ארכיון חודשי: פברואר 2013

הארנב והצב

רגיל

אני נמצאת  בנקודת זמן מוזרה כזו בה יש לי תכניות ורצון לשנות דברים מסוימים בחיי ויש לי גם את הכלים לעשות את אותו שינוי. חסר רק הצעד הראשון של לעשות והמוכנות להשקיע וגם לוותר על דברים מסוימים לטובת הדבר החדש.

אז למה כל כך קשה לי לוותר אפילו אני יודעת שהשינוי יביא איתו דברים טובים בשבילי.

 

אני מספרת לנן את סיפור הארנב והצב באילתור חופשי. בסיפור אני מדגישה עד כמה הצב היה בטוח שלא ינצח ובכל זאת הרגיש שהוא חייב לתת לעצמו הזדמנות לעשות עד הסוף.

קראתי את סיפורו של הבחור שנכשל במבחני התיאוריה 107 פעמים וכל מה שחשבתי היה: וואו, הבחור הזה ניסה 107 פעמים!

 

 

ויש בי את הקולות הפנימיים שמדברים על החשש מכישלון ויש גם פחד אמיתי משינוי.

 

הרגל הוא סוג של עוגן רגשי בחיים. גם הרגל רע ואפילו הרגל שסובלים ממנו ממש.

 

ואני צריכה לבנות לי עוגנים חדשים.

 

כרגע אני גם הארנב השאנן וגם הצב העקשן.

 

דברים טובים בפורים

רגיל

בעקבות הצעתה החלטתי להביא גם נקודת מבט חיובית על החג:

 

תחפושות.

 

עצם הידיעה שיש אפשרות להיות מישהי אחרת ולהשתטות ולהצחיק מהנה ביותר.

 

אני אוהבת את השינוי המטורף שהופך על הרחוב בפורים. יש אנרגיות אחרות של שמחה.וגם הרחוב מתחפש.

 

אנשים יצירתיים במיוחד פורחים ביום הזה ואני כל כך נהנית לראות יצירתיות בפעולה.אחותי היא דוגמא נהדרת לאחת שיודעת לחפש את הילדים שלה.

 

ילדים כל כך שופעים חמידות בתחפושת שלהם וכמובן שהילד שלי הכי חמוד (מפתיע, נכון?). ילדים ממש קטנים בפרט.

 

 

משלוח מנות:

 

זה כיף להכין דברים שאני לא מכינה בשגרה ולהשקיע מחשבה באריזה ובעיצוב. זה כיף לתת ולקבל קריאות התפעלות. אמא שלי מגדילה לעשות ומחלקת משלוחי מנות גם לשכנים שאינם חברים קרובים והיא תמיד נהנית מהתגובות. אני קצת מפספסת בעניין הזה.

 

זה גם כיף לקבל משלוחי מנות.

 

ובעבודה שלי יש מסורת שאחת העובדות מביאה אחרי החג את העוגיות המיוחדות שהיא עושה רק בפורים וזה תמיד חגיגה.

 

 

קרנבליות

 

 לעבור ברחוב ולראות חבורת של אנשים עושים שמח ולהיסחף בשמחה שלהם. זה קטע מקסים לשמוח עם אנשים שאני לא מכירה.

 

(הייתי בברזיל בקרנבל וכל דבר שמזכיר לי את הקרנבל בסלבדור דה באהיה משמח אותי גם אם זה דברים קטנים).

 

 

 

10 דברים מעצבנים בפורים

רגיל

1. תחפושת. כשיש ילד בן 6 השגת תחפושת זה צו השעה כבר בטו בשבט. וכשיש ילד שבעצמו לא מתחבר לשמחת  פורים הוא צריך קודם להחליט למה הוא רוצה להתחפש ואז לשנות את דעתו ואז לחפור לנו עם כל קטלוגי הצעצועים ואז לגלות שתחפושת מגניבה בקטלוג היא הדבר הכי לא פרקטי ביקום והשורה התחתונה היא שעוברים ארבע חנויות עד שמוצאים משהו שמתאים פיזית וכלכלית ואז משכנעים את הילד שהוא תמיד רצה להיות הארי פוטר ואז גם נותנים לו לצפות בסרט כדי שידע למה התחפש. וחוץ מזה קונים לו חרב אור כפיצוי על זה שלא קנינו לו את תחפושת דארת' ויידר הזוועתית בכל קנה מידה (לא פרקטית לא נוחה ויקרה בטירוף).

