ארכיון חודשי: אוגוסט 2010

עוד יומיים

רגיל

אני עובדת במקום עבודה ידידותי לילדים עד כדי כך שהוועד אירגן לילדים פעילות של שעתיים עם חיות מפינת החי. בעיתוי המושלם של יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים . הסדנה בה אני עובדת היא למעשה המקום  הכי ידידותי לילדים בין המקומות האחרים במכללה וכך הפכנו לאבן שואבת לילדי עובדים.


הבאתי את נולי היום לעבודה והוא היה מקסים . למעש הוא הקסים את כולם כבר כשהייתי על הקצה אבל מאד ידעתי להעריך את זה שבמקום שבו אני עובדת מותר להתרוצץ ולהרעיש ויש מרחבים לכך, יש חומרי יצירה למי שרוצה אבל האטרקציה הכי גדולה לנולי הייתה ארגזים שהיו שם ובתוכם קלקרים שהפכו אצלו למגדל איפל.

נולי נע על הציר בין להידבק אלי להשותללות עצמאית (שדי עודדתי אותה כדי שיהיה לי מרחב לעבוד ולו במעט). חלק מהזמן הוא שיחק עם בנות של עובדים אחרים ואני הפכתי לגננת בפוטנציה אבל היה לי די נחמד לעשות את זה ובעיקר לראות שנולי מסתדר כי זה היה אצלי וזה נחשב כבר למגרש הפרטי שלו.

זה היה נחמד כי זה היה יום אחד של שבירת השגרה אבל לא הייתי שורדת עוד יום כזה.

ובכל זאת ברוב מקומות העבודה ילדי אחרים הם מטרד הכרחי ואצלנו הם גיוון שמתקבל בברכה, הם שוברי קרח ביחס עובדים שלא יצא לי להכיר קודם והם מוסיפים הרבה שמחה.

מחר אני נשארת איתו בבית. יום ללא תוכנית מוגדרת.

והיום המפגש הראשון עם הגננת החדשה שלו.

מודעות פרסומת

רצף כתיבה עם קווי הפרדה

רגיל

לאחרונה אני מרגישה את הצורך הזה לכתוב כמעט כל יום. אני אוהבת את הסדר שהכתיבה עושה לי בראש ואת האצבעות שרצות על המקלדת בלי יותר מדי מחשבה. אני






מתחילה לחזור לשליטה בעצמי ולהיפטר מתחושות התסכול והכעסים המתפרצים. גן, אוגוסט נגמר כמעט ואני חושבת שהיה גם טוב לצד הדכדוך העמוק שלי.


עדיין קשה לי העשייה. לפעמים משימות החיים הפשוטות האלה כמו כביסה סדירה או שטיפת כלים או בישול הופכות אצלי למפלצות גדולות. אני מוצאת את עצמי מוותרת לעצמי פעם אחר פעם ואז כמעט נגמרים התחתונים בארון ואני מבינה שאין ברירה.






לאן הולכות האנרגיות שלי? אני תוהה. יכול להיות שהתשובה היא פשוט לנסיעות. השבוע האחרון בעצם היינו על גלגלים וזה היה מתיש בצורה שלא תיאמן. לכל סידור לילד יש מחיר והמחיר הפעם היה להגיע הביתה כל יום בשבע בערב עם ילד ישן על הכתפיים. וזה חירפן אותו וחירפן אותנו.


התזכורת שלי היא שזה זמני  מאד ועוד כמה ימים החיים שלנו ייראו אחרת. התחלות חדשות ומרגשות, גן חדש לנולי ואנחנו מתחילים שנה חדשה עם תקווה שהיא תהיה קצת אחרת אבל בצורה טובה יותר.






כמה אני אוהבת את רגעי השפיות המעטים כשהם מגיעים אלי. אתמול למשל הצלכתי להתנהל בצורה טובה עם נולי בערב ולהשכיב אותו בצורה הכי טובה שכוללת הרבה ליטופים ושלושה סיפורים.

התאהבתי בסופרת שגיליתי לאחרונה: מם פוקס היא סופרת ילדים שכותבת בצורה יפהפייה. אני אוהבת סופרים שיודעים לקלוט את הפשטות שבחשיבה הילדותית ואת המפגש של הילד-מבוגר.


הקראתי לנולי את נועם מחפש זכרונות ואני מוצאת את עצמי מנגבת את הדמעות אחרי כל הקראה. נועם הוא ילד שגר ליד בית אבות ומתיידד עם הזקנים שם. יום אחד אחת מהזקנות מאבדת את זכרונה ונועם עוזר לה למצוא אותו באמצעות חפצים שונים שמזכירים לה דברים. אני חושבת שהסניליות זה אחד מהדברים שהכי מפחידים את סבתי. כל פעם שהיא שוכחת משהו היא חוששת שהנה זה זה ואני מוצאת את עצמי נדבקת בפחד שלה. עם כל הכובד שסביב הנושא הסיפור כתוב בחוכמה ילדותית כזאת.






לקחתי את נולי לבקר בשוק. הוא היה כל כך חמוד והתחבב על המוכרים שם. בסוף קניתי לו ארבע סוכריות גומי קטנות והוא אכל אחת במשך כמעט שעה ולא רצה יותר ומבחינתו קניתי לו את העולם. זה כל כך מענג לראות ילד נהנה כל כך מסוכריה קטנה ועלובה. הלוואי שאני יכולתי ליהנות כך מדברים קטנים.





