אריק אינשטיין

אני חושבת  על המוות הפתאומי של אריק איינשטיין. זה מזעזע לחשוב אבל יכול להיות שנחסך ממנו הרבה סבל במוות הפתאומי הזה. אם היו מצילים אותו הוא היה חי חיים קשים במצב סיעודי והיה מת בעוד כמה שנים .

 

ומצד שני זה כל כך מפחיד, זה מזכיר את הפגיעות הגדולה שלנו בחוסר הידיעה איך נמות ומתי. בקטיעה הפתאומית הזאת של חיים בלי יכולת אמתית להיפרד ו"לסגור את הבסטה". אולי אף פעם אנחנו לא יכולים באמת להיפרד מהאנשים שאנחנו אוהבים אז זה כמו למשוך את הפלסטר במכה ולחסוך את הכאב שתהליך גסיסה מזמן.

 

משהו באריק אינשטיין היה מאד מובן מאליו, כאילו הוא תמיד היה שם. השירים שלו היו משהו נחמד ברקע ודווקא אחרי מותו כששומעים אותם במינון מוגבר מאד אני מגלה אותם מחדש ומתפעלת מהשילוב הזה בין מילים חכמות ללחן שהוא גם פשוט וגם מתוחכם ולקול חם.

 

אני מרגישה שכמה שבאבל על אריק אינשטיין יש הרבה פומפוזיות וקלישאות (ככה זה בכלאבל, אם חושבים על זה. במוות יש משהו פומפוזי) יש בו גם משהו שנותן הרגשה שאנחנו חיים במדינה נורמלית שמתאבלת על זמר אהוב.

 

ומשהו בסיפור חייו של אדם מוכשר בטירוף שנגע בהצלחה והחליט או שחייו דחפו אותו דווקא להסתגר מצד אחד ומצד שני להיות נגיש ולתת איזו הרגשה של השכן ממול בנעלי הבית בלי צבא יחצנים שמפמפם אותו לכל עבר.

 

אולי רבים אבלים על מותו כי הם כמהים לפשטות הבלתי אמצעית הזאת שהייתה חלק מעולמו.

כותבת

אני מוצאת את עצמי כותבת לעצמי פוסטים לבלוג ככה בין לבין בעיקר כי הכתיבה חסרה לי. אולי הכתיבה תופסת מקום בגלל שעכשיו ממלאים אותי דברים אחרים: ההתלהבות מהעבודה הדינמית שמזמנת לי מפגשים מעניינים ומפשרת לי לגלות בעצמי צדדים חדשים שהתחבאו אצלי. תחושה של הגשמת יעוד מסוים בדרך שהכי מתאימה לאדם שאני. זה נשמע מאד גדול אבל באמת שהתחושות האלה של שמחה ושל מסוגלות ויכולת להשפיע על אנשים הן תחושות ענקיות שלא הרגשתי בעבר בעוצמות כאלה. ויש גם תחושה אמיתית שאנשים מעריכים את מה שאני עושה.

 

ובכל זאת, אני לא כותבת ואני מוצאת את עצמי מתעוררת עם ראש מלא במחשבות שלא יצאו והן מתערבלות להן במין סלט שממש מזמין דפי בוקר אבל אין זמן ואין פניות רגשית ואין כוח לקום עוד יותר מוקדם מהמוקדם. הצורך לתמרן בין דברים שונים עושה אותי  מפוקסת יותר אבל לפעמים גם מוצפת.

 

ובכל זאת הייתי רוצה לדייק יותר בכתיבה שלי.  אני מאמינה שאגיע לזה. יש בכתיבה משהו מופנם ודווקא עכשיו אני במקום שדורש יותר מוחצנות. אני עוברת למקום של נראות גדולה בהרבה וזה משמח ולפעמים קצת מפחיד.

 

 

יום ראשון

אתמול היה פיקניק כיתתי שעיקרו מינגלינג ותחושות של מאמץ לא להישאר בצד. שונאת את הסיטואציה והמתח לפני למרות שיש כמה הורים ממש בסדר שאני מצליחה לתקשר איתם. רענן שקד כתב על הצורך הנואש שלנו להתיידד עם הורים כדי שהילד שלנו יהיה מקובל חברתית. קצת פאתטי כי הם מסתדרים נפלא ביניהם בלי קשר אלינו.

