ארכיון חודשי: יולי 2014

בוחן מציאות

רגיל

בעולם מתוקן הייתי מטיילת תחת מטרייה בpicos de europa . אבל אני בבית מתנחמת בטיול שבת מוצלח לנחל תנינים ובעוגת שוקולד שאפיתי אתמול. לא כל כך גרוע.

קשה כשהמציאות מחליטה בשבילך לא את מה שרצית אלא את מה שנכון . קצת הופכת למין ילדה קטנה שברגע האחרון ביטלו לה את חגיגת יום ההולדת או במקרה זה את חגיגת החופש וההימלטות ממציאות החאקי שמקיפה אותנו. אבל לכולם התבטלו תכניות ובסולם האומללות באמת שאני לא בראש התור אני לא מופגזת או משהו ונהנית מחופש תנועה יחסי ומנורמליות חלקית. 

 

נעה בין הילדה המבואסת שרוצה לדפוק את הראש בקיר (מה גם שהטיסות חזרו יום אחרי שבוטלה שלנו. מה שמרגיש כמו אמירה ישירה: אתם לא תסעו!) לבין המבוגרת שרואה את המציאות סביבה ומבינה שהיא עוד בצד של בני המזל.

 

יום אחד יהיה שקט ואני לא ארגיש אשמה כל כך על כך שאני במקום טוב יותר מרבים אחרים. האשמה הזאת יושבת לי פה בנשמה.

 

כנראה שבאמת לא היינו אמורים לנסוע.

 

 

מודעות פרסומת

לרגל המצב

רגיל

להיות בתוך מצב שהוא כמו קלישאה אחת גדולה של פעם. החיילים חזרו להיות
כמו בכרטיסי הברכה של שנות ה 60 מעוטרים בנצנצים וכותל . מתים כמו פעם  והרטרו הנוראי הזה מתלבש לא טוב על חיים חדשים
ועל זה שהתרגלנו לראות את "האחר" ולהכיר בסבלו של "האחר" ושוב
אנחנו סובלים כמו פעם. רועדים כמו עכברים בצל האזעקה ואז מתחילות הצעקות. הכאב
מוביל לצעקות ולאלימות שמקורה דווקא בתחושת חוסר האונים המתסכל הזה. ופתאום לא
ברור מה נכון ופתאום הצבא הוא אלוהים כי הצבא הוא זה שיציל אותנו מהמצב הלא נורמלי
הזה, שום דבר אחר לא. ואז בא הבכי והתמונות. הרבה יותר תמונות בחאקי של צעירים
לנצח וכולם בנים של , גיסים של, בני דודים של ואולי מי יודע אולי בכלל אני מכירה
באופן אישי מישהו?  והאחר? נעלם מתאדה,
הופך לערימת פיקסלים. אין אחר.ואם מישהו מעז להזכיר את האחר הוא הופך בעצמו לסוג
של אחר שכדאי להוקיע. בואו חברים יש לינץ'.

כולם חרדים ועצבנים ועצובים ושולחים אגרוף לאוויר כמו תינוק מתוסכל שהושאר
בעריסה שבועיים בכי זועם. רק אל תגעו לנו בחיים.

ועוד שמונה שנים הטירוף הזה יגיע ביתר שאת לפתחינו. כשהתותחים רועמים
המוזות מדברות גבוהה גבוהה ומתות כל פעם עוד קצת.

יש יותר מדי מוות באוויר הפחד מהמוות זה בעצם מה שמאחד אותנו במין
אחדות כזאת שתתפוגג לאט כשיהיה יותר טוב או כשמישהו יעז לפורר קצת את האחדות הזאת.

רוצה להפסיק לספור גוויות, רוצה להפסיק לבדוק בחדשות "כמה
כמה"  רוצה נורמליות, רוצה לשמוח בלי
להרגיש אשמה על כך, רוצה לחלום על שלום ולא על הפסקת אש. רוצה טלויזיה שלא מורכבת
רק מחדשות.

כשהייתי בת שמונה הייתה מלחמת לבנון הראשונה. לא דיברו איתי ולא סיפרו
לי כלום. הייתי בעורף הרגוע יחסית ובכל זאת כתבתי סיפור על חייל שנהרג ונלחם
ברחובות מלאים בדם וגופות. כך מספרת לי אימא שלי. לבן שלי כבר הייתה אזעקה, הוא
כבר יודע שבצבא יש סכנה שימות. הוא לא רוצה להיות חייל בכלל.

ילדים בני שמונה צריכים לחשוב על דברים אחרים.

פחדים

רגיל

למה כל כך קשה לכתוב בזמנים כאלה? אולי בגלל הידיעה שהחיים שלי הם בסך הכול חיים קטנים ולא חשובים או מעניינים או משמעותיים במיוחד. גם הסבל שלי הוא סבל קטן ולא משמעותי וגם הבעיות שלי הן קטנות ולא משמעותיות. כל דבר הוא לא משמעתי ביחס למוות.

אני לא טובה במצבי אי ודאות ומלחמה זה מצב גדול של אי ודאות. לא יודעת אם תשפיע עלי או לא תשפיע עלי ועל החיים הקטנים שלי. 

