ארכיון חודשי: יולי 2010

אלף אוהל בית זה בית גימל זה גמל גדול

רגיל

נולון מגלה את נפלאות האותיות ועכשיו אנחנו שומעים ממנו צווחות גיל כל פעם שהוא מזהה אות.  היום הוא ישב והתחיל לספר לנו סיפורים מתוך הספרים שלו. אנחנו משחקים במשחק באיזו אות מתחילה מילה כלשהי ואז הוא אומראות לא נכונה ואנחנו אומרים לו איך המילה נשמעת.


אני חושבת כמה מפעים זה בשביל ילד לגלות את העולם הכתוב שמלווה אותו מיום היוולדו ואיזו שמחה זה לגלות שבידך המפתח לפענוח העולם הזה.

וחוץ מזה נכנסנו לאוגוסט מה שאומר יומולדת (גם בגן וגן למישפוחה) ואני משתדלת כרגיל לא לצאת מדעתי ולנסות לחלק את זה למשימות קטנות ולרדת לפרטים קטנטנים כדי להוריד מהלחץ.

הייתה כבר מסיבת סיום בגן ונולי כרגיל לא שיתף פעולה במיוחד עם המופע של הילדים אבל הוא לא היה היחיד. ברוב התמונות יש לו הבעה של מה אני עושה כאן לעזאזל. אבל כבר השלמתי עם זה שבתמונות שלו יהיו תמונות של ילדים אחרים צוהלים ונולי מהגב כי האו הסתובב באותו רגע. כנראה שלהורים אחרים יהיו תמונות אחרות.

בשנה הבאה גן עירייה ואנחנו כבר מתים מפחד.מצד שני אם ילדים אחרים שרדו את זה גם הוא ישרוד.

מודעות פרסומת

קטנים

רגיל

הכרזתי על יום ללא קיטורים ואני כבר מתחילה להרגיש עקצוצים בגוף… האם אצליח?






אתמול היינו ב"בית חלומותי"(תזכורת: אמרנו בלי קיטורים!). ישבנו עם שקית צ'יפס ופתאום ניגש אלינו ילד זר ולקח מהשקית. לקח לי כמה שניות להבין שזה ילד עם פיגור שכלי כלשהו אבל מה שמוזר שעד שהבנתי את זה זה נראה לי טבעי במוזרותו. האם באמת אנחנו נחשפים יותר לשונות וזה גורם לנו להבין יותר בלי שיסבירו לנו? לדעתי בתקופה שהייתי ילדה זה היה אחר. אולי היו פחות חריגים במרחב הציבורי. כך או כך זה מבורך בעיני.


אחר כך פגשנו בו שוב בוכה בכי קורע לב מלווה במטפלת שלו. היום נולי אמר לי שהיה שם ילד שאיבד את אבא ואמא שלו. השארנו את זה כך. נולי גם נזכר בפעם שהוא הלך לנו לאיבוד וטוליו מצא אותו ואז אמר משהו מפחיד. אם אני אלך לאיבוד אני אלך הביתה בלי אבא ואמא. נותר רק לקוות שהוא לא ילך לאיבוד ומצד שני הוא כל כך פחדן שאני לא מאמינה שהוא יעז.






אתמול עשיתי מג'דרה נפלאה עם הרבה בצל . זה מדהים כמה מאכל פשוט וזול יכול להיות טעים.






קניתי את הספלים לגננות אבל לא הייתי מסוגלת לבחור להן גם קרם ידיים. אחר כך ראיתי שהיו יפים וזולים בחצי המחיר אבל לא נורא.






מזמן לא הסתפרתי. כל כך בא לי להסתפר ובקרוב חתונה של בת דודתי (האחרונה שמתחתנת מהדור שלנו-צעירה ממני ב 10 שנים ועדיין אני מחשיבה אותה הדור שלי).

מצברים

רגיל

אני לא בטוחה שאני מצליחה למלא נכון את המצברים שלי. האנרגיות שלי דולפות למקומות טיפשיים כמו למשל החיפוש האינטרנטי המתיש בפורומים של הורים כדי לקבל רעיונות למתנה אישית לצוות הגן (4 במספר).


כשאני נמצאת בסיטואציה בה אני צריכה לבחור משהו (ולו הטיפשי ביותר) אני קודם כל מתחילה בנקודת מוצא בה יש לי רעיון אבל אז קול קטן לוחש לי שהרעיון לא מספיק טוב ושאני חייבת שתהיה לי בחירה ואז אני חייבת לעשות מסע חיפושים רק כדי להרגיש שאני בוחרת מתוך מגוון דברים ואז אני חוזרת לרעיון המקורי אבל שוב לא שלמה איתו


יש רעיון


הרעיון לא מספיק טוב


מחפשת מחפשת מחפשת כדי שתהיה בחירה


חוזרת לרעיון המקורי


מחפשת עוד כי קשה לי להשלים עם זה שחזרתי לרעיון המקורי שלי.


