עד נישואיה של אמי, למזלי הרב ,לא הייתה לי נגיעה  אישית לנושא, שכן הסבים שלי מצד אחד הם צברים ומהצד השני הם הגיעו לפני השואה (אם כי כנראה שמאותו צד רוב המשפחה נספתה בשואה אך כיוון שמדובר באבי הביולוגי לא הכרתי את הצד הזה מספיק).


אני זוכרת שבעקבות האנטי הכללי שנלווה לשנים הראשונות לנישואיה השניים של אמי פיתחתי חוסר אמפתיה קיצוני לאבא (הלא ביולוגי, להלן-אבא). תמיד ראיתי את ציון יום השואה וההסתגרות והמופנמות שנלוו אליה מצידו כ"מימונה של האשכנזים". אני ממש לא גאה בזה אבל תמיד ראיתי את השואה כסוג של תירוץ להתנהגויות שונות ואת הכעס הפניתי אליו.


הוא לא דיבר על הפרטים. ידעתי שהוא בגיל שלוש הוחבא בעליית גג .הוא לא הכיר את אביו שנלקח למחנה השמדה ואחר כך חזר לגדול עם אמו ועם אחותו שהוסתרה במנזר ועד היום היא סוג של יהודיה נוצרייה.


בהמשך הוא דיבר על זה יותר. הוא גם טופל שנים במסגרת "עמך" ואין מלים לתאר כמה אני מעריכה אותו על שטיפל בעצמו והתעמת עם זכרונות מאד כואבים. כמובן שהאנטי שלי פחת לאורך השנים.


 


למזלי התבגרתי מאז. כשביקרנו בבית אנה פראנק הרגשתי פתאום גל אדיר של אמפתיה כלפי מה שעבר והתחלתי להבין מה עובר ילד בן שלוש שמוחבא בעליית גג. הדימוי הכה ציבורי של אנה פראנק פתאום חלחל אלי במישור האישי. גם הנוכחות הפיזית במקום בו זה קרה מאד תרמה לתחושה.


 


סיפרתי לו על החוויה העזה שהרגשתי וגם התנצלתי על חוסר הרגישות שגיליתי כלפיו בעבר ויום אחד ביקרנו שנינו ב"יד ושם".  הקשר בינינו מאד השתפר מאז והאהבה וההערכה שלי אליו גדלה.


 


ומאז אני חווה אחרת את יום השואה


 


במישור האקדמי במסגרת לימודי תיאטרון למדנו על השינויים בתפיסת השואה והיחס לניצולי השואה בתרבות הישראלית והופתעתי לגלות קווי דמיון בין הציבורי לאישי. בשנים הראשונות להקמת המדינה היחס לניצולי השואה ולשואה היה של הדחקה והכחשה: הדימוי של ניצול השואה נגד את האתוס הציוני של הישראלי הגיבור (תנועות הנוער בישראל שאבו דימויים גם מתנועות הנוער האריות-פשיסטיות מאירופה) לוחמי הגטאות הודגשו על חשבון "כצאן לטבח" החברה הישראלית עברה תהליך ארוך עד שהיא הגיע למצב שהיא הייתה מסוגלת להתמודד ישירות עם דימויים שנוגעים ישירות לעולם התוכן של השואה. גם החברה הישראלית התבגרה מאז.

כמה טוב שיש בלוגים בעולם

רגיל

לאחרונה גיליתי את הבלוג של שרון., ספרנית בספריית בית ספר. אתמול חרשתי אותו ונהניתי לראות את הצדדים המהנים במקצועינו.

אני אוהבת לפגוש אנשים שנהנים מהמקצוע שלהם ומחפשים דרכים להתפתח בו. במיוחד עכשיו כשאני בתקופת משברון בעבודתי ומתחילה לחוש את השחיקה הגוברת. לפעמים אני מוצאת את עצמי רעה וקטנונית כמו הסטריאוטיפ של הספרנית וממש לא בא לי להיות כזו.


אז זהו שלא חייבים….

