פוסט לראש השנה

ראש השנה יהיה קצת מוזר השנה כי טוליו נמצא בקנדה לצרכי עבודה ואנחנו נחגוג אותו עם הורי ואחי וגם בבית עם חברה וקצת שנינו.

אני בכל זאת מרגישה אווירת חג . כשיש ילד בן חמש אז מערכת החינוך כבר תדע להכניס אותו לאווירה המתאימה. הם שלחו לנו בדואר כרטיסי שנה טובה והיום קיבלתי את הכרטיס. גם אנחנו קיבלנו מטלה להכין להם כרטיס ואני גאה לומר שהכרטיס שלי השיג את  מטרתו. זו גאווה ענקית לדעת שהילד אוהב משהו שהכנתי לו במו ידי.

 

אני בכל זאת רוצה להכניס חגיגיות לבית. יש כמה מתכונים שאני רוצה להכין. ומחר אקנה פרחים חלה ועיתון ונסדר יפה את כרטיסי הברכה שלנו על השולחן.

 

נן המתוק הזה. אני נהנית כל כך להתחיל שנה כשהלב שלי גואה עד גדותיו באהבה גדולה אליו. אני מרגישה שזו אהבה כל כך לא מובנת מאליה כי היו לנו גם תקופות קשות איתו. אבל עכשיו הוא ילד מבין עניין שמרגיש שמקשיבים למה שיש לו להגיד ושמים לב למעשים חיוביים שלו וזה עוזר לו לפרוח. חוץ מזה הוא התבגר בצורה מדהימה. יש לזה גם צדדים פחות חיוביים כי חלק מההתבגרות זה לגלות שההורים שלך לא מושלמים. אבא שלך מכור למחשב ואמא שלך לא מצליחה להתעורר בבוקר.

 

היום הוא הטיף לי מוסר כל הבוקר שאני לא קמה מספיק מוקדם ושאני אאחר לעבודה. חבל שהוא עשה את זה כשהייתי בהכרה חלקית בלבד אבל זה היה חמוד בכל זאת (והוא גם צודק, וגם אמרתי לו את זה).זה לא אומר כמובן שאבא שלו ואני לא החנקנו צחוק בעוד אנחנו מקשיבים לדרדס בר מוח הקטן מאחור.

 

ואחרי עוד טעות מפגרת שלי, הלחם בשקית היה קרוב מדי למחברת וחתיכה מהשקית הותכה על המחבת . ואז אני שומעת ממנו: "אימא, אני מציע שפעם הבאה קודם תחשבי ואז תעשי."

 

אז אולי אני אאמץ את ההנחיה הבאמת נבונה הזאת: קודם לחשוב ואז לעשות

 

---

אני מנסה לחשוב מה אני צריכה השנה:

אני צריכה אנרגיות כדי להיות פעלתנית יותר

אני צריכה הרבה יצירתיות .

אני צריכה ללמוד עוד שפות של אהבה. אני מרגישה שיש המון שפות אהבה שעוד לא למדתי.

אני צריכה יכולת התמקדות והתמדה כי יש לי נטייה להתפזר

אני צריכה לרזות או לפחות לא להשמין. אני שמנמנה שאוהבת לאכול אבל מגמת העליה הזאת לא מוצאת חן בעיני.

 

אני צריכה להמשיך להיות נאהבת ולאהוב בחזרה.

---

תמיד בלילה ראשון בלי טוליו אני מרגישה צביטה בלב. זה עובר לי בימים הבאים כי הם מלאי פעילות ואני גם נהנית קצת מהחופש ומהמיטה הרחבה וגם מהציפייה לשובו ובאיזה שהוא שלב הוא יוצר קשר ואז העדרו פחות מודגש.

אבל הלילה הראשון קשה.

---

אבל איזה כיף זה לקבל אותו בחזרה עם הרובוט מנקה הרצפות שהוא קנה לי בדיוטיפרי 🙂

 

 

שמחת ההזכרות

אני מקבלת לאחרונה דש"ים מתקופה רחוקה וטובה. יש בזה משהו מאד מסתורי וחמקמק בהזכרות הזאת.

