ארכיון חודשי: אפריל 2006

יום השואה שלי

רגיל

 


יש לי נגיעה אישית לנושא השואה כיוון שבעלה של אמי (מבחינתי הוא אבא) הוא ניצול שואה. עד נישואיה של אמי, למזלי הרב ,לא הייתה לי נגיעה  אישית לנושא, שכן הסבים שלי מצד אחד הם צברים ומהצד השני הם הגיעו לפני השואה (אם כי כנראה שמאותו צד רוב המשפחה נספתה בשואה אך כיוון שמדובר באבי הביולוגי לא הכרתי את הצד הזה מספיק).


אני זוכרת שבעקבות האנטי הכללי שנלווה לשנים הראשונות לנישואיה השניים של אמי פיתחתי חוסר אמפתיה קיצוני לאבא (הלא ביולוגי, להלן-אבא). תמיד ראיתי את ציון יום השואה וההסתגרות והמופנמות שנלוו אליה מצידו כ"מימונה של האשכנזים". אני ממש לא גאה בזה אבל תמיד ראיתי את השואה כסוג של תירוץ להתנהגויות שונות ואת הכעס הפניתי אליו.


הוא לא דיבר על הפרטים. ידעתי שהוא בגיל שלוש הוחבא בעליית גג .הוא לא הכיר את אביו שנלקח למחנה השמדה ואחר כך חזר לגדול עם אמו ועם אחותו שהוסתרה במנזר ועד היום היא סוג של יהודיה נוצרייה.


בהמשך הוא דיבר על זה יותר. הוא גם טופל שנים במסגרת "עמך" ואין מלים לתאר כמה אני מעריכה אותו על שטיפל בעצמו והתעמת עם זכרונות מאד כואבים. כמובן שהאנטי שלי פחת לאורך השנים.


 


למזלי התבגרתי מאז. כשביקרנו בבית אנה פראנק הרגשתי פתאום גל אדיר של אמפתיה כלפי מה שעבר והתחלתי להבין מה עובר ילד בן שלוש שמוחבא בעליית גג. הדימוי הכה ציבורי של אנה פראנק פתאום חלחל אלי במישור האישי. גם הנוכחות הפיזית במקום בו זה קרה מאד תרמה לתחושה.


 


סיפרתי לו על החוויה העזה שהרגשתי וגם התנצלתי על חוסר הרגישות שגיליתי כלפיו בעבר ויום אחד ביקרנו שנינו ב"יד ושם".  הקשר בינינו מאד השתפר מאז והאהבה וההערכה שלי אליו גדלה.


 


ומאז אני חווה אחרת את יום השואה


 


במישור האקדמי במסגרת לימודי תיאטרון למדנו על השינויים בתפיסת השואה והיחס לניצולי השואה בתרבות הישראלית והופתעתי לגלות קווי דמיון בין הציבורי לאישי. בשנים הראשונות להקמת המדינה היחס לניצולי השואה ולשואה היה של הדחקה והכחשה: הדימוי של ניצול השואה נגד את האתוס הציוני של הישראלי הגיבור (תנועות הנוער בישראל שאבו דימויים גם מתנועות הנוער האריות-פשיסטיות מאירופה) לוחמי הגטאות הודגשו על חשבון "כצאן לטבח" החברה הישראלית עברה תהליך ארוך עד שהיא הגיע למצב שהיא הייתה מסוגלת להתמודד ישירות עם דימויים שנוגעים ישירות לעולם התוכן של השואה. גם החברה הישראלית התבגרה מאז.

כמה טוב שיש בלוגים בעולם

רגיל

לאחרונה גיליתי את הבלוג של שרון., ספרנית בספריית בית ספר. אתמול חרשתי אותו ונהניתי לראות את הצדדים המהנים במקצועינו.

אני אוהבת לפגוש אנשים שנהנים מהמקצוע שלהם ומחפשים דרכים להתפתח בו. במיוחד עכשיו כשאני בתקופת משברון בעבודתי ומתחילה לחוש את השחיקה הגוברת. לפעמים אני מוצאת את עצמי רעה וקטנונית כמו הסטריאוטיפ של הספרנית וממש לא בא לי להיות כזו.


