העלמה מקזאן -משהו על חוויית קריאה

מצאתי את עצמי בימים האחרונים נדבקת לספר ולא יכולה להניח אותו
מהידיים. הספר הוא העלמה מקזאן של מאיה ערד.

תמיד חיבבתי את הכתיבה של מאיה ערד. יש לה את היכולת ליצור דמויות שיש
בהן כל כל הרבה אנושיות מצד אחד וגם פאתטיות שנובעת מהפער בין איך שהן רואות את
המציאות לבין איך שהיא בפועל. הפעם מאיה ערד יצרה את עידית, רווקה שרואה את העולם
כלקוח מהרומנים של ג'יין אוסטן . גם היא כמו הגיבורות של אוסטן מאמינה בהמתנה
סבלנית לאחד וכך היא מגיעה לגיל 40 מלאת כמיהה ללא ניסיון ממשי בכל מה שקשור לחיי
אהבה. חברתה ענת שחיה חיים הפוכים ממנה , נשואה כבר שנים לחבר מהצבא ויש לה שני
ילדים רוצה לשדך לה את החבר של בעלה מיכאל. מיכאל הופך למושא תשוקתה של עידית
ולאחד בעוד שהוא בפועל לא מעוניין בזוגיות איתה אבל גם לא יודע להדוף את חיזוריה. בהמשך
היא מעבירה את הכמיהה לבעל לרצון בילד משלה וגם שם המסע לא קל.   

עידית עוברת מאכזבה לתקווה בקצב מסחרר. היא עוברת תהליך שבסופו היא מתחברת
למציאות ומוותרת על הרבה מהאקסיומות שליוו את השקפת עולמה.

מאיה ערד מתארת מצבים בהם גם ההגעה למנוחה והנחלה כוזבת. גם אלה בעלי
החיים המושלמים לכאורה כמו ענת ה"מסודרת" חווים תסכולים בחייהם וכמהים
למשהו אחר. הקו המלווה את הספר לאורכו הוא כמיהה והכמיהה הזאת דוחפת את עידית וגם
דמויות אחרות אל מחוץ לאזור הנוחות שלהם. לפעמים הדחיפה היא ברוטלית וכואבת
ולפעמים היא רכה ותמיד היא מרתקת. הדמויות מאופיינות בצורה מאד חיה ומהודקת, לעתים
הפער בין השקפת עולמן והאידאלים שלהן לבין המציאות שכופה עליהן התנהגות אחרת  הוא כמעט קומי.

ולא יכולתי לעזוב את עידית למרות היותה מתנשאת ובלתי נסבלת , לפעמים
לא סבלתי אותה בעיקר בגלל חוסר המודעות העצמית המתסכל שמפיל אותה פעם אחר פעם. לפעמים
ריחמתי עליה ולפעמים גם מצאתי בעצמי בנקודות שונות בחיים מין עידית כזאת שיוצקת את
החלומות והכמיהות שלה על האנשים סביבה ומנסה לטשטש את החלקים במציאות שלא נראים
לה.

הספר תפס אותי חזק. הוא עצוב אבל תמיד לצד העצב יש תקווה. לצד הבלתי
נסבלות יש רכות וחמלה. לצד האובססיביות והשתלטנות יש פגיעות.

אני שמחה שהספר הזה הזכיר לי מה זה לחכות לרגע שהספר יפגוש את הידיים
שלי, לחשוב עליו לאורך היום  ולהיעלם אתו
בכל רגע נתון למשפחתי הנודניקית שרוצה אותי בחזרה.

עכשיו משפחתי קיבלה אותי בחזרה עד הספר הבא.

מחשבה של יום הזכרון

חזרתי מטקס יום הזכרון עם התחושה כמה זה לא צודק שילדים בגיל כל כך צעיר חווים את המוות כל כך עמוק בתודעה שלהם. התגנבה לי מחשבה מזעזעת לתודעה לגבי עוד קצת יותר מעשור כשהילדים בחולצות הלבנות יהיו במדים. החיים לא צודקים והמוות הוא חלק מהחיים. ואני לעולם לא אצליח לקבל את זה

40

אז אתמול שיניתי קידומת והשמיים לא נפלו. הוקפתי באהבה בעבודה ובפייסבוק וגם בבית. חברה חכמה אמרה לי שההתבגרות קלה יותר כשטוב לך איפה שאת נמצאת בנקודה זו בחיים וזה נכון , שי לי כל כך הרבה דברים לשמוח עליהם ולהודות עליהם. הספקתי הרבה בעשור הזה של חיי וכשהייתי בת 30 הרבה ממה שיש לי היום לא היה לי. הייתה לי זוגיות אבל לא הייתי אמא וכבר רציתי את זה מאד. הייתה לי עבודה משמחת אבל לא מספקת וחסרת עתיד מבחינות רבות, לא הייתה לי דירה והעתיד שלי היה מעורפל מאד.

