ארכיון חודשי: אפריל 2011

שמנה

רגיל

אני רואה תמונות שלי מהנסיעה הקודמת. אישה חייכנית ובשרנית מאד. בחלק מהתמונות אני נראית לעצמי ענקית. אני שמנה בדיוק כמו שהייתי. אני חושבת על כך שבטיול הנוכחי התמונות שלי ייראו אותו הדבר ולא טוב לי עם זה.

אני לפעמים מדחיקה לחלוטין את עניין המשקל אבל יש לי כל מיני פעמוני אזהרה. הלחיים שלי נהיו תפוחות, הישבן שלי ענק והתמונות לא משקרות. את בתקופה שמנה, הן אומרות לי. תקופה שמנה שלא נגמרת.

 

אוכל עדיין משמח אותי וממלא אותי. גם בישול וגם הידיעה שאוכל מנחם מחכה לו שם במקרר או במטבח. מנחם אותי לדעת שלקפה נלווית עוגייה. האוכל הוא מין עוגן. אני לא אוהבת תחליפים דיאטתיים, אני לא אוהבת להרגיש שאני צריכה למנוע מעצמי משהו או לקצץ משהו.

 

אני לא יודעת לעצור, כשאני נכנסת לבולמוס הזה אני לא עוצרת. בשבועות האחרונים היו לי ממש בולמוסים. בולמוס זו מילה שמזכירה לי ג'מוס.אכילה גסה כזאת חסרת הבחנה.

 

אני לא אוהבת לשנוא את עצמי בגלל משקל כזה או אחר. אני כבר לא שונאת את עצמי, אני חושבת, אבל אני פשוט רואה אדם אחר במראה ובתמונות. אישה עם עודף משקל שקשה לי לקבל.

 

נולי חשב שאני בהיריון בגלל הבטן שבולטת  ובגלל שהוא מאד רוצה. הוא גם השווה אותי לאמא אחרת בגן ולא אחת שהייתי רוצה להידמות לה. אישה גדולה ומגושמת וגם קצת מוזנחת אבל אני מבינה מהן נקודות הדמיון שהוא רואה. עוד זריקת אמת קטנה.

 

אי אפשר להגיד שאני לא יודעת מה צריך לעשות כדי לרזות, אכילה מדודה, פעילות גופנית מוגברת וזה עובד.אבל כנראה שהצד בי שמטרפדאת ההרזיה הוא כרגע הצד הדומיננטי. אולי זה בור מסוים של צרכים שאני צריכה למלא בדרך אחרת שאינה אוכל.

 

הייתי רוצה להיות מאלה ששוכחים לאכול ואוכלים רק כשהם רעבים.הייתי רוצה להיות מאלה שאוכלות הכול אבל יודעות בדיוק לעצור מתי שצריך.

 

 

 

מוותרת על עוגת התפוזים שהתכוונתי להכין. במקום זה נאכל תותים או סלט פירות.

 

 

גשם

רגיל

גשם טרופי של אפריל. אנחנו בבית לבושים בבגדי הקיץ שלנו. הגשם הזה מזכיר לי את היום ההוא בוולנסיה בו התכחשנו לתחזית והלכנו לטייל בCAC  ולאורך  פארק הטוריה. בהתחלה היה מזג אוויר ממש נעים ואפילו נחנו שם באחד מגני הטוריה והתסכלנו על הציפורים בשמיים עפות מעל המתחם האדריכלי המפואר ואז נפלה עלינו טיפה שמנה אחת. אחר כך עוד טיפה ועוד אחת. זה הסתיים בריצה מטורפת של שנינו רטובים עד העצמות.

 

אני אוהבת גשמי הפתעה כאלה.

 

הגשם החזיר אותי גם לברזיל. שם גשם קיצי הוא עניין שבשגרה. החיים עוצרים וכולם מצופפים תחת גגות ובתחנת מטרו. גשמים מאד חזקים ומהירים שמשאירים לחות כבדה וריח של גשם.אז הייתי לבד ופשוט התבוננתי באנשים הרבים שהתגודדו כמוני תחת הגג. גם צילמתי אותם.