זה התחיל משיחה עם אמא של ילד בגן של נן. כבר היינו אצלה בבית (אחרי שהחלטתי לקחת את היום בקלילות ולהוסיף ליום העמוס גם ביקור אצל החבר שמזמן ניסינו לתאם) ומצאתי את עצמי מדברת איתה ונזכרת בימי האוניברסיטה העליזים. שתינו הסתובבנו באותם מקומות והבעלים של שתינו למדו באותו חוג (בשנים אחרות) וזה מצחיק להיפגש עכשיו בפאזה כל כך שונה בחיים.

ואחר כך בא השיא. אני לומדת קורס אחת לשבוע ואחת הבחורות שהתיידדתי איתה הייתה מוכרת לי ואני לה ולא הצלחנו להיזכר מאיפה. אתמול גילינו שגרנו באותו בניין (אני הייתי "השכנים החדשים" והיא הייתה מ"הזוג עם הכלב").

 

היום הוזמנתי למסיבת פרישה של הבוס היקר מאד שלי. אני חושבת שהוא היה הבוס שידע את הדרך הנכונה לאפשר לי לצמוח. הוא לא עשה לי חיים קלים אבל הוא ידע בדיוק ללחוץ על הכפתורים שיאפשרו לי להתפתח מקצועית ועל כך אני אסירת תודה לו עד היום. הוא היה בשבילי מורה במובן האמיתי של המילה.

באותה מסיבה פגשתי הרבה אנשים מהעבר המקצועי שלי (וגם חברה טובה שגם עבדה אצלו). אני לא יכולה להגיד שעם כולם היו לי קשרים שמחים ובלי מטענים אבל חלקם הגדול אנשים שאהובים עלי עד היום.

 

 

הרגשה

יש לי הרגשה שזו תהיה שנה טובה במיוחד. אני לא יודעת להסביר את ההרגשה הזאת אבל היא נעימה לי.

 

איזו מציאות דפוקה

ממש אי אפשר להגן על הילדים שלנו מהמציאות. היום נן אמר לי שהוא מאד מודאג מעניין גלעד שליט ושאל מה יקרה אם לא יצליחו להוציא אותו מהכלא.

עניתי לו שזה באמת עצוב אבל שהרבה אנשים עושים מאמצים כדי לשחרר אותו.

ואז נן אמר לי שהוא שמח שאבא כבר עבר את הגיל של לעשות מילואים ושאני לא בצבא כי הוא היה מאד עצוב אם היו חוטפים את אבא או שהוא היה נהרג.ואחר כך פתאום הבזיקה בו המחשבה: מה יהיה איתי כשאני אהיה חייל? מה יהיה אם יחטפו אותי?

ניסיתי להרגיע אותו שהצבא מלמד את החיילים להתגונן מפני חטיפות ושזה לא קורה הרבה ואז נן אמר לי שהוא יודע מה יקרה, אם ינסו לחטוף אותו הוא יבוא מאחורי הגב של האויבים ויהרוג אותם.

אחר כך הוא המציא סיפור על חייל שקוראים לו נן אבל זה לא הוא שחוטפים אותו ואז באים חיילים שלא נחטפו והורגים את האויבים ואת הרובוטים שלהם.

 

אמרתי לו שנעשה את כל מה שאנחנו יכולים כדי להגן עליו וללמד אותו להגן על עצמו אבל שידע שאלה החיים, כולם מתים בסוף ואין טעם לחיות בציפיה ובחרדה מפני המוות אלא צריך ליהנות כל עוד אנחנו חיים ובריאים.

 

 

כמה דברים נחמדים על נן

נן מאד אוהב את ימי חמישי. בימי חמישי אני לוקחת אותו ברגל לבית הספר  בדרך שעוברת ליד השדה ואנחנו מדברים על כל מיני נושאים שמעסיקים אותו .

 בשבוע האחרון היו לנו המון רגעים יפים יחד

אתמול עברתי ליד חצר בית הספר ואחד מהחברים של נן קרא לו מיד כך שלא יכולתי לצפות בו משחק  בלי שידע. נן רץ בשמחה אל הגדר ואליו הצטרפו הרבה חברים והתחלתי לנסות להכיר את הילדים בשמותיהם ולשאול אותם שאלות . אחד הדברים הכי משמחים היה לראות אותו מוקף בחברים ולראות שהוא גאה בי . מעניין מתי הוא יתחיל להתבייש בי.