חוזרת לרעיון המקורי.


הדברים שבדרך כלל ממלאים את מצברי מצב הרוח שלי: הליכות, ספרים טובים, חברה טובה לא מצליחים מספיק בימים אלה.


מזכירה לעצמי להמשיך לנסות ולנסות בכל דרך להטעין אותם כי די כבר, כמה אפשר לשקוע.


ובעניין המתנה האישית ספל מאג עם ממתקים לכל אחת ומכתב הוקרה ממוסגר עם תמונות של הצוות עם נולי. איך אפשר לתמחר הוקרה ואהבה במתנה?

"לאהוב את הילד שלך זה לאהוב את עצמך."

רגיל

דנה ספקטור כתבה בטור האחרון שלה על ההתפכחות שלנו והרגע בו אנחנו מפסיקים לראות את הילד שלנו כיצור מושלם ומתחילים לראות בו את הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, מה שמוביל לתסכול הורי הנותן תחושה לילד שהוא לא טוב מספיק.


אתמול נולי שיחק עם חברו מהגן בגינה הציבורית.החבר הוא ילד חמוד אבל יותר פיזי מנולי שיכול לשבת בארגז החול ולהתפלסף. ואני מצאתי את עצמי חושבת: למה לעזאזל כשהילד רוצה לשחק איתך ביריות ויורה עליך בכאילו עם מקל קטן אתה לא מחזיר לו אלא מתחיל לנאום?


ואז נזכרתי, בדיוק כמוני, למה אני מצפה שהילד שלי יהיה שונה ממני.


אז נולי שלי, אני אוהבת אותך כמו שאתה, עם השפה העשירה והנהדרת שלך ועם הטונוס שרירים הנמוך שלך, עם הביישנות שלך ועם העקשנות שלך ועם החמידות הגדולה שלך וגם עם הפרצוף הזועף והסירוב העיקש ללכת לישון או לעשות את מה שאני רוצה. אתה כמוני אבל שונה ממני ובטח נגלה בך עוד תכונות ויכולות במהלך השנים.


וגם את עצמי אני אוהבת עם המקום החזק שלי שהוא המילים ועם המקומות החלשים שלי שהם ידיים שמאליות, קושי בהתארגנות ואשמה אינסופית, עם האהבה הרבה שלי לאוכל ולמגע ולחברה ולשמחות קטנות וגדולות בחיים ועם הקושי שלי לתפקד חברתית בקבוצות גדולות ועם הקושי שלי להיות חברה מסורה ואמא משקיענית . עם האסרטיביות הלוקה בחסר שלי ועם העצלנות שלי ועם יכולת ההקשבה המופלאה שלי ולעתים לוקה בחסר,עם החפרנות שלי ועם ההתעסקות האינסופית שלי בעצמי.  ועם האהבה שלי זה מה שאני.

סדר יום

רגיל

בבוקר ואחר הצהריים כל כך משמח אותי וממלא את ליבי לראות את נולון. אני מקבלת אותו בחיבוק ענק וכל כך שמחה והוא מצידו גם כן שמח. אחרי ארוחת הערב מתחילות ההתנגשויות שקשורות לרצונות הסותרים שלי ושל נולי. נולי רוצה לשחק עוד ועוד ואני רוצה להתחיל את התארגנויות הערב או במילים אחרות לתקתק. המקלחת עוד עוברת בשלום, מכרבלת אותו בחלוק ומספרת לו סיפור ואחר כך מפעילים את הנוהל, 5 דקות עם אור במיטה וכיבוי אורות, כיבוי אורות: אמאאא , קראתי לך לא? אני רוצה חיבוק. טוב, חיבוק. אחר כך אמאאא, אני צמא, פיפי, קקי, מיטה אחר כך הוא בא בדילוגים עליזים לסלון בדיוק כשאנחנו אוספים את השרידים שלנו. ואז מתחילה העצבנות והעייפות והתחושה המרומה הזאת של מגיע לנו את הזמן שלנו ואנחנו לא מקבלים אותו ואז מחזירים אותו למיטה בעצת סופר נני. שוב ושוב ושוב והנה העיניים נעצמות, העיניים שלנו, ואז אני מרגישה ילד עומד לצידי ואומר במתיקות מניפולטיבית,


אמא רק רציתי ללטף אותך, ואני מרשה לו ליטוף ומחזירה אותו למיטה שלו כי המיטה שלנו היא הטריטוריה היחידה בבית שאני וגם טוליו מגינים עליה בקנאות. ואני כבר משתגעת ושוב לא הספקתי לעשות שום דבר שכיף לי לעשות בגלל כל השיגועים האלה ואז המרירות מתחילה לפעפע. ובבוקר שוב שמחה לראות אותו אבל גם חוששת שהערב הסיפור יחזור על עצמו.