אחרי חרישת הבלוג הגעתי להחלטה שלא משנה אם כבר החלטתי לעזוב. עד העזיבה אני מתכוונת להשקיע את הנשמה שלי כמו שהיה בהתחלת עבודתי. לחדש דברים, לשנות את המראה הפיזי של הספרייה שאני עובדת בה (באמצעיי הדלים).

הבעייה במקצוע הספרנות שכל כך קל לשקוע בשיגרה האפרורית ולעשות את המינימום ההכרחי בלי להתפתח. רבים חוטאים בכך במיוחד כשעובדים במקום לא מתגמל (לפחות כלכלית).

המזל שלי שבשני מקומות העבדוה שלי אני עובדת עם בוסיות שמעודדות יוזמנות חדשות, שינויים, חידושים וגם נותנות מספיק אוטונומיה כשצריך. אני מקווה שמזלי יהיה לצידי גם בהמשך בהקשר זה כי זה ממש לא מובן מאליו.

ועכשיו לשלב הצהרת הכוונות: אני מתכוונת לצד תיאור השיגרה בבלוג לספר על תגליות חדשות, ספרים ונושאים שקשורים למקצועי שאותו בסך הכל אני אוהבת. אמנם זה לא יהפוך לבלוג שעוסק רק בספרנות כי אני לא מסוגלת להשאיר את שאר ההיבטים שבחיי בחוץ אבל היופי במקצוע שהוא נוגע לכל כך הרבה נושאים.

החלטתי ללמוד בשנים הקרובות כשהגריגורים ייתן לי לישון ביבליותרפיה. למעשה נרשמתי לקורס כבר השנה והוא לצערי לא נפתח. אבל זה משהו שאני ממש רוצה. משרון למדתי כמה אפשר ליישם את הלימוד בעבודה עצמה.

סיום רגוע ליום גרוע

רגיל

מה לעשות ששוב עיצבנו אותי בעבודה, ולא היה לי זמן לארוחת צהריים בין שני מקומות העבודה, ותקעו לי ישיבה מטופשת וחסרת פואנטה על חשבון זמני הפרטי ואני צריכה להשלים שעות…..


כמה מנחם לדעת שאני עוזבת את העבודה המעצבנת אחרי הלידה….


וזה אחרי לילה עם שינה טרופה.





אבל בבית היה שקט ונחמד לי עם בנזוגי….צריך לזכור לראות גם את החצי המלא של הכוס.

גילינו פתרון לבעיית התייקרות הדלק : הפיכת הקלוריות המיותרות שאנשים העמיסו על עצמם בחגים (קלוריות=אנרגיה) לדלק.





נמאס לי להפוך את הבלוג לבלוג קיטורים. כל פוסט שני הוא כזה…נראה לי שאני צריכה לחשוב על דברים חיוביים בחיים.


אני יודעת שיש תקופות כאלה של מצב רוח כאלה אבל אני צריכה להתחיל לפתח עמידות. הרי עוד כמה חודשים יהיה לי קשה בהרבה.


אני מקווה שהאופטימיות תחזור לי במהרה.





עכשיו אני בשלב של בחירת ספר קריאה חדש. עוד לא החלטתי אם לקרוא סוף סוף את "אשתו של הנוסע בזמן הכה מומלץ ע"י חברתי אנינת הטעם וכן ע"י בלוגרית מוערכת מאד. או את "היביסקוס סגול" שאיש לא שמע עליו אבל הוא נשמע לי מסקרן….


אני גאה לאמר שלא חמסתי לי גם את האמי טאן החדש, "לא על הלוף לבדו" ו"לחנך את הנרי". החלטתי להתחיל לקרוא את מה שיש לי בבית.






עוד שבוע יהיה מפגש של מועדון קריאה שהספרייה שלנו מארגנת אחת לחודש. אני הייתי מאד פעילה ביוזמה הזו ולכן אני גם משתתפת ברוב המפגשים. הפעם יהיה לנו מפגש על "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. ספר מעולה, חבל שלא עשיתי לי קריאת רענון, כפי שאני רגילה.


אולי כדאי שאקרא את "שואה שלנו". התחלתי וממש נהניתי (להפתעתי) וגם מתאים לימים אלה.





בקרוב פוסט על יום השואה. אני מקווה….