 

2. משלוח מנות. כבר מטו בשבט אלה שלא מנקות לפסח מפרסמות בבלוגים שלהם מתכונים תאווה לעיניים ותאווה כנראה גם לחיך ואפילו לא כל כך קשה אבל אז אני מדפיסה 8 מתכונים מתוך ביטחון בכך שאני אעשה גם שמונה מתכונים ואז ברגע האחרון אני אומרת לעצמי: פאק, אני צריכה לעשות 8 סוגים של עוגיות ואז אני מתפשרת עם המציאות ועושה סוג אחד וגם זה עולה לי בבריאות. ועוד לא דיברנו על אריזה שאף פעם לא מצליחה כמו שראיתי שם בבלוג.

בסוף אחרי מסירת המשלוחים אני נושמת בהקלה ומרגישה כרגיל שהגזמתי אבל זה רק עד טו בשבט הבא.המטבח עדיין מלא בקמח מהניסיון לעשות אוזני המן.

 

3. ולמה את מתחפשת? זו הקלה לדעת שהילד שלך בכיתה א' ואת פטורה מחובת ההתחפשות וממסיבה בגן אבל אז באה העדלאידע המקומית ואת רוצה קצת להשתלב בהמון אז במקרה זה מדובר בחיפוש בארגז התחפושות. טוליו מקבל אוזני חתול, את מקבלת סרט ענקי מנצנץ ויאללה קיימנו את מצוות החג.

 

4. מה עושים עם הילד?

בפורים לילדים יש יומיים חופש וכל שנה את מופתעת לגלות שלך יש יום אחד ולבעלך אין בכלל. כאן הסבתא הנהדרת שלי מגויסת ואז אני חושבת למה לא לקחתי לי יום חופש לעשות כיף עם הילד. איזו מין אמא אני! אבל זו דרך אל חזור כי סבתא רוצה לראות את נן מחופש ואת חושבת שזו הזדמנות לתת לסבתא את משלוח המנות המפנק שהכנת לה (פחות תחנה בדרך ביום השני של פורים) אז את מוסיפה לתכנית בילוי במקום המוני "בשביל הילד" ואת מגלה שהילד ואת עושים תחרות מי סובל יותר מהצפיפות ההמולה והרעש. אז את קונה לו שוקו ולך קפה ולסבתא שהצטרפה עוד קפה רק כדי שאפשר יהיה לשבת באיזה מקום ולתת לילד ליהנות מהג'ימבורי מה שאומר לראות איך הילד נאבק על כל מטר מרובע עם עשרות ילדים אחרים. חלקם חמושים.

 

5. איזה יופי עושים שמח. בפורים נתקלים בחבורות רועשות של בני נוער שנהנים לשיר שירי פורים. זה כמעט ממלא אותך עליצות עד שבא הגרינץ' הקטן של פורים ומשבית לך את השמחה: "הם חופרים לי בראש".אלה שמנסים לסוף אותו לאווירה העולצת נתקלים בפרצוף מייבש של "אני מכיר אתכם?מה אתם רוצים מחיי"

 

6. עדלאידע זה אומר תור לכירופרקט כי הילד שלך דווקא איכשהו מסוקרן ורוצה לראות את התהלוכה אבל הוא ילד בן שש ומקדימה עומדים ההורים הדחפניים יותר והילדים שלהם אז הכתפיים של מישהו צריכות להיות הקורבן.השורה התחתונה היא שהילד שלך לא מרוצה כי לא קנית לו בלון ענק.

 

7. שערות הסבתא של היום הם עיצוב מחודש לבגדים שלו שלך ושל זו שעומדת לידך עם הבת שלה שמחזיקה כמובן גם כן שערות סבתא. אח, ממנהגי פורים.

 

8. בכל משלוח מנות יש רעשנים. תאמינו לי שיש לו מגירה שלמה מלאה ברעשנים שעובדים מצויין ולכן ע"פ כללי פולין לא זורקים אותם אלא קוברים אותם עד פורים הבא אז מקבלים רעשנים חדשים.

 

9. ממתקים ומגדנות. הילד שלך אוכל ממתקים כאילו בחיים הוא לא ראה ממתקים. הוא אומר פעמיים בשעה "אני רעב" רק כדי לשלוף עוד משהו ממשלוח המנות ואחר כך הוא מלא בסוכר אז מי שמקבל את התוצאה הוא לא מי שנתן את משלוח המנות. זה בטוח.

