ארכיון חודשי: מאי 2017

סיכום הדברים הטובים של השבוע

רגיל

היה שבוע די מוצלח מבחינות רבות.

השבוע הסתיים ביום ההולדת של טוליו אהובי. ודווקא על זה הייתי רוצה להתעכב,

למי שלא יודע, טוליו לא אוהב לחגוג יום הולדת. לקח לי זמן להכיל את החלק הזה בו ומצד שני רציתי בכל זאת לציין את יום הולדתו ולו באופן סמלי ואינטימי.

הייתה לו משימה דחופה לסיים מהעבודה ויש לו שריטה נוספת, הוא מסוגל לעבוד רק מ"ארומה". לא ברור לי העניין אבל רק שם הוא מתרכז. גיליתי שיש "בתים מבפנים" אז נסענו ליפו ושם טוליו  ישב לסיים את עבודתו ונן ואני ביקרנו בבית משוחזר במושבה האמריקאית ואח"כ לאור התורים סתם הסתובבנו ביפו ובנמל. טוליו גמר אז ישבנו בפאב היפסטרי (למלצר היה עפרון תקוע בזקן הארוך וגרביים מפוספסים). מה שכן מסעדה שמתמחה בבשר. אחלה אוכל וישבנו על הרחוב כך שיכולנו ממש להסתכל על העוברים ושבים. היה כיף רק שהבירה עשתה לי כאב ראש קטלני.

טוליו מת על בקלוות אז קניתי לו קודם קופסא ואכלנו אותם עם הקפה במרפסת ואז פרשתי לשנצ מהודר.ראש נקי וידיעה שסיימת זו אחלה מתנת יום הולדת בשבילו (יהיו עוד מתנות אבל מהזן הפרקטי משעמם כי זה מה שהוא רוצה)

 

גם יום שישי היה מעולה. הייתי בסיור ספרותי בירושלים עם חברה ממועדון הקריאה. הסיור היה עם הסופרת גלית דהן קרליבך שהביאה טקסטים שונים על אוכל והפליאה לשלב אותם עם מקומות שונים. היא מעניינת מצחיקה וכיפית מאד ויודעת המון כולל לטינית וזה שאני מאד אוהבת את הספרים שלה לא רגע. הבאתי גם את ספרה כדי שתחתום לי והרבה אנשים מהסיור גילו עניין. היא חתמה בשמחה.בקיצור מרגישה כמו סוג של מעריצה. השילוב של הנגישות והאהבה למה שהיא עושה ולמילה הכתובה וכן החיבה שלה לספרניות הפכו אותה לראויה מאד בעיני.

 

בשבוע הבא יהיה לי יום חופש הודות ליום ירושלים.

 

היו עוד דברים טובים השבוע. מפגש של מועדון הקריאה על ספר מעניין.(עקורה, של נעמי נוביק. מומלץ!), תמיכה בעבודה במקומות בהם העומס היה קשה לי ותחושה כללית שדברים זורמים יותר טוב.

 

נקווה שגם השבוע הבא…

מודעות פרסומת

הדברים הטובים של השבוע

רגיל

גם שבועות לא קלים מסתיימים בסוף ולמרות כל הכאב והעייפות הפיזית והנפשית הגעתי ליום חמישי מאוששת.

השבוע התחיל בפרידה עצובה מאד מסוניה  ועם זאת מלאה במוסיקה. שילוב של כאב וצחוק. לא הצלחתי גם לבוא לשבעה ולמפגש חברים אבל היו דברים אחרים. 

 

החלטתי שאני רוצה לסכם כל שבוע את הדברים הטובים של אותו שבוע. סוג של הכרת הטוב והעצמתו וגם סוג של עידוד עצמי. 

אז אלה הדברים הטובים של השבוע:

 

1. התחילה עונת הדובדבנים, הליים והפקוס. שלוש התמכרויות שלי.