אז זהו שלא חייבים….

אחרי חרישת הבלוג הגעתי להחלטה שלא משנה אם כבר החלטתי לעזוב. עד העזיבה אני מתכוונת להשקיע את הנשמה שלי כמו שהיה בהתחלת עבודתי. לחדש דברים, לשנות את המראה הפיזי של הספרייה שאני עובדת בה (באמצעיי הדלים).

הבעייה במקצוע הספרנות שכל כך קל לשקוע בשיגרה האפרורית ולעשות את המינימום ההכרחי בלי להתפתח. רבים חוטאים בכך במיוחד כשעובדים במקום לא מתגמל (לפחות כלכלית).

המזל שלי שבשני מקומות העבדוה שלי אני עובדת עם בוסיות שמעודדות יוזמנות חדשות, שינויים, חידושים וגם נותנות מספיק אוטונומיה כשצריך. אני מקווה שמזלי יהיה לצידי גם בהמשך בהקשר זה כי זה ממש לא מובן מאליו.

ועכשיו לשלב הצהרת הכוונות: אני מתכוונת לצד תיאור השיגרה בבלוג לספר על תגליות חדשות, ספרים ונושאים שקשורים למקצועי שאותו בסך הכל אני אוהבת. אמנם זה לא יהפוך לבלוג שעוסק רק בספרנות כי אני לא מסוגלת להשאיר את שאר ההיבטים שבחיי בחוץ אבל היופי במקצוע שהוא נוגע לכל כך הרבה נושאים.

החלטתי ללמוד בשנים הקרובות כשהגריגורים ייתן לי לישון ביבליותרפיה. למעשה נרשמתי לקורס כבר השנה והוא לצערי לא נפתח. אבל זה משהו שאני ממש רוצה. משרון למדתי כמה אפשר ליישם את הלימוד בעבודה עצמה.

סיום רגוע ליום גרוע

רגיל

מה לעשות ששוב עיצבנו אותי בעבודה, ולא היה לי זמן לארוחת צהריים בין שני מקומות העבודה, ותקעו לי ישיבה מטופשת וחסרת פואנטה על חשבון זמני הפרטי ואני צריכה להשלים שעות…..


כמה מנחם לדעת שאני עוזבת את העבודה המעצבנת אחרי הלידה….


וזה אחרי לילה עם שינה טרופה.





אבל בבית היה שקט ונחמד לי עם בנזוגי….צריך לזכור לראות גם את החצי המלא של הכוס.

גילינו פתרון לבעיית התייקרות הדלק : הפיכת הקלוריות המיותרות שאנשים העמיסו על עצמם בחגים (קלוריות=אנרגיה) לדלק.





נמאס לי להפוך את הבלוג לבלוג קיטורים. כל פוסט שני הוא כזה…נראה לי שאני צריכה לחשוב על דברים חיוביים בחיים.


אני יודעת שיש תקופות כאלה של מצב רוח כאלה אבל אני צריכה להתחיל לפתח עמידות. הרי עוד כמה חודשים יהיה לי קשה בהרבה.


אני מקווה שהאופטימיות תחזור לי במהרה.





עכשיו אני בשלב של בחירת ספר קריאה חדש. עוד לא החלטתי אם לקרוא סוף סוף את "אשתו של הנוסע בזמן הכה מומלץ ע"י חברתי אנינת הטעם וכן ע"י בלוגרית מוערכת מאד. או את "היביסקוס סגול" שאיש לא שמע עליו אבל הוא נשמע לי מסקרן….


אני גאה לאמר שלא חמסתי לי גם את האמי טאן החדש, "לא על הלוף לבדו" ו"לחנך את הנרי". החלטתי להתחיל לקרוא את מה שיש לי בבית.






