מישהו יכול להסביר לי למה כשאני בבית אני שקופה לגמרי לילד שלי שעסוק בעיסוקיו הרבים והלגיטימיים בחלקם וברגע שאני רוצה לצאת למשהו שלי מתחילות הטענות על נטישה.
היום הוא הגדיל לעשות ואמר לי: "אמא, את לא יכולה לנטוש אותי בערב יום השואה".
הלכתי לכתוב עם הקבוצה שלי וגם חזרתי לתת לו נשיקה ולכסות אותו.
ילד צריך לדעת שלאמא יש גם את החיים שלה.
כן, נעלמתי שוב. הייתי בספרד הפעם בהרכב משפחתי מלא: אבא אמא וילד וזה היה מהנה אם כי גם מורכב.
ולפני ספרד? נשאבתי לפייסבוק לחגיגת החשיפה הגדולה של ישראבלוג. כן כן, הרבה מאיתנו נחשפו (כולל אני) בשמותינו האמיתיים. יותר נכון להגיד שכשאת מתחבאת בין 500 תגובות זו לא חוכמה כל כך גדולה להיחשף. בכל מקרה ניהלתי דיונים מרתקים והצצתי לחלק מהפנים מאחורי הכותבים המופלאים שקראתי במשך שנים. זה מוזר פתאום לקרוא להם בשמות האמיתיים. כאילו לעבור ליקום אחר, חדש כזה.
ובכל מקרה זו גם הרגשה של להיות חלק ממארג גדול. אני לא בטוחה שקלטתי עד אז עד כמה מדובר במארג גדול של אנשים.
ובספרד אני מנסה לספר לעצמי ולכולם שנהניתי כי באמת נהניתי לפרקים. הייתי במקומות יפים ומעניינים והיו המון רגעים טובים. גן החיות של ולנסיה למשל הוא מקום נהדר ולא חשבתי שאצליח ליהנות ברמה כזו מגן חיות כאישה בוגרת. ללכת לים עם נן היה טוב למרות שקפאנו מקור והיינו בקושי מצוידים.
אבל מצד שני היו ציפיות שטוליו ואני ציפינו: התלהבות וסקרנות שפשוט לא ראינו אצל נן אותם. הוא היה שקוע מדי בגעגועים למשחק המחשב שלו ולהרגלים הנוחים שלו. המרחק מהבית ערער אותו וכל פעם שהוא לא נהנה היה ממש קשה איתו. הוא לא קפץ משמחה והתלהבות ממקום חדש. הוא לא גילה סקרנות.
אולי הוא כבר ממעט לעשות את זה כי הוא גדול מדי? לא יודעת. הרגשתי מתוסכלת מזה וטוליו שתכנן את הטיול עוד יותר היה מתוסכל. אולי זו לא הייתה ציפיה ריאלית?אולי הוא שייך לדור שנחשף להמון גירויים וטיול לחו"ל (חוזרת, מותאם במובנים רבים לילדים. לא כזה שרוב האטרקציות בו הן למבוגרים) זה סתם עוד טיול בשבילו? זאת למרות שזו הפעם השניה בלבד שאנחנו לוקחים אותו לחו"ל.
בסופו של דבר אני נשארת עם הרגשה טובה. היה משהו מקל להיות עם נן ולא להתגעגע אליו ומצד שני הטיול היה ממש אחר. אחר בכל במובנים.
והיום אני בת 39 . יום הולדת אחרון עם קידומת 3 אבל מספר עגול ויפה. אני לפעמים מרגישה מבוגרת יותר בדברים קטנים אבל גם מפוייסת יותר עם עצמי. במובנים רבים יותר קל לי להיות בת 39 מאשר בת 29.
ואפילו גוגל בירך אותי להפתעתי.
כן, נעלמתי שוב. הייתי בספרד הפעם בהרכב משפחתי מלא: אבא אמא וילד וזה היה מהנה אם כי גם מורכב.
ולפני ספרד? נשאבתי לפייסבוק לחגיגת החשיפה הגדולה של ישראבלוג. כן כן, הרבה מאיתנו נחשפו (כולל אני) בשמותינו האמיתיים. יותר נכון להגיד שכשאת מתחבאת בין 500 תגובות זו לא חוכמה כל כך גדולה להיחשף. בכל מקרה ניהלתי דיונים מרתקים והצצתי לחלק מהפנים מאחורי הכותבים המופלאים שקראתי במשך שנים. זה מוזר פתאום לקרוא להם בשמות האמיתיים. כאילו לעבור ליקום אחר, חדש כזה.
ובכל מקרה זו גם הרגשה של להיות חלק ממארג גדול. אני לא בטוחה שקלטתי עד אז עד כמה מדובר במארג גדול של אנשים.
ובספרד אני מנסה לספר לעצמי ולכולם שנהניתי כי באמת נהניתי לפרקים. הייתי במקומות יפים ומעניינים והיו המון רגעים טובים. גן החיות של ולנסיה למשל הוא מקום נהדר ולא חשבתי שאצליח ליהנות ברמה כזו מגן חיות כאישה בוגרת. ללכת לים עם נן היה טוב למרות שקפאנו מקור והיינו בקושי מצוידים.
אבל מצד שני היו ציפיות שטוליו ואני ציפינו: התלהבות וסקרנות שפשוט לא ראינו אצל נן אותם. הוא היה שקוע מדי בגעגועים למשחק המחשב שלו ולהרגלים הנוחים שלו. המרחק מהבית ערער אותו וכל פעם שהוא לא נהנה היה ממש קשה איתו. הוא לא קפץ משמחה והתלהבות ממקום חדש. הוא לא גילה סקרנות.
