ארכיון חודשי: ספטמבר 2013

קטנות שלמדתי מספרד

רגיל

1. לא משנה כמה אתה משכים קום בישראל, בספרד השמש מתחילה את מצמוצי הבוקר הראשונים שלה בסביבות 8:00. באותו זמן חואן וחוסה ומריה מתהפכים על צידם השני. השעון המעורר שלהם מת מזמן. במילים אחרות אם אתה יוצא ב9  בבוקר לסיבוב אתה פוגש שני זקנים ואת מנקה הרחובות. ואגב קופאים מקור גם בימים חמים. בהתאמה לפני 14:00 תגלה שהמסעדה פתוחה ע"פ מדדים ישראליים כלומר, הדלת פתוחה אז פתוח, ובכן, לא. הדלת פתוחה אבל הבעלים , הטבח והמלצרים אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם ובמקרה הטוב יתנו לך לחכות בפנים. במקרה הרע לך תחפש.ואגב, רוב החנויות שאינן רשתות גדולות סוגרות בין 14:00 ל16:00 נומינלית. בפועל פותחים ברבע לחמש. אם אתה מתכנן לאכול ארוחת ערב בסביבות 18:00 תגלה שעוד לא הכינו את תפריט הערב.השעה המיטבית לאכול היא 21:00 ומעלה. השמש שוקעת רק אז. החום מגיע לשיאו ב17:00 18:00.

 

2. למי שחושב שלקחת מטרו זה לעצלנים שישכח מזה. הולכים קילומטרים מתחת לאדמה עד שמגיעים לרציף.

 

3. לא משנה כמה עמוס במטרו לעולם יתנו לאלה שיורדים בהתחנה לרדת ויעמדו בסבלנות עד שאחרוני היורדים ירדו.

 

4. אנשים עדיין קוראים במטרו אבל גם שם יותר קוראים ספרים בטבלט.

 

5. גם כשהמלון הוא עם מזגן זה לא אומר שתרגישו אותו.כנ"ל וויפי.

 

6. במסעדה לא מקובל לבקש כוס מים. אם אתה מבקש יתנו לך מים מינרליים. את המשקה שהזמנתם יביאו בתחילת הארוחה וימזגו אותו ישירות לכוס. באופן כללי המלצרים נותנים שירות מהיר, ענייני. במדריד הוא כולל חיוך מזויף וקורקטיות מעצבנת ואין מה לבקש מהם בקשות מיוחדות. אם תעצור כדי לנשום לא תראה אותם עד המנה הבאה.

 

7. מידת התיירותיות של מקום נקבעת לפי כמות התיירים האסייתים בו.

 

8. הילדים בספרד נוכחים גם בשעות מאוחרות יחסית. ב20-21 לא נדיר לראות חבורת ילדים צוהלת שמשחקת במרחק די גדול מכיסאות בתי הקפה עליהם יושבים ההורים.

 

9. יש המון כבוד לספורט. בהרבה מקומות יש שבילי אופניים וחנויות שמתמחות בטיול ספורט. כמעט בכל טיול ראינו אנשים לא צעירים שיוצאים לטיול בהרים עם מקלות הליכה או שוחים בים קפוא של בוקר. ורבים עושים ריצות בוקר גם בימים רגילים.

 

10.כמעט בכל עיר ניתן למצוא פארקים מרהיבים, נחלים ומקומות לנוח בהם. לא נדיר לראות אנשי עסקים יוצאים באמצע יום עבודה. פושטים את המקטורן ומשתרעים על הדשא עם כוס בירה.

 

11. מעט מאד שיחות סלולריות גם במטרו עמוס. פעמים רבות גילינו שאנחנו היחידים שמשוחחים שם.

 

במילים אחרות: הספרדים יודעים לחיות וכל פעם שאני חוזרת משם אני מקנאה שאצלנו אין את הכבוד הזה לפנאי ולרוגע.

 

12. למרות שחוקי העישון במקומות ציבוריים הגיעו לספרד  אנחנו הזדמנו ללא מעט מקומות בהם לא שמעו על זה.כולל הכניסה למלון. יש לי הרגשה שתרבות העישון שם כל כך חזקה שקשה יהיה לההכחיד את הנוהג לעשן במקום ציבורי. לפחות המטרו נקי מעישון. זה לא מעט.