 

10. נראה שכל האחרים מבלים חוץ ממני. ע"פ הפייסבוק כולם מוזמנים למסיבות פורים מגניבות של מבוגרים עם אלכוהול ותחפושות מדליקות ומוסיקה של שנות ה 80. לכולם משפחות מגובשות עם מסורות כיפיות. כולם נוסעים לצימרים או לחו"ל קצר. ורק אנחנו נפגשים לסעודות פורים כבדות עם ילדים עצבניים ועייפים מדי שמסרבים ללבוש שוב את התחפושת (בכל זאת, הם לבשו אותה כבר שבוע לפני פורים בכל אירועי קדם פורים). ומנסים להשחיל מילה ואל מצליחים בגלל הרעש.

 


 

ואחר כך אני מתפלאה שהילד שלי לא אוהב את פורים.

 

הסופר הצעיר

רגיל

נן התחיל לכתוב סיפורים קצרים לפי מיטב המסורת של  ספרי הלימוד שלו. יש בסיפוריו משחקי כדורגל לרוב וגם ממתקים ואיזה טיפוס בשם חובב. האם במציאות קיים אדם בשם חובב שמסתובב לו אי שם או רק בסיפורים הקצרים שבמקראות? הדמויות בסיפורים שבמקראות שלו אוהבות ליבב ולהשמיע הברות בהתאם להברות שנן וחבריו לומדים.זה משעשע ונוראי מבחינה ספרותית.


הסיפורים של נן כל כך מתוקים ותמימים ומכמירי לב בשגיאות הכתיב שלו ואני מרגישה את ההתפעמות הזאת של ילד שגילה שפת ביטוי שנכונה וטובה לו.

בקרוב הבלוג 🙂 של נן אני מתכוונת.

אם הייתי יכולה הייתי מציירת

רגיל

אני מסתכלת על המרפסות המקבילות לזו שלי. שלי  עדיין הכי מתקלפת, מגלה את ההיסטוריה מבעד לשכבות הצבע

מגלה את חוסר המושלמות שלנו

 

אוהבת אותה


הגבעה לא החליטה אם היא אדומה מכלניות או ורודה מרקפות או ירוקה מצמחים שעוד לא החליטו מה הם אבל בל מקרה היא מזמינה לעלות עליה.

 


כמהה לשמיים הכחולים בכחול עז בלתי מתפשר ומצד שני שמיכת העננים מעניקה שקיעות מרהיבות וחד פעמיות.


לא החלטתי אם אני רוצה שקט או רעש ואולי גם שקט וגם רעש.


הכול כל כך איטי

פוסט סתום

רגיל

אני מבואסת כי מאד התאים לי שיהיה לי משהו גדול לצפות לו ועכשיו כנראה שלא יהיה.

 

אני מבואסת כי הבאסה הזאת היא סימפטום לתלות הגדולה שלי בדברים ותלות זה דבר שמעצבן אותי.זה גורם לי להרגיש שאני אדם מאד לא עמיד בפני תלאות החיים.

 

אני מקווה שאצליח להתגבר על הבאסה הגדולה שאני חשה עכשיו וגם על הצורך שלי לבעוט בעצמי על הפינוק ועל הידיעה שיש כל כך הרבה צרות גדולות יותר ואני צריכה להיות כל כך אסירת תודה שאלה לא הצרות שלי.

 

אבל בכל זאת אני מבואסת.

 

לפעמים נפערים בי בורות קטנים של חסר שלמרות שהם קטנים לא קל למלא אותם כי החיים לא תמיד מתאימים את עצמם לצרכים שלי.

 

אם הבהלתי מישהו אין על מה. הבאסה הזאת היא באמת אחת הבאסות הקטנות והלא באמת חשובות.כולם בריאים וכולם זוגיים וכולם עובדים חלקם יותר מדי.עצבני

 

 

הרצוי והמצוי

רגיל

עשיתי זאת. הבית החם מאחורי ועכשיו אני מומחית בעיני עצמי לענייני בית חם:

 

1. אין דבר כזה מושלם. רצית לתת להם הנחיות עבודה ובסוף הם עשו מה שבראש שלהם. ספקי את כלי היצירה ותסתמי שיעשו את היצירות המכוערות (בעיניך ) שלהם כי זמן יצירה זה זמן שקט יחסי. אז מה אם הדבקת  שתי עבודות של ילדים שונים יחד וכל אחד יצא עם חצי עבודה שלו וחצי של ילד אחר.

2. למעשה אם את נותנת לקשט בסוכריות אז זו יצירה שלהם אפילו אם שאר התהליך הוא מעשה ידייך.

