הזוי

הזוי מה שקורה פה. אני לא מאמינה אמנם שהספינה במשט הייתה מלאה רק בפעילי שלום תמימים  חלק מהאנשים כן, אני מודעת לאפשרות שאולי גם ניסו להבריח נשק בתוך הסיוע ההומנטרי. אני מודעת לזה שכניסת ספינה ללא אישור לתחום הריבונות הישראלית הוא מעשה בוטה.

ובכל זאת

מה עלה על דעתכם!

 

יש לי תחושה שהשלטון שלנו פועל בלי מחשבה על אפשרויות אחרות להגן על המדינה שלנו.לדרוך בתוך מלכודת  הסברתית לא כל כך מתוחכמת ש(אולי) הציבו לנו גורמים שונים. להגיב מיידית כמו שאנחנו יודעים ובאלימות כזאת שפוגעת בוודאות בחפים מפשע במקום להחליט למשל שנותנים לספינה להיכנס אבל בודקים אותה קודם ביסודיות ומול התקשורת (את זה לקחתי מפורד).

בניגוד למה שחושבים ההסברה והמעמד שלנו בעולם כן חשובים להמשך  קיומנו והם נדחקים לתחתית סדר העדיפויות. אנחנו מתקרבים למועדון המדינות ההזויות שאנשיה רובם מתונים ונורמלים אבל מנהיג אותן מטורף. והפער הזה בלתי נסבל בעיני.

לחץ

טוב, אמנם לא עמדתי בהחלטה לכתוב על בסיס יומי בבלוג ועשיו אני משחררת שני פוסטים במכה. שלשול אחרי עצירות.

אתמול חלמתי חלום שגרם לי להתרגז בצורה כזאת שהלב שלי דופק. בחלום טוליו מספר לי דקה לפני הנסיעה שהוא מגויס לשישה שבועות. בכי היסטרי מצידי וכל זה רק בחלום.

איזו הקלה הייתה להתעורר אבל פיזית הגוף שלי היה עדיין בחלום. נסיעות מלחיצות אותי למרות שאני אוהבת לטייל.

ועכשיו אני בעיקר מדמיינת את נולי המסכן בוכה ורוצה אותנו. ברור לי שבשלב מסוים זה יקרה וזאת למרות שהוא יהיה מוקף אהבה. גם אני חוויתי כילדה את השברון לב הזה שבפרידה מההורים לשבוע. וזאת למרות שהייתי במקום הכי אוהב ובטוח ומוכר שיכול להיות.

אני כל הזמן אומרת לטוליו שהנסיעה הבאה תהיה עם נולי. הפרידה תהיה קשה לי. היא כבר קשה לי ואני בעיקר מדמיינת אסונות. אני אלופה בלדמיין אסונות.

דברים שלא עשיתי מזמן

מזמן לא הלכתי לקוסמטיקאית לטיפול פנים. משתדלת לעשות בעצמי את מה שאפשר ומה שלא לא. הייתה לי קוסמטיקאית נהדרת ליד הבית כשגרתי בירושלים ולא הצלחתי להתמיד ולבוא אליה גם ממודיעין. אישה מקסימה, באמת. הפעם האחרונה הייתה לפני החתונה.

גם גוונים לא עשיתי מאז החתונה כי אני יודעת שאם לא עושים את זה טוב זה יוצא זוועה ואני לא סומכת עד כדי כך על מעצבי השיער בסביבתי. מה גם שזה עניין כלכלי. השיער שלי  מלבין ולתחזק גוונים זה סיפור. בקיצור לא נראה לי שאעשה גם עם ייפול עלי סכום כסף גדול.עוד משהו. זה לבלות המוווון זמן במספרה וממש לא בא לי

טוב, התחלתי מהקל. גם שיחות נפש אני לא מנהלת לאחרונה בעיקר כי שיחת נפש דורשת המווווון זמן שלך ושל החברה ובכלל להנדס פגישה זה סיפור. יש לי שיחות נחמדות אבל אל בדרגה של שיחת נפש. אני גם מוצאת את עצמי הרבה יותר בצד המקשיב בתקופה האחרונה. אני טובה בהקשבה אבל מרגישה שאני סופגת מצוקות של אנשים שאני אוהבת מכל עבר כי משהו במנגנון הרגשי שלי לא מווסת מספיק. זה מזכיר לי כמה לא היה מתאים לי להיות פסיכולוגית אפילו שאני חושבת שהייתי טובה בזה כי זה היה פוגע אנושות באיכות החיים שלי.