 

ועכשיו אנחנו בפנים בבית היבש מסתכלים על כל הסערה הזאת מהחלון במין התפעלות מהמופעים שהטבע מארגן לנו מדי פעם.

 

התחתנו בחורף, אז דווקא פחדנו מהגשם. אמנם זו הייתה חתונה זעירה במסעדה אבל החופה הייתה בחוץ וגם כל הפרחים בגינה של המסעדה שלצידם הצטלמנו ועשינו פוזות רומנטיות. הגשם ריחם אלינו והגיח בטפטופים קלים בלבד.

 

המרפסת שלי מתעוררת לחיים. הריחן פורח ומשגשג ואפילו הצמח המטפס שסבתי קוראת לו "בת שבע היפה" מצמיח פרחים למרות שהעלים שלו דהו לירוק בהיר מת. עוד הפתעה קטנה היא הפרזיה שסוף סוף נזגרה לפרוח בפרחים צהובים. והגרניום כרגיל עושה את שלו.

 

הפריחה הזאת מזכירה לי שיש תקווה. שהמקום הקצת מוזנח וללא שימוש יהפוך לפינה המועדפת עלינו בבית.

 

 

רגיל

הקטע הקודם שכתבתי נמחק. לא נורא, זה התחיל ממשברון כתיבה קטן. צורך ורצון עז לכתוב מחד וחוסר השראה מאידך.

ראיתי חלק מהסרט "החיים בוורוד " על אדית פיאף (בערוץ 1 מתחבאות הפתעות). יש בה משהו מאד מעניין. מצד אחד מדובר בבחורה קטנה עם פרצוף של לטאה שעומדת על הבמה כמו נערה שרוצה להסתיר את השדיים שהתחילו לצמוח לה ומצד שני יש לה כריזמה חזקה.

סליחה, את זה אני לא אומרת על סמך הסרט אלא על סמך התגלית האחרונה. שיר שהכרתי בביצוע של מריאן פיית'פול. פתאום נזכרתי בו וכשאני נזכרת בשיר אני הולכת לסופרמרקט ההפתעות הגדול, היוטיוב ושם שמעתי את הביצוע של מריאן וכך גיליתי שאדית פיאף היא המקור.

 

יש לי יחסים מורכבים עם השפה הצרפתית. זו הייתה השפה של המבוגרים במשפחתי ואני אמנם למדתי להבין מילים או משפטים לפי ההקשר היומיומי החוזר שלהן אבל לא רציתי ללמוד את השפה. היא נראתה לי קשה מדי ויומרנית מדי.

בהמשך היו לי חשיפות אחרות לשפה. חברתי הטובה עלתה מצרפת עם משפחתה. הייתי בת בית אצלה ומכיוון שזו לא הייתה בדיוק שפה זרה הסכמתי שידברו לידי בצרפתית.יש שפות שאני לא מרגישה בנוח כשמדברים לידי בהן כיוון שהן זרות לי לחלוטין (רוסית וערבית למשל), אם כי אני אף פעם לא אומרת לאנשים לא לדבר לידי בשפה הטבעית להם כי זו נראית לי זכות מולדת אבל התחושה שלי משתנה בהתאם למידת הזרות של השפה. צרפתית היא שפה מוכרת בשבילי למרות שאני רחוקה מלדעת צרפתית.

 

כששמעתי את לאונרד כהן שמשלב צרפתית בשיר הפרטיזן  (שאף הוא חידוש)חוויתי את השפה אחרת. זה היה מפתיע לשמוע

להאמין בטוב שבאדם

רגיל

אתמול שידרו בטלוויזיה את הסרט התיעודי Strangers no more המספר את סיפורו של בית הספר ביאליק רוגוזין הקולט ילדי פליטים ועובדים זרים.

 

אחד הדברים שנגעו ללבי הייתה התפיסה שלהם שבית הספר הוא בית ולכן הוא יישאר פתוח גם מעבר לשעות הלימודים. לרבים מהילדים (ומשפחותיהם, למי שיש) בית הספר הוא אכן בית ואולי כרטיס הכניסה שלהם לחיים אחרים. מנהלת בית הספר אמרה גם שלנו כיהודים חובה מיוחדת לעזור לפליט  גם כדי לזכור מאיפה באנו.