3. הטיפ הטוב ביותר הוא להכין הכול מראש עד לרמת הפרט הקטנה. כשאת בתוך זה שילדים מתנפלים עליך את צריכה לעבוד מהר ובריכוז.

4. ילדים הם עם מביך. יש את זו שלא מוכנה לשבת על הכיסא כי הוא מלוכלך. קחי חתיכת נייר ותנקי או שתגידי לה, כן, הוא מלוכלך זה מה יש.

5. אפשר לסמוך על הילד שנראה הכי חננה שהוא זה שילבה את האש בחבורה והוא גם זה שימצא אוצרות בכריות הספה כגון שני טמפונים שלך וגם ינופף בהם וישאל מה זה.

6. שיפודי מרשמלו ותותים זה רעיון מקסים אבל יש את זה שאוהב רק תותים ואת זה שאוהב רק מרשמלו. בסוף את ובנך תאכלו את רובם.

7. יש את הילדה שלא רוצה להשתתף ומשעמם לה ויש את הילדה שהקול שלה מזכיר קרנף שחוט. היא לא בוכה. היא צוחקת(!!!)

8. אחרי שאת רואה מדגם מייצג של בני שש פתאום שלך נראה לא הכי גרוע.

9. מי אמר שילדים אוהבים פיצה ומי המטומטמת שהזמינה שני מגשים שלא יחסר ונתקעה עם מגש שלם של פיצה.וגם זה כי אחת הילדות אכלה שלוש חתיכות.

10. כל פעילות שהצלחת לעשות איתם היא הישג מטורף שאת יכולה לרשום לזכותך. גם אם דמיינת אותם משחקים עם נימוס של בני אצולה.

11. כל רגע נתון לפחות שני ילדים יריבו.אל תתערבי. תציעי להם משלוש יוצא אחד או תקחי את מושא המריבה (נחש פלסטיק במקרה שלי) ושימי אותו על הראש.

12.אל תחששי להשתטות. מי אמר שילדים הם היחידים שחייבים ליהנות.

13. תמציאי כמה שיותר משחקים שכוללים צעקות או השתוללות. ככה ההשתוללות בביקורת.

14.הכול יוצא אחרת ממה שהיה לך בראש תגידי תודה שהשנה מילאת את חובתך לאומה והילד שלך מבסוט מאד.

15. תמיד יהיה ילד שישעמם לו. תציעי לו אלטרנטיבה ואם יסרב תתני לו לשבת בצד עם פרצוף מבואס. בחירה שלו.

16. רוב ההורים כבר למדו שהסוד הוא לחפף. אמצי זאת להבא.

17. עשית זאת. את מלכה ושאיש לא יגיד לך אחרת. אז מה אם הבית נראה כמו איזור אסון וההורים קיבלו את ילדיהם מלאים בסוכר.לשעתיים חופשיות יש מחיר.

 

משאית המדליות בדרך

רגיל

אחת הבעיות הגדולות שלי היא שאני מתייחסת לכל משימה אימהית כאל מבחן האימהות הגדול ומה שיוצא זה שאני מפספסת לפעמים במבחני האימהות האמיתיים כי אני לא מצליחה לזהות מבחן כזה כשאני עומדת מולו.


מחר אני אתנסה בהפעלת ילדים בני שש. שונאת את הביטוי להפעיל ילד בן שש כי אם יש משהו שאין לא הוראות הפעלה מובנות זה ילדים בני שש וילדים בפרט.


אבל יש לי כמה הנחות יסוד:


ילדים אוהבים שוקולד? כן! תיה פעילות המסת שוקולד ויהו ילדים מתודלקים.


ילדים אוהבים יצירה ?    ? ? ? פה אני לא יודעת מה תהיה התשובה אבל היצירה תהיה אפשרות שאולי הם ימצאו את עצמם בה ואולי פחות.


ילדים אוהבים השתוללות? את באמת שואלת את זה? יהיו פרקי השתוללות. משחק חבילה עוברת עם משימות משוגעות.


ילדים אוהבים פיצה? כן! אז אני אזמין פיצה. לא אכין פיצה. ילדים גם ככה פסולים לעדות קולינרית. כבר שמעתי אמא אחת שאמרה שהיא לא הכינה לילדי הבית חם שלה ארוחת ערב כי היו מספיק ממתקים. אמא עם ביצים!


וחוץ מזה אולי יהיו ריבים וויכוחים ואולי זה יהיה נוראי אבל אחרי שעתיים אשאר עם הילד הפרטי שלי ואדע שעשיתי את זה. התגברתי על חמישה ילדים בני שש שזה דבר מפחיד מאד לשיטתי.