מזמן לא עשיתי מאמצים לרדת במשקל. יש לי התנגדות להכניס את עצמי למסגרת או למשטר אכילה. ברור לי שזה סוג של הזנחה ואני אדם מאד מודע בריאותית למה שצריך לעשות אבל אני מרגישה שאני לא במקום בו המסגרת הייתה עוזרת לי ולא בא לי להשקיע אנרגיות בלהתנגד למסגרת.

מזמן לא עשיתי הליכות ואת זה אני דווקא רוצה להכניס לחיים שלי.

מזמן לא הייתי אצל פסיכולוגית אם לדייק אז מגיל 23 כלומר 12 שנה. אני מרגישה קושי פנימי להחצין דברים שמציקים לי עכשיו. כולם ביחד לצחוק. אני רמגישה קושי וזראת למרות שאני מתבטאת נהדר ומכסה רגשות בהמון מילים צפופות.אני חרטטנית לא קטנה אם לא ידעתם.

שש וחצי

גם היום נסעתי במונית השירות המוקדמת של שש וחצי והיה נפלא להתחיל את הבוקר בהליכה לתחנה שעוברת בגן ציבורי גדול ומלא דשא ושני עורבנים אמרו לי בוקר טוב.

(כשאני חוזרת מהעבודה אני כמעט נרדמת בעמידה בעקבות ההשכמות האלה אבל לא נורא)

זה נשמע כמו פתיחה של תכנית גלגלצית דקה לפני הפקקים, לא?

טוב, אני מרגישה חייבת לקשר לשיר שניסיתי לשים.

אז קבלו את סילביו רודריגס בהופעה חיה.

ojala אגב זה הלוואי. אומרים שזה נגזר מאינשאללה… השפעה ערבית וזה.

וגירסה לשיר שאינה הופעה חיה אבל מלווה באנימציה שקצת מקלה להבין את המילים. ניסיתי לתרגם אבל זו שפה מטפורית יפהפייה ומסובכת והספרדית שלי לא מספיקה לזה.

ריק

רוצה למלא פוסט אולי כדי שכעבור זמן אני אכנס לבלוג ואקבל תגובות . רוצה את הקשר הזה עם העולם הוירטואלי ועם עצמי באמצעות הבלוג אבל על מה אני אכתוב? היום תפסתי את מונית השירות בדרך והדרך אליה הייתה נהדרת רצופה כרי דשא רעננים וצקצוק ממטרות . איזו שעה קסומה בבוקר – 6:30 ואני נוטה להפסיד אותה בגלל שאני מתעוררת בשלב הזה. במונית ישבתי קצת דחוסה ולא התחשק לי לקרוא או למלא חובות אז פשוט התחברתי לנגן שלי ושמעתי את ojala של סילביו רודריגס משהו כמו 5 פעמים מקשיבה לכל ניואנס של הגיטרה וכמובן למילים.

http://www.youtube.com/watch?v=u80ocuvZxmY

פעם ראשונה שאני מעלה קובץ לבלוג.

והנה המילים

Ojalá que las hojas no te toquen el cuerpo cuando caigan
Para que no las puedas convertir en cristal.
Ojalá que la lluvia deje de ser milagro que baja por tu cuerpo.
Ojalá que la luna pueda salir sin ti.
Ojalá que la tierra no te bese los pasos.