בא לנן חבר חדש ושניהם שיחקו יפה וכל כך נהנו שהחבר אמר לנן שהוא יבוא גם מחר.

נן הבטיח לנו כרטיס ברכה. גם אני הכנתי לנן כרטיס ברכה עבודת יד (אני במקום עבודה יצירתי וקיבלתי טיפים טובים אבל הכנתי את הכרטיס במו ידי).

מזמן לא היה לי שבוע כזה שאני יכולה להגיד שהוא פשוט מוצלח מכל כך הרבה בחינות. אני מקבלת הרבה חיבוקים מהילד שלי, הוא מספר לי הרבה על בית הספר, הוא מאושר.

ועכשיו הבנתי כמה פשוט העניין: כשהילד שלך מאושר את מאושרת וכשאת מאושרת הילד שלך מאושר. אושר מזין אושר.

דרך נהדרת לפתוח שנה.

נן

אתם אוהבים את השם שלכם?

אצלי העניין מורכב. אני לא אוהבת את השם הפרטי האמיתי שלי אבל רגילה אליו. המרחב האינטרנטי מאפשר לי לבחור שם שאני מרגישה בו נוח ואחרי שש שנות כתיבה הוא מרגיש לי כמו השם האמיתי שלי. חלק ממני.

נולי לא אוהב את שמו האמיתי. אולי כי הוא תמיד היחיד בגן (ויש שם המון כפילויות עם שמות אחרים) ואולי יש בזה משהו שקשה להסביר. נולי לא אוהב את הכינויים שאבא שלו ואני ממציאים לו ואנחנו משתדלים לכבד את זה אבל הרבה פעמים מפספסים וקוראים לו בשם בכל זאת.

 

אבל הוא כבר לא נולי. הוא היה נולי כשהיה בן ארבעה חודשים והוא היה נולי כשהיה בן שנתיים אבל הוא כבר ילד גדול בן חמש.

 

מצאתי לו כינוי חדש לבלוג. אז תכירו את נן. nen שזו פשוט המילה בקטלנית לילד.

 

וזה כינוי הבלוג שלו. רובכם מכירים את שמו האמיתי אבל  בכל זאת אני בוחרת לא להשתמש בו בבלוג.

מי שלא רואה את חברו כדאי שירכיב משקפיים.

בית הספר של נולי ממוקם במרחק הליכה לא קצר מהבית ולפעמים יוצא לנו ללכת לשם ברגל. להפתעתי הרבה גיליתי שנולי ממש אוהב את הדרך הזאת. זה הזמן שלנו יחד. הוא מספר לי דברים על היום שלו (או שלא) ואנחנו מסתכלים על השדה שמלווה אותנו בדרכנו ועל השינויים שהוא עובר.

 

היום שמתי לב שנולי היה עם המשקפיים שלו בחצר (הבנו שהוא לא חייב) . שאלתי אותו למה בחר להרכיב את המשקפיים גם בחצר והוא ענה לי שהוא בעבר היה בלי משקפיים בחצר ואז כשהוא רצה להציע לילד מסוים לשחק איתו הוא לא ראה אותו ולכן החליט שעדיף עם משקפיים.

הוא גם המציא פתגם:

מי שלא רואה את חברו כדאי שירכיב משקפיים.

חשבתי כמה מזל יש לנו עם עניין המשקפיים.מאימהות אחרות לילדים מרכיבי משקפיים שמעתי על מריבות אינסופיות וגם חששנו מהצקות של ילדים בגן אבל נראה שהם מקבלים את נושא המשקפיים בטבעיות . יש בגן שלו 3 ילדים ממושקפים. ונולי פעם סיפר לי שהוא שמח שיש לו משקפיים בגלל שלכל בני הדודים שלו יש והוא לא רצה להיות יוצא דופן.

 

---

כן, הילד שלי גדל ואני מגלה שהוא מאד שמח כשאני נותנת לו להיות אחראי על דברים או כשאני נפרדת ממנו בשער בית הספר ולא נכנסת איתו לגן.

הוא אפילו ניסה לתחמן אותי ולהגיד שאמרו להם לאסוף את כל הילדים ב2. הוא שונא להישאר בצהרון מה שאומר לי שבשנה הבאה נמצא לו פתרון אחר.

