אתמול

הילד שלי היה כמו פרפר . מאושר כל כך הוא קיפץ בגינה עם החבר שלו ושניהם שרו את השירים של "חיים נחמד ביאליק" שאהב ילדים. הם ידעו להגיד לנו מה זה הס פן תעיר.

והם רקדו וקיפצו ואנחנו האימהות נהנינו להסתכל עליהם ולראות כמה הם קלילים וצוחקים וילדים. בלי כל הכובד.

ואני ידעתי ששום עיניים עצובות של הילדה שלא לקחתי אלי לא שוות את האושר של הילד שלי.

 

רשימות

אני אוהבת לערוך רשימות, אני אוהבת לקרוא רשימות של אחרים. דווקא המינימליזם הזה בכתיבה לפעמים אומר המון:

רשימת מה יש לי (בלגן)

המון טישו משומש שמפוזר בכל פינה

ציורים ישנים של נולי, יותר נכון ציורים של שני קווים (מינימליזם אמרנו) וסימני סוליות שדרכו עליהם (יש גבול למקום לתליית ציורים ובואו נגיד שאילו לא המציורים שנולי יציג בתערוכה יום אחד

כביסה נקייה לקיפול מעורבת בכביסה מלוכלכת ובכביסה כבר לא נקייה אבל עוד לא מלוכלכת

שמיכות זרוקות על המזרן

קופסאות פאזלים

כוס עם תה שקדים שכמעט נגמר

כוס ריקה שהיה בה דיאט קולה

המחברת שלי (איך היא הגיעה לשם)

מה יש לי במטבח

פלפלים ממולאים בתנור (למה הם בתנור? כי גיליתי  ברגע האחרון שאין לי סיר עם מכסה בגודל המתאים. היחיד שהתאים היה עם חלודה והוא ילך אחר כבוד לזבל) -לא נורא, הרווחנו ניסוי מעניין.

עוגת שוקולד שאפיתי. יצאה שטוחה כי לא שמתי מספיק אבקת אפייה ומאד מרוכזת ומרירה כי השתמשתי גם בקקאו וגם בשוקולד מריר. ובכל זאת נטרפה.

כלים בכיור

מכונת כביסה עובדת כי גיליתי שנגמרו לנולי הגופיות הנקיות.

מה יש לי ליד המיטה

עבודה

ספר שאני באמצע קריאתו

עוד עבודה

פיפ הקטנה רוצה הביתה. ספר של נולון שאיכשהו הגיע לשם

מסלול הכאב הנועז של רמי סערי

טישו

מנורת קריאה ברוטציה עם הסדין החשמלי

 

סופשבוע מוזר בו כולנו נטולי אנרגיה. היינו עם פיג'מות עד לצהריים, כל הזמן חשבתי בראש הכואב שלי מה היה לך בראש שהחלטת על הכנת פלפלים ממולאים, צריכה להוריד קצת פרופיל בבישול כי האו גוזל ממני המון זמן ואנרגיות. בישול ע"פ תפיסתי אמור להיות כיף.

וחוץ מזה הדיאטה שלי בהשעייה, אני אל מעיזה להישקל כי אני פשוט אוכלת נון סטופ. הנזלת שלי מגיעה לכל מקום.והתחושה הכללית היא שדברים לא הכי במקום אבל מצד שני לא מדובר בדיכאון טוטלי או אלא במצב סתמי כזה. לא חולה ולא בריאה…

מלכודת

אחת הטעויות שאני בוחרת לעשות וחוזרת עליהן שוב ושוב זה לקחת על עצמי מטענים של אנשים אחרים . אני מאמצת אותם כל כך טוב עד שהם הופכים למטענים שלי והם משמשים הסחת דעת מצוינת מהדברים החשובים באמת.

היום אני בוחרת להוריד מעצמי מטען כזה ואני מאחלת לעצמי בהצלחה.

דברים

היה לי סופשבוע מלא בפעילויות ובמילוי מצברים, נסענו לטיול גיבוש עם הגן של נולי לשמורת נחל שורק. היה נחמד מאד לראות את הצוציקים משחקים בדיונות ותוך כדי להתקשקש עם ההורים האחרים. בעניין ההתארגנות החברתית אני מרגישה שסגרתי את הפינה הזאת ברשימת המשימות המנטלית שיש לי בראש. הילד שלי בעניינים, יש לא מעט ילדים שרוצים לשחק איתו וגם לא מעט הורים שנחמד לדבר איתם. הפחד הזה של להיות בצד ומחוץ לעניינים לאט לאט שוכך.

 

חוץ מזה אתמול הפלתי עלינו משימת בישול מסובכת, פסטל דה צ'וקלו שזה אומר מין פשטידת שכבות שמורכבת מתירס טחון ומבושל ובשר טחון עם צימוקים, ביצים קשות ועוד דברים טובים.

 

זה היה מאתגר להיכנס לתהליך הבישול, קצצתי שישה בצלים אבל היינו יחד טוליו ואני. מזמן לא בישלנו יחד וזה היה מהנה.