עוד שבוע יהיה מפגש של מועדון קריאה שהספרייה שלנו מארגנת אחת לחודש. אני הייתי מאד פעילה ביוזמה הזו ולכן אני גם משתתפת ברוב המפגשים. הפעם יהיה לנו מפגש על "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. ספר מעולה, חבל שלא עשיתי לי קריאת רענון, כפי שאני רגילה.


אולי כדאי שאקרא את "שואה שלנו". התחלתי וממש נהניתי (להפתעתי) וגם מתאים לימים אלה.





בקרוב פוסט על יום השואה. אני מקווה….

קיטורי חזרה לשגרה, סופשבוע מוצלח ועוד עניני דיומא

רגיל

 


 


היה סופשבוע נחמד בו הספקנו ללכת להורים שלי להרגעת המצפון על שבחג לא יצא לנו,


 


היו טלפונים מאוחרים עם איחולי יום הולדת (אני מאד נהנית כשיום ההולדת בא "בתשלומים")


 


הייתה ארוחה ספונטנית עם בנזוג ושתי חברותינו במסעדה החביבה עלי ("פרדיסו") עם פולנטה וסלט השף הערום וקינוח שוקולד שווה. ותיק מקסים כמתנה.


 


היו שאריות עוגת הקצפת שהבנזוג הביא לי לעבודה.


 


ואפילו התכוננתי קצת לתיאוריה עם הבנזוג.


 


והיום אחרי לילה סיוטי בו בקושי נשמתי והתעוררתי כל כמה דקות עם פה מיובש גררתי את גופתי לעבודה . הייתי צריכה להגיע מוקדם בגלל שתקעו לי ישיבה במקום העבודה השני (על חשבון זמני הפרטי) במקום שלישי. כלומר: עבודה-מקום הישיבה-עבודה.


 


מוציאה אותי מדעתי המחשבה שלא יהיה לי מרווח זמן הגיוני בין העבודות אפילו כדי לקנות משהו לאכול. מקווה שבישיבה יהיה משהו אבל מסופקתני.


 


יש לי חברה מהאוניברסיטה (תואר ראשון) שאני מאד מתגעגעת אליה. הקשר בינינו ניתק בשלב כלשהו (היא גרה בצפון) והיא עובדת כקצינת סיפון מה שאומר שלהשיג אותה זה כמעט בלתי אפשרי. לפעמים אני רוצה להתקשר להורים שלה לבקש את מספר הסלולרי שלה או אימייל (בפעם האחרונה שנפגשנו לא היה לה) ומצד שני זה מוזר לי. הרי קשרים גוועים מעצמם וקשה לי להאמין שזה יהיה כמו פעם. כנראה שאני מפחדת להתאכזב.


 


שכחתי לספר שגמרתי את "תולדות האהבה" שהיה ממש מוצלח.


 


מישהו יודע איך קוראים באנגלית לסרט קוריאני שיצא לפני כשנה בשם "להרגיש בבית" ? למען האמת אני מניחה שעם קצת מאמץ הייתי מגלה לבד אבל אני עצלנית.


 


עדכון שיעורי נהיגה: אחרי זמן מה שגיליתי שאני לא לומדת דברים חדשים ובעקבות עידוד מצד הבנזוג יזמתי שיחה עם המורה שלי וכך גיליתי שאני תלמידה איטית מהממוצע. הציפיות שלי מעצמי לא היו גבוהות מדי כך שזה לא היה הלם בשבילי אבל ניגשתי לשיעורים ביתר מוטיבציה וגיליתי שככל שאני עם יותר מוטיבציה להצליח אני עושה יותר טעויות מביכות. כנראה שזה קשור למודעות יתר לפעולות שאמורות להיות אוטומטיות.


יש לי גם נטייה לחלום בהקיץ שזה ממש משהו שאני צריכה לשפר.


אבל אני לא נשברת. צפיתי שיהיו משברונים קטנים ואני בכל זאת לא בת 17 אז הגיוני שייקח לי יותר זמן. אני שמחה שעל הפחד הראשוני התגברתי.


וזה באמת בזכות עידודו הרב של בן זוגי היקר….