Ojalá se te acabe la mirada constante,
La palabra precisa, la sonrisa perfecta.
Ojalá pase algo que te borre de pronto:
Una luz cegadora, un disparo de nieve.
Ojalá por lo menos que me lleve la muerte,
Para no verte tanto, para no verte siempre
En todos los segundos, en todas las visiones:
Ojalá que no pueda tocarte ni en canciones

Ojalá que la aurora no de gritos que caigan en mi espalda.
Ojalá que tu nombre se le olvide a esa voz.
Ojalá las paredes no retengan tu ruido de camino cansado.
Ojalá que el deseo se vaya tras de ti,
A tu viejo gobierno de difuntos y flores.

Ojalá se te acabe la mirada constante,
La palabra precisa, la sonrisa perfecta.
Ojalá pase algo que te borre de pronto:
Una luz cegadora, un disparo de nieve.
Ojalá por lo menos que me lleve la muerte,
Para no verte tanto, para no verte siempre
En todos los segundos, en todas las visiones:
Ojalá que no pueda tocarte ni en canciones

Ojalá pase algo que te borre de pronto:
Una luz cegadora, un disparo de nieve.
Ojalá por lo menos que me lleve la muerte,
Para no verte tanto, para no verte siempre
En todos los segundos, en todas las visiones:
Ojalá que no pueda tocarte ni en canciones

עניינים (כבדי) משקל

בזמן שאכלתי

אתמול עברתי על כל התמונות של נולי כדי לארגן לסבתי את מתנת יום ההולדת שביקשה. המון תמונות של נולון. יום הולדתה חל קרוב לט"ו בשבט אבל למה להיות קטנוניים. זה היה כל כך מוזר לראות עד כמה נולי השתנה ועד כמה אני השתניתי.

הרגשתי שמנה במיוחד כשמצאתי את עצמי מתפעלת מכמה הייתי רזה שבוע אחרי הלידה. מתי הספקתי להעלות כעשרה קילו? איך זה קרה?

טוב, אני יודעת איך זה קרה. אני והטוליו שלי אכלנים לא קטנים ובעלי תאווה מיוחדת למתוק ולזלילות ואני מרגישה שבחודש האחרון אני מתירה כל רסן. אני מנסה ליזום הליכות עם חברות אבל כשמגיעים לרגע האמת בדרך כלל אני נסוגה מעייפות יתר או סתם רצון להתכרבל בבית. אז בהחלט הרווחתי את הישבן המכובד שלי ביושר.

מזמן החלטתי לא לקטר על המשקל שלי. זה אחד מהדברים הכי משעממים בעולם לדבר עליו ואני לא רוצה לשנוא את עצמי בפאזה העגולה יותר שלי ומצד שני אני מתחילה להזכר כמה היה כיף להיות רזה יותר וקלילה יותר. היה לי יותר מרץ ו… נראיתי פשוט יותר טוב. אף פעם לא הייתי שלד אבל היו לי יותר פנים.

ובכל זאת לעשות את הצעד ולהכניס את עצמי למסגרת או למשטר אכילה נכונה , לשים לעצמי גבולות ולהקשיב לגוף שלי… אני עוד לא שם, לצערי.

קו 4

היום נפגשתי עם אמא שלי הנהדרת ליום כיף בקניון ואכן היה נהדר. עליתי על קו 4 מתוך מחשבה שאתקע את ראשי בספר ובשלב מסוים אגיע לקניון ולהפתעתי הרבה קיבלתי הצפה מסחררת של נוסטלגיה.

ליד המשביר: הייתי עומדת עם החברה הכי טובה שלי בין התחנות של האוטובוס שלי לשלה והיינו מדברות ומדברות וזא מגיעות הביתה וממשיכות לדבר. האינטנסיביות המסחררת הזאת של גיל ההתבגרות.

קרן היסוד: הקבוצה של שומרי משקל שמסמלת אצלי תקופה באמת נהדרת שהרגשתי כמו גולם שהופך לפרפר. שם גם פגשתי חברה נהדרת.