אולי הוא כבר ממעט לעשות את זה כי הוא גדול מדי? לא יודעת. הרגשתי מתוסכלת מזה וטוליו שתכנן את הטיול עוד יותר היה מתוסכל. אולי זו לא הייתה ציפיה ריאלית?אולי הוא שייך לדור שנחשף להמון גירויים וטיול לחו"ל (חוזרת, מותאם במובנים רבים לילדים. לא כזה שרוב האטרקציות בו הן למבוגרים) זה סתם עוד טיול בשבילו? זאת למרות שזו הפעם השניה בלבד שאנחנו לוקחים אותו לחו"ל.
בסופו של דבר אני נשארת עם הרגשה טובה. היה משהו מקל להיות עם נן ולא להתגעגע אליו ומצד שני הטיול היה ממש אחר. אחר בכל במובנים.
והיום אני בת 39 . יום הולדת אחרון עם קידומת 3 אבל מספר עגול ויפה. אני לפעמים מרגישה מבוגרת יותר בדברים קטנים אבל גם מפוייסת יותר עם עצמי. במובנים רבים יותר קל לי להיות בת 39 מאשר בת 29.
ואפילו גוגל בירך אותי להפתעתי.
רחלי הייתה ילדה שהיה קל לעבוד עליה. אולי כי רצתה תמיד להאמין בדברים
שסיפרו לה. אלדד אחיה אהב מאד למתוח אותה. פעם הוא סיפר לה על הנמלים עשויות
השוקולד שנראות בדיוק כמו נמלים רגילות. היא אהבה שוקולד והצטערה מאד לגלות ברגע
האחרון ששוב אלדד מספר לה סיפורים. הוא גם סיפר לה על הירח הכועס ועל הבובה שקיבל
מאימא שלו מלונדון הייתה לו אימא אחרת משלה ורחלי קצת קינאה בו על האימא הזאת
שמפציעה פעם בשנה כמו פיה טובה מלאה במתנות וממתקים שלא מן המניין בלי קשר ליום
הולדת או חג. הרכבת החשמלית המוגזמת בגודלה שאימא שלה ספקה כפיים כשראתה אותה
ותהתה איפה אפשר לאחסן כזה דבר. לרחלי
אימא של אלדד נראתה יפה, אחרת מכל האימהות השגרתיות האלה עם מכנסי הג'ינס הסתמיים.
אימא של אלדד הייתה אימא של פעם בשנה. לבושה בשמלות. תמיד בשמלות ומאופרת מאד.
השיער שלה כל שנה היה בצבע אחר והיא דיברה אנגלית אמתית ולא כזאת עם מבטא ישראלי
חצצי.
רחלי אהבה להאזין לה מדברת, מנסה לחזור על המילים בינה לבין עצמה כדי
להגיע איכשהו אולי למבטא הזה האריסטוקרטי. והיא גם אהבה לשמוע את אלדד עונה לה
באנגלית כשנחה עליו הרוח . לפעמים היה מתמרד ועונה לה בעברית משאיר אותה עם מבט
מבולבל ועם הפסקה במשפט בה כנראה תרגמה לעצמה את תשובתו.
אימא של אלדד הייתה בת אצולה אמתית ורחלי תמיד חשבה שזה היה מגניב אם
היא הייתה מתחתנת עם אחד הנסיכים ואז לאלדד היה אב חורג נסיך והיא בהיותה חצי
אחותו הייתה הופכת לרבע נסיכה ואולי אימא של אלדד הייתה משיגה לה מפגש עם המלכה
והמלכה הייתה מרשה לה לגעת בכתר.
שמחה על החדשות הטובות לגבי ישראבלוג. הבית ניצל.
אני בתוך אתגר הכתיבה האפרילאי של רוני המופלאה – 500 מילה מדי יום בינתיים הצלחתי לעשלהתמיד שלושה ימים ודווקא מתחילה לחבב את מה שכתבתי ולהיות סלחנית יותר ומושקעת בזה יותר . אני זוכרת כינוי מסוים של בלוגרית: פועלת מילים. ככה אני מרגישה אבל יש משהוו שמהנה אותי דווקא בטכניות הזאת של הכתיבה. לכתיבה יש מרכיב טכני ויש גם דרישה מסוימת לחריצות ולהתגברות על מחסומים. אז גם אני פועלת מילים.
ואם אביא לפה קטעים שכתבתי? אני אשמח לביקורת עניינית או בכלל להתיחסות לכתיבה.
מתחילה מחר להעלות לבלוג.
היום פגשתי במקרה בארומה חברה שלא ראיתי 6 שנים. זה היה כיף לגנוב חצי שעה ולפטפט איתה. גם אתמול הייתה לי שיחת טלפון ארוכה מאד עם חברה אחרת שלא דיברתי איתה המון זמן (היא התקשרה). אני מוצאת את עצמי במקום הרבה יותר פעיל מבחינה חברתית וממש נחמד להשיל מעלי סוג של בדידות שגרה כזאת של אבדן קשרים בגלל חוסר יכולת לתחזק אותם. השבוע יצאתי שני ערבים והרגשתי מאד הוללת.
נן, יושב על הספה עם הנגן שלו ושר בספרדית הוא מצחיק אותי. הוא יודע מעט ספרדית אבל נהנה לשיר עם הלהקה שטוליו אוהב ששמה "האוזן של ואן גוך".
לא גיביתי את כל הבלוג, בנקודה מסוימת נמאס לי לעשות את זה.
myreaderlife 