 


 


 


 


 


 


 

פרשת השבוע

רגיל

ראיתי בחופש את הפרק הראשון של הסידרה ואהבתי מאד. קודם כל לא יכול להיות שיצירה משותפת של התסריטאי ארי פולמן (מחזיקה ממנו עוד מימי "קלרה הקדושה") ושחקנים כמו מנשה נוי וקרן מור וגם השחקנים האחרים תיכשל.


אהבתי את הישראליות המגוונת שהייתה שם, את הבתים המקסימים, את ההומור (קרן מור ואפרת בן צור, שתי רוחניות (בשווא, כמובן) מתכתשות בינהן על שטח הפגנה.יש שם משהו מ"הבורגנים" אבל זה כבר לא ה"כן אה" הרגיל.


בקיצור שווה….

עבודה ויומולדת קצת לא הולכים ביחד…

רגיל




היום חגגתי את יום הולדתי בלימוד חנייה ברוורס, בצוויחה על קורא שסרח (אני כזו ספרנית לפעמים)  ובזלילת מרציפנים שהבאתי.


אחי כתב לי ברכה ליום ההולדת באתר שלו אך טעה באיות שם משפחתי (אין לנו אותו שם משפחה בגלל שאנחנו לא אחים מאותם הורים) עדיין מחווה יפה. גם  בן הדוד שלי טועה בשם משפחתי (שם הנעורים) למרות שהוא לא שם בעייתי במיוחד. נו טוף.


יום בינוני עד סביר


קיבלתי שוקולד ומגבת לפסח מעובדת מקסימה שתמיד נותנת לכולנו מתנות לפני פסח, השנה לא יצא לנו להתראות.





 


ושוב נטריד אתכם בעניין מתנה לחותנת-לא תפטרו ממני כל כך מהר


 


ההורים שלי מוזמנים לחותני  ואמא שלי ביקשה עזרה, לקניית מתנה לחותנים. מה היא יכולה להביא לה (מוטב שאעזור כי לא נראה לי שאמא שלי תקלע לטעם שלה).


 


ולעומת זאת עוד חודש יש לה יומולדת. האישלי החליט שנביא לה תלושי שי (מין כרטיסי מתנה שעכשיו מפרסמים המון) הבעיה היא שהיא מסוגלת לקנות בתלושים האלה מתנות לנו….





 


אבל היום זה יום הולדתי, אם אצליח לשרוד את הקרציות שהחליטו להציף את הספרייה בהמוניהם.


 


היום רכשתי לי ארנק בצבע ורוד פלמינגו. כל כך ורוד שזה מגעיל אבל הברירה הייתה בדיוק בצבע התיק שלי ואז לא הייתי מוצאת אותו לעולם !!!


 


האמפי שלי מתפקד מצויין… בהחלט שידרוג.





וגם למירו (הצייר לא הבעל של לימור) יש יומולדת וגוגל עשו לו מחווה יפה. למה לא לי?



אגב בברצלונה ראינו פסל שלו בגן ציבורי ולא נפלנו…. (הקינאה הקינאה)

טוב שלא עשו בגוגל מחווה להיטלר ו/או תום אבני שגם נולדו היום (שני אנשים משפיעים ללא ספק).



והיום בלילה התקדמתי פלאים ב"תולדות האהבה". באמת ספר מדהים ביופיו ושווה קריאה שנייה .


ועם קצת מאמץ אגיע לקורא האלף היום….


מדהים כמה הבלוג הופך לעניין הישגי…

מי אתה הקורא האלף ?

גדלתי בשנה

רגיל




אז זהו שתורי הגיע והיום אני בת 31. לא החלטתי מה עושים עם המידע החשוב, ואני משארירה את ההחלטה לאחרים ( ;


( גם כלום יהיה בסדר, אני אשב לי בחושך כמו פולניה טובה ואחכה….)

מה ג'וליאנה עושה ביום הולדתה:





 קוראת מדורי רכילות


ועכשיו טום קרוז וקייטי הולמס הפכו להורים (איפה יצחק קדמן כשצריך אותו).