ועשיתי את כל זה לבד! התייעצתי, זה כן אבל הביצוע והתכנון היה כולו עלי.

מחכה למשאית המדליות! היא כנראה נתקעה. בפקקים.

פירוט בפוסט הבא.

בתים וחפצים

רגיל

אני אוהבת להסתכל בבלוגים של עיצוב ואני רואה דירות מעוצבות באמת יפהפיות כמו שרק דירות שמעצבת מקצועית עצבה אותן יכולות להיות ואני לומדת משם שצבע עליז הולך עם צבע שקט ולא עם צבע עליז יותר אלא אם כן זה קונספט אבל כשזה קונספט אז הצבעוניות מנומקת. והבית שלנו הוא ערב רב של בתים. הבית של ההורים שלי, הבית של ההורים שלו, הדירות שגרנו בהן לפני שהיינו יחד. דירת הסטונדטים שלנו והדירה הבורגנית שלנו שיש בה הרבה דברים שלא מתאימים אחד לשני .מינמליזם זה לא אנחנו.ויש בנפש שלי משהו שקצת כמה למינימליזם.

 

יש בי צד שמתקומם על כפיית הטעם הזאת. כל מי שנתן לנו אי פעם משהו  כפה עלינו בצורה מסוימת את הטעם שלו. יפנים למשל נוהגים לתת מתנות מתכלות כדי לא להכביד.כל פעם שאני מסדרת אני חושבת על זה שהרבה מהדברים שיש לי בבית הם לא לטעמי.אולי הם פעם היו לטעמי ואולי בכלל לא.

 

חופש אמיתי הוא להעיף הכול ולהתחיל מחדש, נקי.  אני לא שם, כובד הרגש שבחפצים מקרקע אותי.

 

שמעתי על קהילה מסוימת שבה כל חמש שנים המשפחות מחליפות בינהן בתים כדי ללמד שחרור מחומר. ואני חושבת על עצמי במצב כזה. הייתי יכולה להכיל את כל חוסר הוודאות שנגזר ממצב כזה?הייתי יכולה להשקיע בבית בידיעה שהוא זמני? ואולי שי שם מין הסכם בלתי כתוב שאתה משקיע בכל מקרה גם למען אלה שיבואו אחריך.

 

 

מעניין אותי לשמוע מחשבות בנושא.

דפי בוקר

רגיל

בכל בית בו אני גרה ולא משנה כמה מקום יש בו יש פינה שהופכת תוך כמה ימים לפינה הזאת שבה זורקים את הכול.

היום החלטתי להתלבש עליה וראיתי כל כך הםרבה פרטים שהפסיקו להיות רלוונטיים לחיים שלי. מין נוסטלגיה לא בהכרח מהנה כי חשבונות מגן טרום חובה של נן זה לא משהו שראוי להזכר בו.

מצאתי שם גם כמה דפי בוקר שלי ובזה דווקא התחשק לי להסתכל. בדפי הבוקר מצאתי: א. עייפות (מה חדש) ב. קושי להתמיד וקיטורים שכואבת לי היד וכואב לי הגב ואני מנסה לסחוב עוד קצת כדי לגמור שלושה דפים תקניים ג. דברים שחשבתי שנחמד שאמרתי אותם באיזו צורה גם אם לעצמי.

ואולי בשביל הדברים האלה היה שווה. מין פגישה מחודשת עם עצמי של לפני כמה חודשים.


 

"הילדות עוברת כל כך מהר. אני זוכרת את עצמי כילדה קוראת. בעיקר קוראת. כמעט מקנאה בילדה ההיא שהייתי שגילתה עולמות וספרים באמת חידשו לה."


 

"חדר משלך" זה אחלה בתיאוריה  אבל במציאות זה משהו פנימי  שאני מפלסת לעצמי מערימות הפרטים הקטנים שמרכיבים חיים. כל רשימת המשימות הזאת וכל מה שלא עושים היא לא נגמרת אבל לפחות משהו בנפש נקי יותר אם שמים אותהב בראש סדר העדיפויות ולא דברים שוליים כמו סדר וניקיון…"

 


"…אני יודעת מתי הגוף שלי רוצה לישון אבל אני אומרת לו סתום ת'פה אני אומרת לגוף שלי סתום ת'פה יותר מדי פעמים פרט לענייני אוכל. אז אני דווקא לא סותמת את הפה. "