 

13. דברים שאנחנו קונים בסופר: פלאן בטעם ביסקוצ'ו.טעם אלוהי למוצר תעשייתי. מלוקוטונים -אפרסקים צהובים נפלאים. חוץ מזה יש להם מגוון אדיר של גבינות. בוטנים בדבש מתוקים מלוחים שהפעם לא קניתי כדי לא להתחזר מדי. הלחם באופן מפתיע די מעפן.ואוכמניות. מתה על אוכמניות.

 

14. הבגדים יקרים, הלגו זול (חצי המחיר לעומת ישראל). באופן כללי גיליתי את האאולט של desigual ואני מאד מרוצה שהצלחתי לקנות מעט אבל שווה.

 

15. חנויות ספרים ענקיות , בד"כ עם מקום לשבת. עם זאת גיליתי שמחלקת ספרי הילדים די מאכזבת. קנינו לו את אוליביה בונציה מסדרת אוליביה של איאן פלקונר, שעוד לא תורגם לעברית.

 

16. מומלץ להביא מהבית: סכין לחיתוך הפירות והירקות הענקיים שקונים שם, קצת צלחות חד פעמיות (פלטת פירות וגבינות מאולתרת כארוחת ערב קלה ביום שלא רצינו לצאת), הרבה שקיות כי שם יותר מדי אקולוגיים ולא נותנים שקית בכל חנות.ואני זקוקה לשקיות כדי לאבטח את כל הדברים בתיק רחצה. מה שכן שווה לקנות שם את השקיות הרב פעמיות.יש שם דוגמאות משגעות ואני משתמשת בהן אח"כ לסופר ומחייכת.

 

17. ככל שהספרדים יותר נחמדים אליך קשה לך יותר להבין את המבטא שלהם. דווקא האנטיפתיים מדברים ממש ברור.

 

18. יש לא מעט מלונות בלי מעלית .

 

 

 

שני סיפורים בדויים מפדרסה

רגיל

ספרד מלאה בכפרים קטנים ועתיקים שלא השתנו הרבה מאז ימי הביניים.אנחנו נהנים להגיע אליהם ופשוט לשוטט וללכת לאיבוד. זה לא באמת מתאפשר כי מדובר בכפרים זעירים. בכפרים אלה יש המון פאבים ומסעדות (לדעתי מסעדה פר תושב) וחנויות מזכרות ומוזר לחשוב שיש אנשים שפשוט גרים שם. המקום כולו מתנהל באיטיות. ברור שהמקום מתעורר לחיים בסביבות 11 בבוקר ונרדם שוב בשלוש ואז מתעורר בערב אם אפשר לקרוא לזה מתעורר. קצב חיים ספרדי. למעשה אפילו השמש הספרדית מתעוררת ממש מאוחר ובשמונה בבוקר עדיין די חשוך. לעומת זאת בשש בערב היא בשיאה.בקיצור לא מעט פעמים הרגשנו את חוסר הסנכרון הזה בינינו לבינםץ. במיודח כשרצינו לאכול צהריים ב13 וגילינו שהמסעדות אמנם פתוחות (הדלת פתוחה ויש אנשים) אבל לא באמת. בערך מ 14 יש על מה לדבר.

 

ביקרנו בכפר כזה שקראו לו Pedrasa. חיפשנו מקום לשבת בו ולנשנש משהו שישמש אותנו במקום ארוחת ערב. הגענו למקום שנראה לנו נחמד ולא סגור ועם חצר פנימית יפהפייה ומלאת גפנים. קיבל את פנינו בעל המקום ולא הצלחנו להין ממנו אם המקום פתוח או סגור. טוליו תרגם לי שהוא אמר שהוא בוצר כדי שהציפורים לא יגנבו ממנו את הענבים. הוא היה מאד צחקקן וטוליו כבר הבין שהוא ממש שיכור. אני חשבתי שהוא דמות ציורית של איכר טוב לב עם קערת ענבים. הוא התחיל לספר לטוליו בדיחות גסות ואני צחקקתי במבוכה. אחרי שכבר התפתחו סוג של יחסים ישבנו והזמנו בירה. קיבלנו בירה. אני הייתי מרוצה וטוליו רצה לעוף משם.

 

ישבנו שנינו לבד בחצר הציורית. קצת הצטלמנו וקצת דיברנו בעוד שבעל הבית יושב בתוך הפאב וכנראה ממשיך להשתכר.