 

---

ועדיין אני מרגישה שהזמן רודף אחרי. המון משימות חיים פשוטות ומסובכות, סדר העדיפויות שלי מתעוות פעם אחר פעם וזה מתסכל לגלות את זה. לדוגמא, אני מוצאת את עצמי שמה את הסידור של השמירה על הילדה לפני דברים אחרים חשובים יותר.אני חייבת להודות שהתרגלתי לקטע הזה של תוספת לתקציב החודשי ומצד שני הסיפור הזה חונק לי את השבוע. זה יוצר מצב שכמעט כל יום יש התחייבות אחרת ויש למעשה רק יום אחד (לא כולל שישי שבת) שהוא נטול התחייבויות קבועות.ביום הזה אני מרגישה שאני נושמת. הרמה בה הכסף משפיע על שיקול דעתי מעצבנת אותי.

---

החלונות שלי מדכאים. הם מלאים לכלוך שמקשה עלי לראות מה קורה בחוץ. הסופת חול האחרונה יצרה את העירפול המכוער הזה ואני מרגישה שהוא מתחיל להשתלט לי על הנשמה.

ובכל זאת אני לא מצליחה להביא את עצמי לנקוט בפעולה. לנקות חלונות זה לא פשוט ולדעתי אין לי גם את הציוד המתאים.

---

כל בוקר אצלנו הוא בוקר רטוב. אנחנו מתוסכלים מזה, המכונת כביסה מתוסכלת מזה ואני בטוחה שנולי מתוסכל מזה אבל מסתיר את תסכולו. יש לנו נוהל פיפי קבוע, מקלחות בוקר וכביסות על גבי כביסות. אנחנו שוקלים טיפול בשיטת דוקטור קושניר אבל יש בטיפול הזה אלמנטים של אילוף שמטרידים אותי. ממה שהבנתי הרעיון הוא ליצור בגוף התנייה באמצעות זרם חלש שמלמד את המערכות  בגוף לעצור את השתן. המצעבן הוא שהוא כברהיה גמול לגמרי שישה חודשם ואז בחורף זה חזר. זה מציק גם לחשוב שהילד ישן כל כך עמוק רטוב לגמרי ולא מתעורר מזה.

 

אני תוהה לגבי האלמנטים הרגשיים שיש או אין בהשתנת לילה. יכול להיות שזה עניין טכני של מערכת לא בשלה, נולי לא נראה במצוקה ביום הוא שולט לגמרי בצרכיו.

 

סימני השאלה האלה ממש מציקים. האם אנחנו אמורים לעשות משהו או לנהוג ע"פ המלצת רופא המשפחה ולתת לזמן לעשות את שלו.

 

הפוסט הזה נכתב בערבית (אותיות ערביות) בגלל שהמקלדת שלי עכשיו היא רב לשונית יותר מבעבר ואני צריכה להתרגל לזה. מעניין אם בטעות התפלקה שם מילה עם משמעות.

המקלדת הזאת מגורענת באבק ולמרות שעברתי עליה עם סמרטוט כמה וכמה פעמים זה לא הספיק. איתני הטבע.

חזרתי לכתוב מתוך הרצון הפשוט הזה לכתוב. היה עצוב לי לראות שיש רק שני פוסטים בדצמבר.

 

הגוף שלי עייף. בימים האחרונים אני מרגישה שאני בקושי זזה. הלאות הזאת מתלבשת על כולי.

זה לא נכון לכל הימים האחרונים, ביום ראשון היה לי התקף מרץ וביתיות שהניב מרק עדשים מעולה לימות הקור ועוגת תפוחים לחה ונהדרת ואפילו מטבח במצב סביר וכביסה אחת.

ואתמול צבעתי את השיער בתשע בערב. חוויה שלא תחזור שוב . היה קר, היה מבאס לישון עם שיער רטוב והייתה הידיעה שהספקתי במרתון הזה להיראות יפה לכבוד הבר מצווה של האחיין האהוב שלי. אני חושבת שהאחיין הזה הוא ציון דרך אצלי כי כשהוא נולד הפכתי לאישה. וכל כך הרבה עבר מאז.

האחיין הבכור שלי הוא ילד רציני עם חיוך ביישני. הוא אוהב מאד לקרוא ואפילו נולי שם לב לזה. הוא מלא ברכות ובתום והוא מזכיר לי את עצמי בכל כך הרבה מובנים.נולי קשור אליו ואני תוהה אם יש להם מרכיבים דומים באופי.

 

אתמול ילד בגן של נולי חיבק אותו. אני מרגישה כמה ילדים אוהבים אותו וחושבת כמה טוב שגם אחרים רואים כמה הילד שלי נפלא.

 

נולי מצייר קישקוש בלבוש על פי הגדרתו ואני אומרת לו שאני אוהבת את הקישקוש בלבוש שלו כי זה הרבה יותר מעניין מציור מוגדר. ניסיתי להבין אם הוא אומר את זה ממקום של תסכול או כציון עובדה ולא החלטתי.