ללא כותרת, יכולתי באותה מידה להכתיר כך את הפוסט אבל בחרתי פשוט לתאר אותו.

נולי

רגיל

נולי יכול להרגיז ולהצחיק בו זמנית כמעט. אתמול הוא היה אצל הסבים שלי ושיגע אותם לא מעט. הוא קיבל שם דובי חדש ואז הוא התחיל להגיד לסבתא שלי לשמור לו על הדובי ולתת לו להשתולל ולא להעניש אותו.


יש לו כמה המצאות לשוניות מצחיקות:


לצפור במכונית זה לעשות צפיר צפיר


היום ביקרנו במערת הנטיפים וראינו שם את הסמל של החברה להגנת הטבע שהוא צבי אז כשם חיבה הוא קרא לו צבוקי.

וחוץ מזה הוא מתוק וחמוד כשהוא מלטף ומנשק לי את הזרוע. ממש מאהב קטן.

רגיל

אני חוזרת כל הזמן ללופ הזה של אמא טובה לא אמא טובה. יש לי תקופות בהן כל האימהות האחרות נראות מוצלחות ממני, סבלניות ממני,קשובות ממני.אני תוהה אם אני רוצה לשמוע איך באמת אם אחרת הייתה מתמודדת עם קונפליקט או לדעת שהיא הייתה מתחרפנת כמוני ולקבל אישור שאני אנושית.

אני כנראה צריכה להסתובב עם אימהות שמתחרפנות יותר….

שמלה שחורה קטנה

רגיל

כשאחותי התחתנה הייתי בת 19 עם מודעות אופנתית מביכה למדי. אפשר להגיד שהתלבשתי שלא בהתאם לגילי, הייתי דתיה ואלה היו תחילת שנות ה 90 מה שאומר שהשפעתן המזיקה של שנות השמונים עדיין נכחה ובגדול.


התעקשתי על שמלה שחורה וחשבתי שזה מרדני במיוחד ללכת על המראה הגותי האפל (יותר דומה למראה  הנערה במחופשת לדודה שלא ידעה לנצל את נתוניה הטבעיים). אמא שלי התנגדה לשחור המדכא הזה אבל זה היה בעיני בונוס.


הרבה שנים עברו מאז ואני מגלה שהשחור הזה  הפך להיות התגלמות הבנליות וכך מצאתי את עצמי בוחרת צבעים בהירים עליזים ומחמיאים.


היום בת דודתי החמודה מתחתנת. אני זוכרת אותה כתינוקת (זהו קיבעתי את מעמדי הרשמי כדודה) ולשמחתי הפעם מצאתי בקלות שמלה לאירוע דווקא בולנסיה. אלגנטית, מחמיאה אבל קלילה, צנועה אבל לא כזאת שגורמת לי להרגיש בתחפושת ו…שחורה. קניתי אותה בסוף עונה ולאחר שהיינו רגל אחת בחוץ שמעתי שהייתה לשמלה גם גרסה סגולה. הייתה פעם.


ואנחנו היינו מרחק שעות מהזמן שהיינו צריכים לנסוע לשדה התעופה וכוחות אין וכך נשארתי עם השחורה.


אז היום אני אופיע בשמלה שחורה נאה ועדכנית ואני כל הזמן חושבת כמה נחמד היה לו הייתה סגולה.


אני צריכה ללמוד לקבל אותה כמו שהיא.

נולי במוזיאון

רגיל

 


לקחת ילד בן ארבע  למוזיאון ישראל זה לא רעיון מדהים. הלכנו המון, המקום לא בדיוק ידידותי מבחינת הקצאת מקומות ישיבה או פינות שבהן אפשר לאכול כריך. נולי הכי אהב במוזיאון את זה שהבעל של בת דודתי היה נחמד איתו ונתן לו יד כשהם הלכו לשירותים אבל התמונות והממצאים הארכיאולוגים לא דיברו אליו ובאגף הנוער רוב הפעילויות לא התאימו לגיל שלו והמוצגים לא דיברו אליו.


חוץ מזה הוא נדבק אלי נורא ובכלל היה יום בלתי נסבל שכלל הרבה התעצבנויות מצידי למרות שזה גם היה יום הולדתו. לא כיף. אבא שלו הציל את המצב כשלקח אותו אחר הצהריים לרכוב על האופניים שלו ואפשר לי קצת זמן נטול נולי.


הליכת ערב קצת הרגיעה אותי. זו מסורת לא רעה בכלל.

בריכה

רגיל

היום טוליו לקח חופש והלכנו לבריכה החדשה של מודיעין. היינו מספיק חכמים להגיע ברבע לתשע והבריכה הייתה כמעט פרטית. נולי שבעבר פחד מאד ממים השיג התקדמות ואפילו היה קצת בבריכה עם גלגל בלי עזרתנו. הוא נהנה וגם אנחנו נהנינו מהמים הקרירים. אני כבר רואה את זה כמסורת משפחתית עתידית. נחמד שיש בריכה לא רחוקה מהבית.