ארכיון חודשי: מאי 2017

100 ימים של אושר או איך ספר על אדם נוטה למות יכול להיות מהנה.

רגיל

קיבלתי את הספר מ"כנרת זמורה ביתן"  . כשהסתכלתי על העטיפה הצבעונית בתוספת למילה אושר האסוציאציה שעלתה לי לראש היא ספר עזרה עצמית. כמה שמחתי לגלות שזה לא המקרה.

לוצ'ו הוא אדם ממוצע בן ארבעים, מאמן קבוצת כדור מים ומדריך בחדר כושר ששני אירועים דרמטיים קורים לו במקביל, הוא בוגד באשתו שמחליטה להיפרד ממנו והוא מגלה שהוא חולה  בסרטן סופני (אותו הוא מכנה "החבר פריץ") מה שכמובן משנה את פני הדברים ביחסיו עם אשתו שמחזירה אותו הביתה אך מתקשה לסלוח לו. הוא מבין מהר מאד שמלחמה בסרטן  באמצעות טיפולי כימו היא חסרת סיכוי ותיתן לו עוד זמן בו הוא יהיה  חלש מכדי לעשות משהו והוא רוצה שימיו האחרונים יהיו משמעותיים. ומאושרים, שזוגתו פאולה תסלח לו על הבגידה ולהשאיר זיכרונות טובים ממנו למשפחתו ולילדיו. ולסיים לפני ההידרדרות הגדולה במוסד בשוויץ שעושה המתות חסד. בעיקר כדי להשאיר לאשתו וילדיו את הזיכרון ממי שהוא ולא מהצל של עצמו שיהפוך להיות

 כאן אעצור את הפירוט לגבי העלילה כי לדעתי חלק גדול מההנאה מהספר הוא התהליכים שלוצ'ו עובר, הדרך בה הוא בוחר להיפרד מהחיים ומאהוביו החברויות הגדולות שלו והאהבה הגדולה למשפחתו.  ספר מלא הומור ואהבת חיים  שמצליח גם לעורר מחשבה. ולראות את המוות כבעל תפקיד בחיים כדי לסמן לנו מה חשוב באמת בחיים. יש פה גם הסתכלות יפה על האושר כאוסף של רגעים שמחים ולאו דווקא כמשהו גדול ונשגב אלא בר השגה. מחשבה חוזרת אצל לוצ'ו היא "למה לא עשיתי את כל זה כשהייתי בריא" ? התשובה ברורה מאליה, השגרה השוחקת של החיים לא מאפשרת את ההתבוננות  וההנאה מהדברים הפשוטים ומאוהביך.

אז זה לא שלא בוכים בסוף. בכל זאת גיבורינו מת  אבל גם בבכי הזה יש משהו מזכך .

meaa_yamim_shel_osher_front

מודעות פרסומת