וכמובן שמגיעים בשעות כאלה גם לאתרי החדשות מוצאים דברים משעשעים כמו למשל הפיכתה של סורי הקטנה (לא כל כך קטנה, שמעתי שמעל ארבעה קילו-נשמעת יותר כמו פילון קטן) לערך בוויקיפדיה . אני העדפתי את הפרשנות של האלפקה.

לקח לי זמן להבין שמדובר בגרסה לשם שרה (או שריי), אחרת מה הקשר לעברית?

אבל יפה ששם של מיני סלבריטאית בהתהוות גורם לאנשים לחקור את הנושא.




נשקלת ומתעסקת באוכל


גיליתי שעליתי בחמישה קילו מאז תחילת ההריון. מידע מעודד ביותר בהתחשב בכל הזלילות ובעובדה שאני כבר באמצע השבוע ה23 וזה כמעט בלי להקיא…. טוב, יש כאלה שעולות פחות ממני אבל למה להכנס לקטנות?


בלי קשר, זה מצא חן בעיני. אנחנו כזוג לא היינו מסונכרנים בדיאטות שלנו (אם כי אנחנו משתפים פעולה).


אתמול אכלנו כנאפה ביפו בחנות ממתקים שאם הייתי יכולה הייתי קונה את כולה (פיתויים שלא ייאמנו) אבל בזכות רחמי על הבנזוג (ועל יום הדין שיגיע אחרי הלידה) הצלחנו לא לקנות שום דבר הביתה. את הדיאטה אמנם שברנו בחג בעיקר כפיצוי על כך שהסופרים נראים כמו במדינת עולם שלישי וכן כמילוי הזמן הפנוי הרב פתאום אבל גם לחגים יש סוף….


אני בהתלבטות קיומית אם לאכול עכשיו קורנפלקס ולצחצח שיניים (בהנחה שאחזור לישון, לטובתי) או לוותר. הבטן מתחילה לקרקר לי.






עושה רגשות אשמה פולניים לעובר:


היום גריגורים עשה לי דממת אלחוט, שום בעיטה לאמא, כלום ! למזלי אני לא היסטרית וכך בשתיים לפנות בוקר הגרגור מחליט שזהו, הוא קם ומתחיל לכרכר לי בבטן (ובשניה הזאת שוב) וכך החמצתי את הברוגז הקטן שהמסכן החליט לעשות לי.


אבל זה עדיין נעים מאד. הורגלתי כבר לפעילות מסיבית יותר אבל גם הוא זקוק למנוחה.





מרגישה שהביסה את המערכת


הצלחנו לתפוס את היום היחיד בקיץ בו בתל אביב נעים יותר מבירושלים




מקנאת (או מקנאה?) במרוקאים ובכתבי טלוויזיה מסויימים ועדיין מתעסקת באוכל


למה אין לנו חברים מרוקאים? חסרונם של חברים מעדה זו מורגש תמיד במימונה. האם כדאי לשוטט בגן סאקר ולשאול אנשים אם הם מוכנים להיות חברים שלנו?


אתמול קינאתי בכתבי הטלויזיה שנשלחים כל שנה לצלם מופלטות.


אני זוכרת את הימים היפים (?) בהם למדתי לבגרויות עם חברה ללימודים השייכת לעדה הנחשקת הנ"ל. אמא שלה הייתה מפנקת באופן מיוחד ובתקופת המימונה הייתה פותחת לנו שולחן שלא היה מבייש את השולחנות שמצלמים כל שנה לחדשות. אפילו הייתי במסיבת החינה שלה בה הולבשתי בכפתן (?)/גלביה ופיזזתי כאחת המרוקאיות וגם אכלתי טוב….הרגשתי כמו שמעון פרס.


(לא זוכרת כמה עליתי במשקל בתקופת הבגרויות אבל אני משערת שלא מעט).






מעלה טראומות נשכחות


 


לחמנייה מקמח מצה ב"הילל" זה מחניק.