 


 

אחר כך ביקרנו כמו תיירים טובים בחנות מזכרות. ראיתי שם המון פסלים של ינשופים והתעניינתי אצל המוכר למה הינשופים כל כך פופולריים שם

 

אני הבנתי ממה שהוא דיבר  סיפור ציורי על איך הינשופים משגעים אותם עם הקולות שלהם והם יוצאים עם הנרות וכלי הנגינה כדי להבריח אותם. אח"כ ציינתי לטוליו שזה מוזר שהם משתמשים בינשופים כסמל בעוד שהם מנסים להבריח אותם. טוליו הסתכל עלי במבט תהה ואמר: זה לא מה שהוא אמר.

מסתבר שהוא אמר שגם הינשופים וגם הנרות בחנות הם לא אופייניים למקום בשום דרך.ינשופים יש שם כמו בכל האיזורים הכפריים וחוץ מזה הוא סיפר על פסטיבל מוסיקה שהם עושים שם בלילות הקיץ.

 

נראה לי שהסיפור שלי יותר יפה גם אם לא נכון 🙂

 

 

 

חזרנו

רגיל

שוב נסענו לספרד (וחזרנו).

 

כמה דברים מוזרים שקרו לנו בטיול:

 

1. בשדה התעופה ראיתי גירסה בת כ 15 של נן. זה היה מוזר לראות נער עם שפת גוף ופרצוף דומה כלכ ך לילד בן ה7 שהשארתי בבית. טוליו חשב שיצאתי מדעתי.

 

2. גיליתי בטיסה שטוליו עשה לי הפתעה והצליח באמת להפתיע אותי: הטיול שתוכנן היה למדריד כי  לפני כחצי שנה כשתכננו את הטיול אמרתי לטוליו שאני רוצה לעשות ביקור משלים במדריד. התחשקה לי עיר גדולה אבל אח"כ די התבאסתי כי נזכרתי שכבר ביקרנו בה ביסודיות וחוץ מביקור במוזיאון הפראדו , מסעדות ושופינג אין הרבה דברים שאפשר לעשות בה שלא עשינו כבר. בקיצור 4 ימים לביקור בעיר שכבר היינו בה זה יותר מדי.

מה רבה הייתה שמחתי כשטוליו גילה לי שאנחנו לא נוסעיעם למדריד. ביקרנו בכפרים ובערים בקסטיליה לאון (אוילה וסגוביה) וגם בשמורת טבע עם נשרים. בקיצור הטיול היה ממש תפור עלי. במדריד היינו יומיים שהספיקו לביקור נינוח בפראדו וקניות (בעיקר ספרים  ולגו אבל גם שמלה וטוניקה מ Desigual).

 

3. נהג לא זהיר שנסע מולנו בכביש משמורת הטבע (כביש צר ומתפתל) הוריד לנו את המראה . טוליו והוא החליפו פרטים ואח"כ נסענו בלי מראה שמאלית. היה קשה אבל איכשהו טוליו למד להסתדר ואני תפקדתי כמראה שמאלית חלופית כשהיה צורך לעקוף. בסופו של דבר הטיול לא נפגע משמעותית ואפילו לא היינו צריכים לשלם על הנזק כי מראש שילמנו סכום נוסף שמכסה תאונות מסוימות. זו הייתה הקלה ענקית להחזיר את  הרכב.

כמו שאומר טוליו: לפחות אנחנו יודעים שזה מוצדק.

 

4. אני נהנית לגלות בטיול כל מיני יכולות שלא חשבתי שיש לי: יכולת התארגנות, אריזה במהירות שיא, התמצאות במרחב, ותקשורת עם המקומיים.זה נפלא לדבר עם המקומיים ולראות שמבינים מה את אומרת. יש לי ספרדית לא מושלמת תחבירית אבל עדיין מספיק טובה בשביל שיבינו אותי וטוב מזה-התרגלתי למבטא שלהם שהוא לא קל.

 

5. טיול זה תרגול נהדר לזוגיות טובה . כל כך טוב לגלות מחדש כמה אנחנו מבינים את הצרכים שלנו כזוג וכפרטים. ושיתוף הפעולה שלנו היה מעולה. אני כל כך מקווה שגם בשגרה נמשיך לפתח את הרגישות הזאת אחד לשני.