 

 

רואיינו שם ילדים שעברו חוויות קשות מאד, ילדים שראו את בני משפחתם נרצחים לנגד עיניהם, ילדים שמעולם לא ביקרו בבית ספר. ועם כל הפצעים האלה בית הספר הצליח להשאיר להם משהו מהילדות. לראות את עיניו הנוצצות של הילד שקיבל משקפיים לאחר שאותרו אצלו קשיי ראייה או לראות איך הילדים מסייעים בקליטת ילדים שאינם יודעים את השפה לאחר שלפני מספר חודשים הם היו באותו מצב.

 

 

 

חשבתי על זה שילד שמתחנך במוסד כזה הוא ילד שאין סיכוי שבעולם שהוא יהפוך לאדם רע. ילד שמתחנך על ברכי הטוב והנתינה לא יכול לצאת אדם רע.אין ספק שלמרות שאותם ילדים עדיין חיים במחסור ועדיין חרב הגירוש מוטלת על רבים מהם הם מתמלאים מכל האהבה והתמיכה שהם מקבלים בבית הספר .

 

 

 

אחד מההורים אומר למנהלת שהוא רוצה לגדל את ילדיו בשלווה ובמקום השליו בעיניו הוא ישראל. המנהלת הסתכלה עליו במבט מופתע והזכירה לו את הבעיות הבטחוניות בישראל ואת העבודה שישראל לא נחשבת כלל למקום שליו. הוא לא השתכנע. זה גרם לי לחשוב כמה אנחנו בני מזל , לחיות את השגרה שלנו בשלווה (יחסית.. יחסית) , לחיות ברמת חיים סבירה, לתת לילדים שלנו חינוך טוב. מסתבר שכל זה לא מובן מאליו. בשביל אותו פליט אנחנו בפיסגת האושר לא פחות.

 

אנחנו זקוקים לתזכורות כאלה, כל הזמן!

 

ואני מרגישה שאני צריכה להשתחרר מהמקום המסכן שמקטר על הטרדות הקטנות של החיים. זה לא עושה לי טוב וזה פשוט לא נכון לחיות ככה.  

 

 

 

 

 

רגעים בהורות

רגיל

בימים האחרונים אני חווה בצורה אינטנסיבית יותר את ההורות שלי .יצא שאני הייתי צריכה להיות ההורה המטפל הראשי בבית (בדרך כלל הטיפול מתחלק בהתאם ליכולת של כל הורה ברגע נתון , אני מודה בצער שבהרבה מקרים אני לא המטפלת הראשית) יש רגעים של התפעמות והתרוממות רוח מכמה שהילד שלי חכם ומתבטא יפהפה ויש לו חוש הומור נהדר והוא רוקד נפלא ואז מגיעים הרגעים בהם אני מרגישה שקיבינימט, שמישהו ייקח ממני את הילד הזה (המצב החריג אומר שאין מישהו שיכול לבוא ולהושיע) 

לפעמים אני ממש בורחת מתפקידי כאמא, זה לא שאני מסכנת את הילד באיזו צורה אבל לפעמים קשה לי להכיל אותו, את האנרגיות המתפרצות של ילד בן חמש, את הפער הבלתי נסבל בין ההתנהלות האיטית משהו שלי (אני אדם שהקצב שלו איטי) לבין התזזיתיות הקופצנית שלו.

את היום סיימנו מרוטים אם כי הצלחנו לדבר על זה אמרתי לנולי שאני מרגישה שהייתי צריכה לתת לו יותר תשומת לב אבל שיבין שאני זקוקה גם לזמן שלי אבל אני מבינה שאי אפשר לצפות מילד בן חמש להעסיק את עצמו כל הזמן אלא רק חלק מהזמן.

 

היום למדתי משהו חדש ישן, ככל שאני נלחמת יותר בצורך שלו בתשומת הלב שלי כך אני מבזבזת את האנרגיות שלי לשווא כי זה לא כאילו אני באמת יכולה להתמקד במה שאני עושה.אני באמת מקווה שמחר ארגיש נכונות להיות נטו איתו כשאני איתו.

 

הוא ילד ממש חכם, כבר אמרתי? וברגע שאני תופסת מה גורם להתנהגויות מעצבנות אני יכולה לדבר איתו על זה. זו הרגשה טובה לדעת את זה.