 

ימי שישי

אני אוהבת את ימי שישי. יש בהם הבטחה (שלא תמיד מתקיימת). אני אוהבת את עיתוני יום שישי ואת ערימת הספרים לקרוא.

אני אוהבת את הבקרים הפנוים (מאז שהתחילה שנת הלימודים). הבקרים מתבזבזים על סידורים וסופר אבל יש גם ימים של חסד שהצלחחנו להתארגן על הקניות ביום חמישי ואז בימי שישי נשאר לקנות חלה ועיתון במרכז המסחרי הסמוך לבית.

 

בימי שישי אני מבשלת. אני אוהבת את היצירתיות והנינוחות והמחשבה לבשל למשפחה ולהתכנס יחד.

 

לפעמים אני זוכה לשנת צהריים.

 

זה יום עם אווירה אחרת.

 

הייתי מוסיפה לארוחות שלנו חגיגיות, הייתי שמחה לשמוע יותר מוסיקה, הייתי שמחה לקחת את נולי לגן השעשועים. תבלינים פשוטים שאני פשוט לא זוכרת להכניס לסוף השבוע.

 

 

פתוח סגור פתוח

הלב הוא שריר

לעתים הלב שלי ממש נסגר ונאטם.זה סיפור כואב וממרמר. ואני כל כך שונאת את עצמי וכואבת את הכאב שלי ואת הכאב של אהוביי שסובלים מהלב הסגור הזה לא פחות ממני.

ולעתים הוא ממש נפתח לרווחה

ואז אני נזכרת במה שיש לי להציע לעולם. באהבה שיש לי לתת ובכל האוצרות שיש לעולם לתת לי

 

ועכשיו הלב שלי פתוח

 

ומה שמוזר בכל זה שזה קורה לבד בלי שאני עושה מעשה כזה או אחר.יש ללב שלי מין מחזוריות והייתי רוצה ללמוד אותה ולזכור.

 

---

נולי ואני חווים תקופה של אהבה. הגן הוסיף לנו את תבלין הגעגוע שכה חסר לנו.ואני מסוגלת להיות ממש איתו לא רק בגוף אלא גם בנפש. וזה טוב כי הוא מאד צריך אותי עכשיו.

1 בספטמבר

אני חושבת שאפשר להוסיף חג ללוח השנה העברי: 1 בספטמבר

 

משב קליל של אוויר והריאות שלנו ההורים מתמלאות והתחושה הכללית היא שהחופש שלנו סוף סוף הגיע. החופש מהצורך לקבוע סדר יום, החופש מהמצוקות הנלוות לילד בן חמש ללא מסגרת, הזמן שהוא לעצמנו. הוא גם שייך לעבודה שלנו וגם לחובות שלנו כמבוגרים אבל הוא הזמן שלנו יותר מפעם.

 

אני כל כך מתרגשת ביום הזה לראות כמה הוא גדל. כל שנה הוא גדול יותר והנה אנחנו בבית הספר. הוא בחטיבה הצעירה שנמצאת שם אבל פתאום מדובר בבניין גדול וב35 ילדים בכיתה. הפעם אני לא דואגת שמא הוא לא יסתדר כי אני יודעתש הוא מספיק גדול ומספיק בשל לזה  ואני רואה רצון אמיתי מצידו וציפייה.

 

והגננת שלו כל כך נחמדה ונעימה. היא מתרכזת בילד ויורדת לגובה שלו ונראה שכשהיא איתו היא איתו.ואני חושבת כמה זה לא מובן מאליו וכמה המקצוע שלה מאתגר.

אני מכירה אותה מקודם. היא אמא של ילד שהיה איתו פעם בגן. יש בזה מן ההקלה.

 

אני מתפקעת מהתרגשות והילד שלי הולך לו בנון שלנטיות וכמעט מנפנף אותי. כן, אמא, אני מסתדר, את יכולה כבר ללכת.

 

וכמו שאריאלה כתבה זה סוג של פרידה מהילד שהעולם שלו מתרחב וכבר כולל גם אנשים אחרים וחוויות אחרות ופחות אותנו.

 

אגב את המידע על היום הראשון שלהם בגן אני קולטת מהילדות שמספרות להוריהן ביציאה . הבנים-בונקר!