 

עוד סיפורים בהמשך.

 

צום תרבותי

רגיל

כדתייה לשעבר שזוכרת את יום כיפור כסיוט מתמשך אני תמיד הרגשתי לא נוח עם יום כיפור. מין תחושה כזאת שאני לא רוצה שזה יהיה יום סתמי אבל גם לא יודעת אילו תכנים להכניס בו.

השנה החלטתי לצום והצלחתי לעמוד בזה. ניסיתי לברר איפה הצום תופס את הגוף שלי ובמפתיע הרגשתי יותר מיובשת מרעבה (באמצעי הצום שתיתי כוס מים כי ממש כאב לי הראש) . הגדרתי את זה כצום תרבותי שבא לסמן לי משהו על היום הזה ועל התרבות שהיא חלק מהזהות שלי. אני לא רואה את הצום הזה כהתחנפות לאלוהים או כאקט רליגיוזי אלא יותר כניסיון להרגיש חלק מהיום הזה.

 

זה היה מוזר אבל מוזר במובן הטוב של המילה. יותר תחושה פנימית של הלימה.

 

בחיי שאני לא מצליחה להסביר את זה אפילו לעצמי.

 

 

ונן חגג את החג על האופניים. הוא עכשיו רוכב בלי גלגלי עזר וזה מאד מרגש. הוא למד את זה תוך יום וטוליו התאמן איתו בסבלנות ראויה להערכה.

 

אה, וחוץ מזה קראתי המון ספרים טובים למעשה אני לא זוכרת רצף כזה של קריאה

 

 אישה /אלונה פרנקל. אוטוביוגרפיה של הספורת והמאיירת שקדמו לה ילדה ונערה. היא כותבת בצורה מאד מיוחדת. משפטים קצרים ופשטות שכבשה אותי.

אל תפחד כשאני מחבק אותך /פולביו ארווס  הספר מתאר מסע שערך אב עם בנו האוטיסט ברחבי אמריקה הלטינית וארה"ב . מעורר מחשבה ופליאה.

וגם סיימתי את צללים צרובים של קמילה שמזי שהיה כבר הרבה זמן בשלבי סיום. ספר שמתחיל נפלא אבל באיזה שהוא שלב קצת מתחיל להיות תבניתי מדי.עדיין ממליצה מאד.

 

כמה טוב לחזור לקרוא.

 

 

רוח אופטימית

רגיל

אני מרגישה שהשנה הזאת עומדת להיות נכונה יותר עבורי. אני מתכוונת לדאוג לעצמי ולהזין לעצמי את הנפש ויש כבר את סדנת הכתיבה של רוני שאני ממש מצפה לה. יהיו עוד המון דברים טובים.

וגם בעבודה יהיה טוב. יהיה מעניין ומתאגר אבל אני כל כך משוכנעת בנכונות הבחירה שלי שאני מוכנה לשלם את המחיר שהוא בעיקר פחות זמן פנוי.

 

אבל מה שאני אעשה בפחות זמן הזה! וואו, מה שאני אעשה.

 

חשוב לזכור להיות נוכחת בחיי אהוביי וגם להיות נוכחת בחיי שלי.

לקבל את עצמי בחזרה

רגיל

 

אני כותבת לי פוסט מדוכדך ומנומנם. כותתבת על העייפות והקהות וחוסר היצירתיות והציפייה לתחושת ההתעלות שבהתחדשות ובשינויים הבאמת טובים שבאים ואני כותבת על ההבנה שלנן לא קל כמו שחשבתי. למעשה די קשה לו וזה בא לידי ביטוי בהתהגות חסרת מנוחה ומתוסכלת ואחר כך בשיחות האלה במיטה כששנינו מתעוררים מוקדם ואז הוא משתף יותר ואני מרגישה שהסיפור שבניתי בראש על כיתה ב' קלילה והסתגלות נהדרת בצהרון החדש והמון חברים הוא לא הנרטיב הנכון ולמעשה קשה לנן. לא יודעת עד כמה קשה לו אבל יודעת שלא טוב לו.