עוד קרן היסוד: ליד גן הפעמון, המסעדה הפינתית ההיא שהחליפה בעלים. זוכרת במיוחד מסיבת יום הולדת עמוסה אחת של חברה ממש טובה. המון חבר'ה נחמדים וצחוקים שהסתיימו בשתיים לפנות בוקר.

גן הפעמון: אני זוכרת ששם אמא הפגישה אותי עם החבר שלה וילדיו שהיום הוא בעלה והאב החורג הנהדר שלי ומהפגישה הזאת הפכנו למשפחה.

הגן שמול גן הפעמון: המון שיחות נפש עם הידיד שלי, והסתובבויות לפני הסרט. המזרקה הקטנה הזאת שילדים ערבים היו מתרחצים בה. יש משהו משמח ומשובב לב בילדים שמתרחצים במזרקה.

הסינמטק: הבית השני שלי שנים ארוכות

התחנה ההיא שבה הייתי מחכה לסרט ושמאחוריה עומדת לקום שכונת יהודה עמיחי.ופעם גם הלכתי ברגל משם ועד בית הוריי מרחק לא מבוטל. הייתי רזה אחרי דיאטה שמתחילה לגלות שהיא מושכת.

המושבה הגרמנית: תחנת הקפה, ספריית המוסיקה שעבדתי בה שבוע מעניין ומייסר כי היו שם חתולים שגידל הספרן ואני הייתי אלרגית. מה שבטוח שבוע מיוחד זה היה. קולנוע סמדר ובכלל היי, ארומה כבר לא שם. ואז זכרונות לתקופת המגורים עם שותפים. התחושה הכוזבת משהו של להיות חלק מהבוהמה כי מה שגרה בבית ערבי בשכנות לג'קי לוי היא חלק מהבוהמה. כן והשותפה הפסיכוטית ההיא, מעניין איפה היא היום? חזרה לקיבוץ של ההורים שלה? אולי היא משהו גדול בחו"ל. בחורה אומנותית ואוונגרדית אבל גם בלתי נסבלת. איזה קטע, אז לא בישלתי בכלל כי היה לי מטבח גדול ומגעיל אבל היה כיף אז.

בן זכאי הפסיכולוגית שלי הייתה בסביבה. כמה חלקים מנפשי השארתי שם בקליניקה. פעם למדתי יוגה שם בסביבה. שיעור אחד ואני הייתי התלמידה הכי צעירה השאר היו בנות שישים ומעלה. היה נחמד אבל לא חזרתי. המשתלה הזאת? לפעמים ביקרנו שם משיעורי חקלאות.דווקא אהבתי ללמוד את זה. בטח כבר לא לומדים את זה. ספריית גונן: שם חיכינו פעם לאחותי שהייתה בשיעור בלט. גם אני למדתי בלט והייתי כמו פילה קטנה בטוטו שסבתא שלי תפרה לי. היו לא מעט פילות קטנות בקבוצה שלי אבל היה להן טוטו קנוי. אחותי הצטיינה ואני סבלתי.

בן זכאי: שיעורי נהיגה. עוד פדיחות לרזומה.

קטמונים הקוסמטיקאית שידעה לעשות הכי טוב גבות הייתה שם. כל החברות שלי ואני הלכנו אליה והיא הייתה מרכלת עלינו לכל אחת בנפרד וכולנו ריכלנו עליה ביחד. חזרה בתשובה והשמיעה לנו דרשות של אמנון יצחק תוך כדי טיפול. אחלה רגיעון. נזכרנו בה לאחרונה והסכמנו שהיא הייתה אלופה בגבות וחפרנית נוראית. ככה זה ,צריך לסבול בשביל יופי.

קטמונים: הולילנד יותר מכוער ממה שזכרתי. איזה גועל נפש למי שגר בשכונה הכי עלובה בירושלים ועוד צריך לראות את ההולילנד הזה תקוע לו בנשמה.