 

 

36

רגיל

היום לפני 36 שנה הגעתי לעולם.

יום כיפי במיוחד שכלל קפה ועוגה למיטה, טיול בנמל ת"א עם טוליו ונולון שכלל גם שפריצים נחמדים של ים סוער במיוחד ששימחו אותנו מאד, ארוחה במקס ברנר  ושני זוגות עגילים יפהפיים (ודומיננטיים!)של אורנה לאלו (אני בחרתי, המדיניות הזוגית שלנו היא לבחור יחד את המתנות שלנו)

הפתיע אותי שקיבלתי כל כך הרבה תשומת לב גם מחברות מתקופות אחרות. חשבתי שהחגים עשויים להשכיח את התאריך (זה כבר מזמן משהו שאני לא נעלבת ממנו). זה כיף להרגיש שאני מוקפת בכל כך הרבה חברות נהדרות. למשל זו שעבדה איתי לפני חמש שנים ועדיין זוכרת את יום ההולדת שלי ושל נולי.זה ממש מרגש.

הכי אני שמחה שלמרות התקופה הקצת לחוצה שלנו הצלחתי להיות שלווה ושמחה ביום הזה ולהיות עם לב פתוח לקבל את כל האהבה והשמחה. זה נהדר להרגיש אהובה.

 

מאחלת לעצמי שנה בה אצליח לפנות זמן ליצירה, למודעות גופנית (לרזות! הבגדים ממש לוחצים לי), לפתיחות מחשבתית. שנה בה הזוגיות שלנו תעלה ותפרח (ובעיקר נמצא לה זמן), שנה של הורות משמחת מלאת גילויים ושינויים.ובעיקר שתמיד תהיה אהבה.

 

ביקור בביטוח לאומי

רגיל

עניינים כספיים מאד מערערים אותי.מקומות בהם הכללים לא ברורים לי מערערים אותי במיוחד כשאני כבר לומדת את הכללים וחושבת שאנייודעת אותם ואז אנימגלה שהבנתי לא נכון ואז אני מגלה שגם הפקידה לא הבינה נכון ואז אני מגלה שהפקידה בעצם לא יודעת מה להגיד לך או איך להסביר לך ואז את מוצאת את עצמך מתה כבר לשלם ולעוף מכאן אלא שאת לא יודעת כמה לשלם כי כמובן שחסרים לך אי אלו מסמכים.

 

הפקידה אופטימית, אולי לא תצטרכי לשלם כל כך הרבה היא מקלידה את הטופס שמילאתי אבל המחשב שלה מחליט שזה הזמן להיות איטי, אולי הוא שלח תשדורת לאזעקה (לא, זה מטומטם שעישן בחדר המדרגות) ואני מוצאת את עצמי עם העדר בחדר המדרגות כולל אישה בהיריון מתקדם ושני ילדים שמדדה בקושי. כשאני חוזרת אני מגלה שמישהו תפס את מקומך. מישהו עם עניין ארוך במיוחד (בטח זה עם הסיגריה). זה לא עוזר שהשומר אומר לי שבכלל לא הייתי צריכה לרדת לחדר המדרגות אלא ללכת לחדר הביטחון הסמוך. הקול שלו חלש יותר מהקול של האזעקה שאמרה לרדת במדרגות.

 

אני רוצה להתפקס . קפה עוזר לך להתפקס טוליו קנה קפה  אבל אסור להכניס לשם קפה, "לא כולם חביבים כמוך", אומר השומר" יש כאלה ששופכים קפה רותח על הפקידה או מבריחים חומצה בבקבוק מים." השומר המנומס בודק אותי למרות חביבותי כמו שלא בדקו אותי בשדה התעופה בשלב מסוים  אני מתחילה להבין למה. בשלב מסוים גם לי קופצות לראש מחשבות פליליות (אם כי הייתי מעדיפה לשפוך חומצה על המחשב האיטי ולא על הפקידה שוחרת הטוב)

 

 

 

מסיימת עם כאב ראש שלא היה לי בחיים. הלוואי מסיימת, עניין לא סגור שמשאיר אותי באותה נקודה.