 

אז כל זה עושה אותי עצובה.עצובה ומאוכזבת מעצמי על שאני לא מצליחה להיות קלילה וחיובית ושמחה כמו שאני משדרת אלא עגמומית וכבדה ומקטרת על כל נקודת אי נעימות.ואני מאוכזבת מעצמי שאני לא מצליחה לעזור לנן ומאוכזבת מעצמי על שאני לא שם בשביל אף אחד וגם לא בשביל עצמי. והנה, הרבה זמן אל כתבתי כלום.

 

אני חושבת שהשבוע הזה של לפני המחזור הוא השבוע בו אני תמיד מרגישה מרוקנת מאנרגיה ושמחת חיים ורוצה להתבודד כל הזמן וגם הגוף שלי לא נעים לי.

 

אז זה לא משבר הטילים בקובה אבל זה הסבל החודשי שלי. השבוע שלפני המחזור. במחזור עצמו אני מרגישה הקלה כי אני יודעת שזה הסוף ואני אקבל את עצמי בחזרה.

 

 

אז כן, אני מאשימה את המחזור בזה ומאשימה את עצמי שזה נמחק לי כל פעם מחדש מהמודעות ואני באמת לא מבינה למה אני כל כך מדוכדכת.

הייקוים לראש השנה

רגיל

 

ריח תפוח

בוהק של אור ראשון

שנה חדשה


 

 

שקיות רבות

חגיגיות מתונה

עייפתי לרוץ


 

רימון מכוער

מלא מתיקות סודית

למבינים בלבד


 

 

עלעל נוחת

מסתיר את הכתם

שעל המפה


 

מים זורמים

מוחקים

את ארוחת החג שהייתה


 

אולי זו חוצפה

לשבור את הכללים

של ההייקו היפני המסורתי

ופשוט לכתוב קצר

מתמטיקה זה לא בשבילי


רוח אמיתית

תחליף את הרוח

של המאוורר


 

שיפה ושונה תהה השנה אשר מתחילה לה מחר

 

שנה טובה, יפה, יצירתית , בריאה. שנה שבה נצבור את הזכרונות הטובים לשנה שאחריה. שנה שבה נהיה עם אהובינו בנפש ובגוף ונדע לשמוח בהם ואיתם. שנה שבה נצחק הרבה ונבכה מדברים שירגשו אותנו. שנה שבה נעשה הרבה טוב לכולם וגם לעצמנו. שנה של תגליות.ושל מקומות חדשים ואנשים חדשים שנה של קסם. שנה של גמישות שנה של כתיבה.

 

 

עוד נראה את השנה הזאת בבלוגים שלנו.

 

שנה טובה

 

 

רגיל

שריר הכתיבה שלי מתנוון לו לעיתו בעיקר כי זו תקופה שבה אני עוסקת בכל כך הרבה פרטים קטנים שמרכיבים שגרה מעייפת שמורגשת בכל איבר בגוף שלי. אתמול ישבתי עשר דקות שקטות במרפסת המתחדשת שלנו בחופש כמעט גמור ואלה היו עשר דקות ממש נכונות.חבל שגם בהן הייתי צריכה לעבוד. עבודה שנסחבת ונגררת וממש ממררת לי את החיים בזה שאני יודעת שהיא שם. וכל כך בא לי להיפטר ממנה אבל אני לא מצליחה ללקט מספיק פירורי דקות של ריכוז כדי לעשות אותה וזהו.

אני נוסעת לא מעט וגם הולכת לא מעט ומרגישה שאני הרבה בתנועה. מה שהכי מעייף אותי בנסיעה זה הרעש הבלתי נסבל של קטעי שיחות וצרצורי סלולרים ואנשים שמשוחחים ביניהם וכל פעם שאני שוכחת את נגן המוסיקה שלי מתחשק לי לדפוק את הראש בחלון.

 

ובתוך כל הרעש הזה הגעתי למאמר על השירה שמסמלת אצלי יותר מכל ניקיון. שירת ההייקו. וממש התחשק לי לכתוב הייקו. הפעם לפי הכללים.

ואגב כותבת המאמר שונית שחל פורת  שהיא ד"ר לספרות יפנית והיא אחת המתרגמות האהובות עלי.  בזכותה הגעתי למטבח של בננה יושימוטו שהוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר. ספר שהוא קסם ואני מתקשה להאמין שהייתי מגיעה אליו אחרת.

 

מחפשת עוד נקודות של ניקיון ושקט כי עם העייפות הזאת אי אפשר.

 

עד מעט סתיו