 

 

וכך גיליתי שנן עומד לא רע בציפיות ביה"ס בהשוואה לילדים אחרים.יש ילדים שהם הרבה יותר מפוזרים שכחניים ולא מכיני שיעורי בית ועוד לא דיברנו על ההורים ששוכחים לקנות ציוד. זה די שעשע אותי לראות איפה אנחנו על הסקאלה.בכל זאת הרגשתי מזניחנית כשאמא אחת הזכירה תחרת ציורים.אבל זה בסדר כי זו אמא של ילד פטפטן.

 

וכך גיליתי שנן לא מספר לי הרבה דברים פשוט כי בעיניו הם לא מספיק מעניינים או חשובים. הייתה אמא אחת שהתקוממה על כך שהמורה המחליפה עשתה תחרות ציורים (מעשה לא חינוכי בעליל). נן אח"כ נזכר באדישות שהיה משהו כזה  אבל הוא לא השתתף כי הוא שונא לצייר (לא הפתיע אותי). הוא לא הרגיש שום דבר כלפי אותה תחרות.

 

וכך גיליתי שלפחות 8 הורים מהכיתה של נן הם דתלשיים (דתיים לשעבר) כמוני.כל אחד בראש קצת אחר אבל באמת שהופתעתי.

 

 

היום איחרתי לקחת את נן אז התקשרתי לאחד ההורים (יצא שלא מעט פעמים גם לקחנו את הבן שלו אז הרגשתי נוח עם זה) וכך התפנו לי שעתיים.אכולת רגשות אשם דיברתי עם נן כשהיה  בצהרון והוא נפנף אותי: בסה בסה בסה (בסדר) הבננננתי! נער מתבגר בן שבע וחצי.

 

שקט נורא. יותר מדי שקט. רוצה אותו בבית.

 

ואני ייחלתי לקצת שקט כשחזרתי מהעבודה אבל יותר מדי שקט.

 

ומחר אני אראה אותו רק בבוקר. כשאחזור הוא יישן וזה מדכדך אותי. אני זקוקה לנוכחותו יותר מאשר הוא לנוכחותי. כך נראה לי לפעמים.

הייתי רוצה לדעת לבקש עזרה ולקבל את זה שהעזרה לא תמיד תהיה בדיוק מה שאני רוצה ועדיין תוכל לעזור לי.

 

סתם יום מצברוח כזה בו אני עושה את כל הטעויות האפשריות ביחסי אנוש שלי ומגלה את זה רק לאחר מעשה.

 

 

 

 

יום שני ירוק

בסופ"ש הזה נפגשנו עם חברים. הלכנו לפארק הרצליה . הילדים שיחקו ופתאום ראינו אותם עומדים ומסתכלים. ניגשנו אליהם וראינו שהם הסתכלו על בחור שישב על נדנדה וכל הזמן מנסה להגיד דברים לכל מי שעובר. קלטתי די מהר שהוא כנראה אוטיסט שכן הוא דיבר דברים לא קשורים ומצד שני ראיתי איך יש לו צורך כמעט נואש לתקשר עם אנשים. ניגשתי אליו והוא אמר לי: ימי שני ירוקים! אמרתי לו: נכון, ימי שני ירוקים . יום ראשון הולך ויום שני בא. והוא הסתכל עלי מאשר כאילו סוף סוף מצא מישהו שמבין אותו . הוא התחיל להגיד לי: אחותי הקטנה, יש זמר כזה ואז אמרתילו: אהוד מנור והוא מחא כפיים ואמר: כן! אהוד מנור. יום שני ירוק, יום ראשון הולך. ואז אמרתי לו שאני צריכה ללכת לראות מה עם הילד שלי והוא ענה לי: ביי והיה כל כך שמח.