מאלפת את הנגן MP3 החדש שלה (זה פרוייקט חיים עד היומולדת הבא לפחות)



ולראשונה בהיסטוריה עונה לאלה ששואלים מה היא רוצה ליומולדת.


 


מחזיקי ספרים למדף אבל זה כבר תפוס אז צריך לחשוב על עוד אופציות…


 


 

יומכיף ספונטני

רגיל

חגיגות הטרומולדת נמשכות. היום התארגנו בספונטניות עם חברינו המתחתנים הטריים והלכנו ליפו לבלוס חומוס. בשביל ירושלמים שכמונו זה היה שינוי מרענן לראות פיתות בכל מקום. הגענו לחומוסיה עממית וחביבה (תהרגו אותי אם אני זוכרת איך קוראים לה אבל היא בתוך יפו האמיתית והלא מתויירת) אכלנו שם חומוסים מסוגים שונים (זה עם הבשר שולתתטט) וקינחנו בכנאפה. שבעים ומרוצים התגלגלנו למכוניות שלנו (תענוג לראות חברים עם מכונית יותר מתפרקת משלנו-סוג של הישג) ונסענו להורי החתן לראות תמונות חתונה. היה משעשע לראות אותנו בכל מיני פוזות רקדניות. היה כל כך כיף….

בכלל החג ניהלנו חיי חברה לא רעים יחסית ליצורים המסוגרים שאנחנו.

חזרנו עם ממתקי פומלה שאם החתן עשתה ונתנה לנו גם טייק אווי. משהו שווה ביותר.

בקיצור, סיום נחמד לחג לא רע.

אני חושבת יותר מדי כנראה….

רגיל

כנראה שיש אנשים שלא מספיק בנויים לחופש.

השנה אני מרגישה ממש מבולבלת לגבי יום ההולדת שלי. יש בי חוסר רצון שהוא יגיע כי אני לא הכי יודעת איך לחרוג מהשיגרה כדי לחגוג אותו. נמאס לי לחרוג מהשיגרה.

מהאישלי קיבלתי את מתנתי (אנחנו ברוב המקרים אומרים אחד לשני מה אנחנו רוצים וקונים יחד) : נגן MP3 .

בשנתיים שעברו חגגתי ממש בגדול את ימי ההולדת שלי. האישלי הפתיע ולקח אותי לצימר עם חברים וביומולדת העגול לברצלונה.זה היה פשוט מדהים….

אבל השנה קיבלתי גריגורים וזו בהחלט מתנה לא מבוטלת (וגם הנגן MP3). למעשה הרגשתי שעננת החשש שריחפה מעל חיי (מתי יהיו לי ילדים אם בכלל, ויחסינו לאן (אם כי הנישואים לא שינו הרבה בזוגיות פרט לכך שנוספה תחושת ביטחון חברתית) נעלמה תוך כמה חודשים.

הרהור  קטן בתודעה: כמה טוב היה אם היינו יודעים מראש שבגיל מסויים יהיה לנו מקצוע, בן זוג, ילד. במקרה כזה נהנים הרבה יותר מההווה בלי המחשבות של מה יהיה ומרגיעים את כולם: בזמן X אני אתחתן ובזמן Y אני אתארגן מקצועית, כנ"ל לגבי ילד.






מוזר כמה שהריון לא מתוכנן יכול לבוא לי בכזו טבעיות כאילו ציפיתי לו וכאילו הייתי בשלה  נפשית לקבל אותו.






לגבי מקומות העבודה החלטתי מה אני עושה אחרי הלידה. זה גובל בהימור מסויים כי אני מוותרת על מקום עבודה מסודר יחסית בשביל מקום עם עתיד פחות בטוח אבל עם סיכוי למשהו טוב יותר גם מבחינה מקצועית. הגעתי למסקנה שצריך גם לסמוך על המזל במיוחד שיחד עם המעבר למקום החדש באו השינויים הכי גדולים ומרגשים ומפחידים בחיי. אולי שם המזל שלי, ואולי במקום אחר.

מקווה שהחזרה לעבודה תהיה מהנה.