 

 

אי השקט קיים. השגרה חונקת אותי 

 

ודווקא אז, ספרד.

 

נוסעים בקרוב, לשאוף קצת אוויר זוגי. משאירים ילד עם הסבים שלו אצלינו בבית כי אצלם לא בטוח. הם יותר בטווח האש מאיתנו. וגם זה מערער אותי מאד אבל ברור שזה הדבר האחראי והנכון לעשות אבל אני מבועתת מעצם המחשבה שהחמים שלי יגורו בבית שלנו. תחושה מוזרה. אולי גם כי זו פעם ראשונה ואני לא יודעת איך זה באמת יהיה בסוף. ברור לי שאם אני רוצה לנסוע זה הפתרון היחיד האפשרי.

 

משום מה המלחמה עצמה פחות מפחידה אותי מהזוטות. אני קצת מבועתת מחוסר הרגישות שלי אבל אני מנסה להיות כנה.אולי אני בוחרת לא לגעת בפחדים האמיתיים שבאמת ראויים להיקרא פחדים.

 

 

 

עדכונים

רגיל

אני כל כך שמחה על כך שהמונדיאל היה בתוך הכאוס הזה. מין נקודה של שפיות (לא חשבתי שאגיד את זה) ומקום לברוח אליו מכל הברברת והפחד.

ועכשיו הוא נגמר  ואני כתבתי בבלוג המונדיאל את הגיגיי המלומדים. הרבה פעמים ראיתי חצאי משחקים בגלל העייפות ואח"כ את השידורים החוזרים שכללו גולים ולמדתי להתלהב מהם.

 

מקווה שהכיוון הוא הפסקת אש (לכל איזורי הארץ). היום הסתובבתי המון בעיר ושמחתי לגלות כמה עסקים כרגיל ואח"כ בחדשות גיליתי עד כמה רק חלק מהמקומות חזרו לשגרה. מרגישה  שזה סוג של הפרד ומשול. בכל מקרה יש דיבור על זה וזה משמח.

 

לשמחתי, לא אני קובעת או מחליטה בעניינים הרי גורל כאלה.

 

היה יום טוב.

 

 

הצטרפנו למועדון הטילים

רגיל

הצטרפנו למועדון הטילים.החלק הכי קשה הוא כמובן להסביר מצב סבוך לילד בן כמעט 8 ולהשרות עליו ביטחון אבל אני מרגישה שעמדנו בזה די יפה בסך הכול. האזעקה אצלינו חד משמעית מאד ודי מחרידה אבל אני כבר הופכת להיות מכוונת בתדר לכל מה שנשמע כמו אזעקה וזה יכול להיות מנוע של מכונית או אמבולנס וזה קטע פחות סימפטי. מרגישה את המתח בגוף שלי וגם את חוסר השינה.

 

עדיין ההפוגות גדולות ובסך הכול אנחנו מצליחים לשמור על שגרה ולהעסיק את עצמנו בדברים אחרים אבל בעבודה אני מתייסרת מהמרחק ומהידיעה שאם תהיה אזעקה כשאהיה בעבודה לא אוכל להיות עם נן. נן בקייטנה כרגיל.

 

ועוד אתגר הוא לעשות הפרדה מוחלטת בין ארגון הטרור השולט בעזה לבין האזרחים שרוצים כמונו שקט. אני כל פעם מדגישה את זה מול נן כי חשוב לי שהוא לא יפתח שנאה עיוורת. אני מאמינה שזה הרעל האמיתי.

 

ראיתי מחלון הבית יירוט. בד"כ אני רואה זיקוקים של יום העצמאות אבל הפעם ראיתי את היירוט שנראה כמו כוכב נופל. מאד אלגנטי וקשה להאמין שזה יכול היה להיות טיל קטלני שנועד לנו.

 

בלתי נתפס אבל ההדחקה המתמדת די עוזרת.

 

 

על המצב

רגיל

דווקא הימים שלפנ י הטילים עשו אותי הרבה יותר חרדה. המתח הנוראי שאפשר היה לחתוך אותו בסכין,החטיפות והרצח של הארבעה, הזעם משני הצדדים היו לי קשים בהרבה. ועכשיו הטרור והמלחמה למרות שהם קרובים בהרבה ובעלי פוטנציאל הפחדה רב יותר הם אלה שגורמים לי להרגיש רגועה. משהו באקראיות המוחלטת של המצב גרם לי להרגיש שלא משנה מה אעשה גורלי יפגוש אותי לכאן או לכאן.

זה נשמע מטופש וברור לי שחלק מזה נובע מכך שאני באיזור ללא טילים (טפו חמסה) אבל השקט הזה שהיה כל כך מובן מאליו בזמנים אחרים הפך להיות סוג של מתנה נדירה  ואני הרבה יותר מוקירה את היכולת ללכת לגן השעשועים ולשבת בבית קפה ולהיות חופשיה מחרדות.

 

הלוואי על כולם, אני אומרת.

 

ואני רוצה שהשקט יתפשט במקום המלחמה.