קניון מלחה:

הייתי שם לאחרונה כשנולי היה בן שלושה חודשים והייתי בסוף חופשת הלידה. הכול השתנה שם ויש אפילו חדרי הנקה שלא היו כשנזקקתי להם.או והנה הפח שהקאתי לתוכו כשהייתי בתחילת ההיריון.  אבל לא הצפיפות. אבל כשהחברה מצוינת אז גם בילוי בקניון יכול להיות שווה מה גם שהוא הסתכם בשני מכנסיים וחולצה של "הילה" על חשבון הברון . איזה כיף להיות הילדה הקטנה של אמא שהיא מפנקת אותה בבגדים.

 

קטנות של יום שמתחיל

לראות את נקודת המבט של הילד זה המפתח בכל כך הרבה סיטואציות ואריאלה כתבה על זה כל כך יפה.

יום שני הפך ליום חמישי. כמה נחמד. אי אפשר לחזור שוב על הקסם הזה?

מכינה עוגת גבינה ושתי פשטידות בינתיים רק בתודעה.

ולטוליו יהיה יום הולדת ביום חמישי שהוא דווקא יום עבודה רגיל. רוצה לפנק אותו בקטנות כי בגדולות הוא פשוט לא מוכן.

נולי היום אמר לטוליו שהוא רוצה שהם יכינו לי ארוחת בוקר. זה היה כל כך חמוד שהבן שלי רוצה לפנק אותי. זכיתי!

תמיד כשאני חוגרת את נולון הוא מזכיר לטוליו לחכות לי וזאת למרות שלא הייתה ולו פעם אחת שהוא ברח לי והשאיר אותי מאחור.

ובאיטלקית המורה התקילה אותי וביקשה שאטה פועל ועשיתי את זה מושלם. כשאני אשכרה מצליחה לשנן וללמוד אין עלי!

עוד פחות משלושה שבועות אנחנו על אווירון . היעד- ולנסיה והכפרים בסביבה. המשתתפים טוליו ואני. הנולי אצל הסבים. אח החיים הטובים!

הפרדוקס של העומס

השבוע הקצר מתחיל עכשיו. זה דווקא נחמד להתחיל את השבוע ולהגיע לסופו במהירות שיא.

אני מחבבת את ימי ראשון על אף הטירוף שבהם. עבודה לימודים בית ובבית יש עוד משימות שאת חלקן אני אוהבת על אף השעה: שמונה בערב. אני צריכה יותר ימים מאתגרים כאלה שגורמים לי אחר כך ליבב מעייפות. אני הכי פרודוקטיבית בהם.

פוסט שבת

עכשיו סוף סוף הגענו לסוג של נינוחות שבתית כזאת עם מזגן והמון אוכל. מקודם באו אלינו חבירם עם בנם והילדים שיחקו בבריכה המתנפחת במרפסת והיה גם כן נחמד מאד. ולפני זה נולון הוציא אותי מדעתי לאחר שזרק את ספר הספרייה שלי מהחלון. הקטעים המרגיזים שלו מתגברים ואני מרגישה שאני מתרתחת עליו ממש בקלות.

אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאני המבוגרת והוא הילד אבל אני מוצאת את עצמי לוקחת דברים באופן אישי ואז זה הופך לסוג של מלחמה חסרת תועלת. מן מלחמת עצמאות כזאת. גם לטוליו קורה שהוא מתרתח אבל הוא נרגע הרבה יותר מהר ממני.

הוא אוכל סבון ומשחת שיניים וכל פעם יש לו עוד רעיונות חדשים מזוויעים כמו למשל לטבול את הרגל באסלה (עוד לא קרה אבל הוא הביע את הרעיון באוזני). "הוא בודק את הגבולות שלו יגידו כל המומחים ואני תוהה מה כל כך לא ברור בלהגיד: לא ! אסור!

יש לי חברה שאומרת לא להתרגש מזה אבל אני לא מסוגלת