 

ואני חשבתי כמה כל השיחה הזאת נשמעת לא מובן כמו שירה אבל כמה משחרר לדבר ככה בצורה שונה מהצורה הקונבנציונלית בלי לחתור להבנה מה בעצם רצה להגיד ובלי התסכול הזה של ההרגשה שאתה לא מובן ולא מבין.כמה נכון לי היה לדבר איתו בלי לנסות להבין אותו סתם כי הוא רצה לדבר איתי. היה לי מעניין בשיחה הזאת.

 

 

והנער הזה שכולם נרתעו ממנו ואולי חששו לילדים שלהם בגלל השונות הבולטת שלו כל כך רצה פשוט לדבר עם מישהו.לחלוק משהו מעולמו הפנימי.

 

ואני חושבת על זה שככל שיהיו יותר אנשים כאלה במרחב הציבורי ככה אי אפשר יהיה להתעלם מהם. הם כל כך זקוקים לסוג של הכרה בקיומם. אני חושבת שבמקרה שלי יכולתי למפות יחסית מהר את הסיטואציה ולהבין שהבחור הזה לא מזיק  ולא מהווה איום כי יש לי מעט ידע מקצועי על הנושא בזכות העבודה שלי אבל בעבר גם אני הייתי אוטומטית מתרחקת ומרחיקה.

 

וזה עצוב כי העולם כל כך הרבה יותר מעניין כשיש בו גם אנשים שחיים אותו שונה.

 

 

 

אלה הם חיי בזמן האחרון

אני לא כותבת בתקופה האחרונה כי אני כל הזמן בתנועה מרפרפת מדבר לדבר. תמיד צריכים אותי ותמיד יש חובות שלא מולאו ופה ושם צצות גם דאגות חדשות לא גדולות במיוחד אבל מציקות בדרכן ואני מנסה להיות בבת אחת בכל מיני מקומות וגם לדאוג איכשהו לעצמי לתפקוד היומיומי והעייפות הזאת קשה נורא . אני מרגישה כאילו העייפות הזאת לוקחת ממני משהו. זמן בעיקר. וסופי השבוע מתקבלים בברכה למרות שגם הם מירוץ של שמירה על הקיים ואני לא רגילה לקצב הזה החדש של חיי. ומנסה למצוא בועיות קטנות של נינוחות כדי לא לקרוס אבל בסוף היום אני קורסת על אף שאסור לי לקרוס ונזכרת שמזמן לא כתבתי פה במקום שחשוב לי. לשמור על קשר עם הקוראים שלי ועם עצמי . בעיקר לכתוב.

 

לדבר אני עושה הרבה, לכתוב פחות.

 

היום הייתי אמא טובה. לא היה לי כוח או חשק להיות אמא טובה אבל הבנתי כמה זה חשוב לי והצלחתי להיות שם בשבילו והרגשתי כאילו טיפסתי על האולימפוס.

 

אני כל כך אוהבת אותו את הילד שלי שמתמודד עכשיו עם בית הספר שלו כי לפעמים קשה להיות בבית ספר ובכיתה ולהקשיב גם כשיש דברים יותר מעניינים בראש וגם כשהמורה מסבירה דברים שאתה כבר יודע ולשבת בשקט באותו מקום כשאתה חייב, פשוט חייב לדבר עם החבר שלך על משהו דחוף ושוב המורה כועסת כי המורה רוצה בסך הכול לעבוד וללמד ופטפוטים מפריעים לה.

 

אני עכשיו מתנסה בהדרכה וקולטת כמה זה יכול להיות מתסכל ואני מנסה להסביר את זה לנן אבל אני מבינה למה הוא מתוסכל. כל שטות שהוא עשה אני עשיתי קודם כשאני הייתי בגילו.  רק אומרת (בעיקר לעצמי).

 

 

אבל זה ממלא אותי עצב פשוט כי אני יודעת שהקושי הזה ישתנה ולא משנה כמה גישות טיפוליות ננקוט. כשלא מעניין  אז לא מעניין ולא תמיד אפשר לעמוד בציפיות.

 

אני שמחה שאני מבינה את זה.

 

ומחר יתקיים המפגש הראשון של מועדון הקריאה שאני מייסדת שותפה שלו ואני מופתעת מעצמי ומתרגשת ושמחה ומקווה שאהיה פחות עייפה כי רוצה שיהיה מפגש פצצות.