והיום יש לי את זה. נכון, הנעורים שלי אוזלים ובעבודה אני פוגשת בצעירות יפות רבות שנראה לפעמים שהן לא יודעות כמה הן יפות וכמה אפשרויות עומדות לפניהן אבל כנראה שלא הייתי חוזרת לשם. טוב לי יותר במצבי ודאות, טוב לי שיש לי בסיס ולגלות שכבר הצמחתי את עצמי כמו הגרניום המשוגע במרפסת שלי שתמיד מוצא עוד מקומות לגדול אליהם. הבסיס שם.

 

השנה האתגר שלי הוא לשפר את הבריאות שלי. אני בריאה אבל יכולה להיות יותר בריאה. אני רוצה להיות יותר אנרגטית ויותר שמחה.

 

וחוץ מזה אני בסדר. אני אהובה ומוערכת וכיף לדעת שיש אנשים שאני משמעותית להם.ויש איש אחד וילד אחד שאני משמעותית להם במיוחד ואני אוהבת אותם עד שהלב כואב אבל כאב טוב כזה.

 

אז אני בת 40. דווקא חגגתי מינורית יחסית השנה אבל היה שמח וזה גם בסדר.

סיכום חופש

אפשר להגיד שהפעם עמדתי לפחות בחלק מיעדי החופש שהצבתי לעצמי.  עשינו טיול משפחתי לבית גוברין ושם נכנסנו ויצאנו ממערות וראינו הרבה פריחה יפה. למחרת שלחנו את האוטו למוסך לטיפול שגרתי שדחינו וזה היה עיתוי ממש מוצלח כי הם סיימו איתו ממש מהר. כתוצאה מזה יכולנו הליפגש עם חברים ביפו העתיקה. למחרת נסעתי לת"א לפגישה וניצלתי את ההזדמנות להסתובבות, "אורנה ואלה" ושופינג כי בחודש יום ההולדת שלי אני כל הזמן מקבלת תזכורות למבצעים ויש גם כרטיס מתנה לנצל. חזרתי עם שקיות כדי לגלות שטוליו הפתיע והזמין לנו דיל באילת . שלושה לילות. (הוא התיעץ איתי טלפונית) למחרת היינו על מטוס והגענו לאילת.

 

עם אילת יש סיפור. אני כבר כמה עשורים לא הייתי שם ונן משתוקק להיות שם כי הוא הילד היחיד בכיתה שלא היה באילת והיא נתפסת אצלו כגן עדן עלי אדמות וכך עלינו על מטוס שורץ ילדים צווחנים בחופשה , מצוידים בנודניק הפרטי שלנו וקדימה לאילת. הגענו עם סימנים כחולים בגב בגלל ש"יהלי לא לבעוט" דווקא בעט כמו סוס קטן. עלינו על מונית ואפילו עשיתי את המעשה הטוב שלי ועצרתי מונית שעמדה לנסוע בלי תיק האיפור של הגברת המסכנה עמוסת החבילות פלוס תינוקת (העיקר שהתינוקת לא נשארה מאחור). היא הודתה לי נרגשות. ואז הגענו למלון שלנו שהיה מפנק כמו שמלון אילתי יכול להיות עם נוף נפלא ובריכה אז יאללה לבריכה. מסנוורים את כולם בעור הלבנבן נכנסנו לבריכה (אחת משלוש) כדי לגלות שאין מקום אפילו ל"אגדו בבריכה". חזרנו לחדר כדי לצאת לטיילת ולראות שכנראה שהים כבר לא נחשב לאטרקציה מספקת כי צריך לחסום כל מטר מרובע על החוף באטרקציות מפוקפקות כמו בובות שרוקדות לצלילי אייל גולן, מיני לונהפארק וכמובן הצמד הקדוש, מקומות קריוקי ונרגילות. לא הייתה ברירה אלא ללכת לקניון , ולא הקניון האדום(שם היה מיזוג). מאוחר יותר גילינו שהמחצב הנפוץ באילת הוא קניונים. כמעט כל צעד הוקפנו בקניונים וזה היה הספורט הלאומי. גם אנחנו נפלנו במלכודת לאחר שנשנשנו בורגר עם לחמניה כשרה לפסח (האימה!).

 

אז מה יש באילת:

1. טלפונים ציבוריים, ובהתאמה סודנים .

2. בובות רוקדות שעובדות הכי טוב כשמשמיעים להם מוסיקה מזרחית

3. קניונים

4 כל שלושה צעדים פעוט לא מרוצה שמביע את מורת רוחו מזה שאמא שלו סירבה לקנות לו (עוד) ארטיק והוא יודע לצרוח.

5. ילדים גדולים יותר עושים סלפי .

6. מצפה תת ימי נהדר.

 

בכל זאת לא סבלנו. יום קודם לכן קיבלתי את "בריג'ט ג'ונס החדש" שהפכה לידידה הקרובה שלי. אכלנו כמו פרות אבל היה אוכל נהדר. היה מזג אוויר מושלם, הרי אילת, המצפה התת ימי והסיור בשונית האלמוגים שממש נהניתי ממנו. ונן לא היה 100 אחוז מהזמן מעצבן אלא רק 50 אחוז מהזמן וגם הייתה לנו מיטה קינג סייז.