 

2. התחלתי סדרת טיפולי שיאצו אצל מטפל נפלא שהורג אותי ברכות. לפעמים אני צווחת מכאבים תוך כדי טיפול אבל מרגישה משוחררת.הוא גם לימד אותי תרגילים ממש טובים. #מתנת יום הולדת 1 מהסבים שלי.

 

3. נן שבר יד אבל לשמחתינו (טפו טפו טפו), יורידו לו את הגבס לפני הנסיעה שלנו.

 

4. אני ג'ינג' בלונד בהשפעת השמש וזה נראה מאד טבעי. עוד לא החלטתי סופית אם להשאיר את זה אבל זה אחר ואני מקבלת מחמאות אז כנראה כן.

 

5. סיימתי את השבוע במסיבת יום הולדת כיפית של חברה אהובה עם חברים כיפיים וביניהם גם שתי בלוגריות מגניבות שאני קוראת. היה כיף להיפגש ו"לצאת מהארון".

 

6. מחכה לי הספר "עקורה" של נעמי נוביק שהתחלתי לקרוא והוא מתחיל נהדר. כנראה שזו תהיה תכנית סופ"ש הנוכחית.

 

7. נן גילה כמה משחקים מגניבים בפלאפון שלו. משחק ניחושים של דמויות וכן escape room וסוף סוף אנחנו נהנים לעשות משהו יחד חוץ מלראות "ארץ נהדרת".

 

8. ראיתי חולצה שאני ממש רוצה והיא במבצע רק בשבוע זה. מקווה שהיא תהיה יפה עלי.

 

 9. הצטרפתי לסיור שווה בירושלים עם גלית דהן קרליבך שהיא גם סופרת אהובה.

 

10. מרוצה מהבקבוק החדש והשווה שלי. ממלאת אותו בלימון, מלפפון ונענע וזה נראה ממש קישוטי ומגניב ובזכות זה אני שותה המון.

 

11. היה לנו בוקר שישי שווה ממש בו אכלנו ארוחת בוקר על המרפסת ונמנמנו יחד. זה אמר שהתחלנו את נקיון הבית באיחור קולוסלי אבל עדיין זה  היה כיף.

 

12. שתי שיחות משמעותיות עם סטודנטית אהובה שסיימה וסטודנטית אהובה אחרת שבתהליכי סיום. זה החלק האהוב עלי בעבודה. המפגשים עם אנשים שממש מהנה לדבר איתם.

 

אז זה השבוע הראשון. אולי אצליח להתמיד בסיכומי שבוע. 

חור בלב

רגיל

החיים כל כך מוזרים לפעמים בהקשרים שנוצרים.  בימים האחרונים אני קוראת ספר על אדם שנותרו לו 100 ימים לחיות והיום התבשרתי על מותה של חברה מטוויטר. אני מרגישה כאובה כאילו הכרתי אותה בחיים האמיתיים אבל למעשה הכרתי אותה רק מטוויטר. אישה מגניבה מלאת חוכמה, אירוניה והומור עצמי . מהאנשים שהיית רוצה גם לפגוש מחוץ לעולם הוירטואלי אבל איכשהו לא יצא, זאת למרות שהסתובבנו במעגלים חופפים. אז האישה המשגעת הזאת חלתה בסרטן והמשיכה לכתוב ולכתוב יפה ומדויק, כל מילה במקום . וגם לתרגם מספרדית, היא הייתה מתרגמת ויצא לי גם לשאול אותה שאלות שקשורות לשפה הספרדית. ומחכה לי ספר שהיא תרגמה ויצא רק לאחרונה.מצבה הדרדר ואפילו הצטרפתי לקבוצה וירטואלית שקראה תהילים לרפואתה כי בכל זאת יש פה תחושה של עשייה של משהו קונקרטי במקום סתם לשלוח אנרגיות טובות (נניח רגע לכך שהאג'נדה שלי לא כוללת בדרך כלל קריאת תהילים). והייתה תקווה שמשהו השתנה.