 

חמישי בערב שש עד שמונה

הפרויקט של אימהות אובדות

18:00 אנחנו באוטו חוזרים הביתה מביקור אצל חבר. באוטו נמצאים טוליו בן זוגי, נולי והילדה מהגן של נולי שאנחנו שומרים עליה בימי חמישי. נולי כרגיל במצב רוח קצת נעלב כי הוא לא כל כך אוהב שאנחנו עושים את זה , הוא לא מחובר לילדה ואני חושדת שהוא גם קצת מקנא.

ב18:15 אבא שלה בא לקחת אותה ואני מרגישה סוג של הקלה. הבית מבולגן במיוחד וקשה לי במיוחד עם הבלגן כי חזרנו מהבית המתוקתק והיפהפה של החבר של נולי. יש אימהות כאלה שיכולות לתחזק בית ועוד עם שני ילדים והיריון ועוד להיראות טוב והכי גרוע, להיות גם נחמדה.  

בין הררי הבלגן שני סווטשרטים חדשים שקניתי לנולי (היה מבצע) קרמיט וספיידרמן. נולי כמובן מתלהב מספיידרמן.

18:50 יאללה אין לי כוח להכין אוכל, נולי תמיד שמח לאכול קערה עם קורנפלקס וזה מה ששלושתינו אוכלים.זה פתרון טוב שגורם להרגיש ששגרת הערב איכשהו מתוקתקת. גם טוליו וגם אני עובדים על אוטומט ולמעשה לא היינו מתנגדים שנולי ישכיב אותנו לישון. מאחורינו יום ארוך. של טוליו התחיל בארבע בבוקר ושלי כלל רכבת תקועה עם ילד בגיל של נולי שעשה חור בראש פשוטו כמשמעו והתרוצץ כאחוז אמוק ברחבי הרכבת. לשמחתי היה מישהו שהיה מוכן להפוך ל"מבוגר הרע" ולסננן: "שמישהו ישתיק אותו כבר". צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.

19:15 נולי מגלה מחדש את הצעצועים שלו . הוא לא ראה אותם כל היום אז אני נותנת לו קצת להתחיל לשחק ובינתיים מקפלת כביסה ומנסה לנהל שיחה עם טוליו. מהר מאד אני רואה מה השעה ומוותרת על הקיפול. זמן מקלחת הגיע.

19:40 קודם צחצוח שיניים לנולי. קצת הוא לבד וקצת השלמה שלי. למדנו שאת השיניים האחרויות כדאי לצחצח כשהפה סגור חלקית אבל לנולי קשה לעמוד בשקט אז זה הופך לפעולה קצת מעצבנת שלא בטובתינו.

19:45 מקלחת , נולי אוהב לסבן את עצמו. אני נותנת הנחיות וחופפת לו את הראש ותוך זמן קצר יוצא ילד ריחני עטוף במגבת החמודה עם הכובע. אני מנצלת שאריות ינקות שיש בו ובחזיקה אותו עטוף במגבת. שנינו מתכרבלים על הספה ואני לאט לאט מייבשת אותו. משתדלת שהוא יהיה לבוש בפיג'מה לפני שהוא בוחר בגדים למחר. במקביל טוליו זז מהמחשב לכביסה לאירגון המיטה של נולי.

20:00 נולי בוחר סיפור, לשמחתי זה טרופותי, סיפור חמוד וקצבי שמזמן לא הקראתי לו. אני עושה את הקולות של היות ואנחנו צוחקים יחד. זה הזמן שנולי מספר לי על הילדים שהוא היה רוצה להזמין הביתה (ואני מנסה להיזכר באימהות שלהם) וגם על ילדים מעצבנים שהוא לא מדבר איתם. יש ילדה אחת שמעצבנת במיוחד וממש מעוררת אצלי רגשות קשים. משתדלת להסוות את אותם רגשות קשים אבל ילדה שאומרת לנולי שהבן דוד האהוב שלו מת היא ילדה דפוקה, אין לי מילה אחרת לזה. בסיפור השני – נולי כבר במצב חצי רדום אבל הוא נהנה שאני מקריאה לו.

20:20 חופש!!! רק שאין כל כך כוח לנצל את החופש הזה. טוליו כמעט נרדם מול הטלווזיה וגם אני. בקושי גוררים את עצמנו למיטה.

הלוואי שהייתי יכולה להסתפק בשלוש שעות שינה, אני חושבת לעצמי והמשאלה מתגשמת באופן מוזר כשאני מתעוררת לפנות בוקר עם דלקת בעיניים.

פוסט מילים

עוצמה

כאב

מוקדים

פיוט

קטנות

ענווה

צמצום

התפשטות

פחד

אלם

אשמה

האשמה

חולשה

גבורה

אובדן

כי לפעמים פשוט אין מה להגיד. הכול נאמר.כנראה שקיבלנו תזכורת על כמה אנחנו קטנים.