ואני לא יכולה להתנשא על כל חובבי השופינג, פושטי הקניונים ומלחכי התירס התאילנדי כי עשיתי גם את זה.

 

אז היה חופש מעולה, חזרה לשגרה קלה לכולם וצום קל כי אני באמת חייבת לצום.יש גבול לחזירות.

 

 

 

 

חג שמח

אני אוהבת את השלב הזה בחג בו אנחנו אחרי ליל הסדר (שהיה נחמד, שמח ומלא אהבה ונן השתתף בקריאת ההגדה, מה שגרם לי שוב לשאול את עצמי מתי הילד גדל כל כך). 

אז יש לנו שבוע חופש והתחלנו אותו בצפיה בשני סרטים ברצף ("פדינגטון" ו"בית"). זה התחיל מזה שגיליתי מינוי לא מנוצל לקולנוע והתאריך האחרון לניצול היה היום והמשיך בזה שנזכרתי שבעברי הרחוק כסטודנטית היו מקרים בהם צפיתי ברצף בשני סרטים (היה גם שיא של שלושה סרטים ברצף) אז הצעתי לנן והוא קפץ על המציאה. 

ההנאה הכי גדולה בצפיה עם נן היא לשמוע אותו נהנה מהסרט. הוא שואג מצחוק ומעיר הערות על העלילה (זה מתקבל בסובלנות בסרטי ילדים כי לא מעט ילדים צופים באופן אקטיבי בסרט). בינתיים כדי שהחופש לא יחמוק תכננתי כמה דברים:

1. לפחות שני טיולים משפחתיים.

2. לפחות פעם אחת ים

3. לפחות שני מפגשי חברים.

3. לפחות לגמור שני ספרים.כרגע אני קוראת את "חרדתו של המלך סלומון" ונהנית מהספר ץ יש לו תובנות שפונות למקום נאיבי בי ואני נהנית מזה דווקא כי זה קצת שונה מהציניות של היום.

4. לעשות כל יום הליכות (החל ממחר).

5. מבצע סידור ארון.

בהצלחה לי.

חג שמח וחופש נעים

הגיגים מהארון שלי

אני כל כך אוהבת את הנשים האלה שמתלבשות בצורה שיקית בלי מאמץ, אני מרגישה שאיכשהו גם כשאני לובשת פריטים יפים בעיני אני לא מצליחה ליצור את החיבור הלא מתאמץ הזה. שיקיות זה מצב חמקמק ומצד שני בשלב זה של חיי  הגעתי למסקנה שאני יודעת אילו פריטים הם לא אני  ושאני ארגיש בהם מחופשת.

 

זה כבר לא קשור לאישיו של המשקל. מכירה נשים מלאות שגם להן יש את השיקיות הזאת, את היכולת להתאים בין פריטים ולבחור את הבגדים שיושבים בצורה מדויקת וזורמת. לי תמיד החזיה מציצה, העליונית גולשת והתיק לא יושב בדיוק וגם השרשראות מסתבכות בעצמן ושיער מתולתל שכל יום מחליט להתארגן אחרת על הראש שלי והאו כמעט אף פעם לא באורך הנכון.

 

את כל זה אני כותבת אחרי הסתובבות בחנויות וניסיון למדוד ג'קט ג'ינס שהיה בסדר עלי אבל הרגיש כאילו הוא שייך למישהי אחרת.

 

אני אוהבת להתלבש, אני אוהבת לדייק אבל לפעמים נראה ששאריות מחוסר הביטחון שלי כנערה והתחושה הזאת ששום דבר לא יהיה לעולם מדויק אצלי כי אני לא מדויקת.אני רק יודעת להעריך דיוק ושיק אצל אחרות.

 

אני אוהבת להחמיא לנשים כשאני רואה שהן מצליחות להגיע לדיוק הזה.

 

גיליתי שאפור הוא צבע שעוזר לי בדיוק. כמו צבע יסוד שכל דבר מתאים לו. ועכשיו יש לי יותר בגדים שנמצאים על פלטת הצבעים הזאת: אפור, שחור, כחול כהה ותכלת.

 

אני אוהבת אדום, אני אוהבת דוגמאות אתניות אני אוהבת ירוק דשא ופתאום יאני מרגישה מגוחכת עם עודף צבעוניות. מה שנראה נהדר על הדוגמניות נראה עלי כמו סוג של הגזמה.

 

היום הקול הזה הושתק  וקניתי סנדלים צבעוניים. השיער שלי פרוע ומתולתל וג'ינג'י בצורה מאד לא אלגנטית ומשום מה מתחשק לי פשוט לגדל אותו ולאסוף אותו.האפרו לא יושב עלי טוב כמו על קרולינה.

 

אולי זה המאבק הנצחי שלי בין הצד  שאוהב להתבלט לבין הצד שרוצה להטמע בקונצנזוס. יש בי את שניהם.