והיום ראיתיבפיד ציוצים שלה המון ציוצים וחשבתי בהתחלה איזה יופי! ואז גיליתי שאלה ציוצים ישנים שרוטווטו ומפוסטים של חברות טוויטר אחרות הבנתי שזה הסוף. 

ועכשיו היא מתה והפיד מלא דמעות כי היא נגעה בהמון אנשים ויש משהו כל כך כואב ומלכד באבל הוירטואלי וכולם מרטווטים ציוצים שלה ומעלים זכרונות ובוכים על גמה שהעולם לא הוגן וכמה שהיא תחסר לנו.

 

וחלק גדול מאיתנו הכיר אותה רק מהטוויטר. היו כמה שהצליחו גם מעבר. ואני נדהמת מכמה תחושת האובדן שלי חזקה וכמה כוח יש לקהילתיות הוירטואלית הזאת. 

מקרה קלאסי של אמור לי מי חבריך. החברות שלה שחלקן גם שלי הן נשים מגניבות וחכמות ואכפתיות ואני מרגישה שקורה פה משהו גדול.

 

מקווה שסוניה במקום טוב יותר.

 

 

100 ימים של אושר או איך ספר על אדם נוטה למות יכול להיות מהנה.

רגיל

קיבלתי את הספר מ"כנרת זמורה ביתן"  . כשהסתכלתי על העטיפה הצבעונית בתוספת למילה אושר האסוציאציה שעלתה לי לראש היא ספר עזרה עצמית. כמה שמחתי לגלות שזה לא המקרה.

לוצ'ו הוא אדם ממוצע בן ארבעים, מאמן קבוצת כדור מים ומדריך בחדר כושר ששני אירועים דרמטיים קורים לו במקביל, הוא בוגד באשתו שמחליטה להיפרד ממנו והוא מגלה שהוא חולה  בסרטן סופני (אותו הוא מכנה "החבר פריץ") מה שכמובן משנה את פני הדברים ביחסיו עם אשתו שמחזירה אותו הביתה אך מתקשה לסלוח לו. הוא מבין מהר מאד שמלחמה בסרטן  באמצעות טיפולי כימו היא חסרת סיכוי ותיתן לו עוד זמן בו הוא יהיה  חלש מכדי לעשות משהו והוא רוצה שימיו האחרונים יהיו משמעותיים. ומאושרים, שזוגתו פאולה תסלח לו על הבגידה ולהשאיר זיכרונות טובים ממנו למשפחתו ולילדיו. ולסיים לפני ההידרדרות הגדולה במוסד בשוויץ שעושה המתות חסד. בעיקר כדי להשאיר לאשתו וילדיו את הזיכרון ממי שהוא ולא מהצל של עצמו שיהפוך להיות

 כאן אעצור את הפירוט לגבי העלילה כי לדעתי חלק גדול מההנאה מהספר הוא התהליכים שלוצ'ו עובר, הדרך בה הוא בוחר להיפרד מהחיים ומאהוביו החברויות הגדולות שלו והאהבה הגדולה למשפחתו.  ספר מלא הומור ואהבת חיים  שמצליח גם לעורר מחשבה. ולראות את המוות כבעל תפקיד בחיים כדי לסמן לנו מה חשוב באמת בחיים. יש פה גם הסתכלות יפה על האושר כאוסף של רגעים שמחים ולאו דווקא כמשהו גדול ונשגב אלא בר השגה. מחשבה חוזרת אצל לוצ'ו היא "למה לא עשיתי את כל זה כשהייתי בריא" ? התשובה ברורה מאליה, השגרה השוחקת של החיים לא מאפשרת את ההתבוננות  וההנאה מהדברים הפשוטים ומאוהביך.

אז זה לא שלא בוכים בסוף. בכל זאת גיבורינו מת  אבל גם בבכי הזה יש משהו מזכך .

meaa_yamim_shel_osher_front