ירקות

רגיל

אני אוהבת לטגן בצל. אחרי שקצצתי אותו והדמעתי את כל הסביבה אני מרגישה סוג של התעלות. אני אוהבת לחכות עד שהוא על גבול השרוף. כבר למדתי את חוכמת הציפייה במטבח ואני משתדלת לעשות משהו אחר באותו הזמן.






אני אוהבת את הפריכות והזמינות של הפקוס. זה ירק שתמיד מספק מתיקות מפתיעה למרות דמיונו הרב לקישוא.הוא רענן וכיפי ושווה לגמרי את הסכום המופקע.



אני אוהבת עגבנייה עם מלח גס. הניגוד בין המרקמים והטעמים המתוק והמלוח שובה אותי.






אני אוהבת לפעמים לאתגר את עצמי ולהכין סלט קצוץ דק דק. בדרך כלל אני מעגת פינות אבל כשאני מחליטה אני מקדישה תשומת לב לכל חתיכת ירק. בהתחלה אני חותכת את המלפפון לרצועות דקות ואז לקוביות. אחר כך אני מרפת שכבה של עגבניות ולפעמים גם פלפל. יש לי בזיליקום בעציץ אבל הוא אניסי מדי לטעמי וכל פעם אני מהרהרת באפשרות לעשות גיחה למשתלה ולהביא עוד עציץ עם עשבי תיבול כאלה ואחרים. גם הזעתר שלי לא משהו בימים אלה. לפעמים אני קונה בזיליקום ומרגישה בזבזנית.


לסלט אני מוסיפה רכז רימונים ופלפל ולפעמים זעתר או סומאק. כשבא ליא ני מוסיפה תערובת גרעינים.


אני אוהבת להצהיר בגאווה שכמעט כל יום אוכלים סלט אצלנו.






גזר הוא ירק פחות מתמסר. הוא אמנם נשנוש דיאטתי לא רע אבל אני לא נהנית לחתוך אותו כמו שאני נהנית לחתוך מלפפון. את הגזר אני אוהבת לגרד לתוך האורז.






קולרבי : טעם אגוזי ועדין אבל ריח נוראי לכן אני תמיד בדילמה אם לקנות או לא.






בצל ירוק: טוליו לימד אותי לאהוב בצל ירוק בסלט. פעם לא הייתי מסוגלת לסבול בצל ירוק חי והיום זה נראה לי כמעט אלמנטרי.






אני אוהבת להסתכל על הירקות בספרד. אני מגלה שהמלפפונים שם הם מוטציות ענק עם עור מחוספס ומלא בליטות ובכל זאת די טעימים. יש להם בצל ירוק שהשורש שלו הוא בגודל של בצל רגיל. אותו לא טעמתי. בכלל כשאני בספרד אני מרגישה חסך עצום בירקות. עד כדי כך שאני ממש מתאווה להם.






גיליתי את עלי החמציצים. מישהי מהעבודה הביאה קציצות מחמציצים ואני החלטתי שאני חייבת לנסות. הלכתי לשוק וקניתי קופסא ענקית ובסוף יצאו מזה אולי 10 קציצות. הרבה עבודה אבל היה טעים.הם לא דומים  בכלל לעלים שהיינו מלקטים ומכרסמים בצדי הדרך. (עדיין אני מלקטת אותם כשאף אחד לא רואה).

ללכת

רגיל

מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי היא די אמביוולנטית, למדתי להתרגל אליו ולשינויים שחלים בו ודי לחבב אותו. ומצד שני הרבה זמן לא הרגשתי אותו.


אני גם כותבת מדי פעם בבלוג כמה אני מרגישה צורך לעשות הליכות מתוך ידיעה שזה פשוט עושה לי טוב פיזית ונפשית. ובכן בשבוע שעבר התקשרה אלי חברה שאנחנו מדברות כבר זמן מה על אפשרות ללכת יחד והציעה לי ללכת. ואני כרגיל אמרתי כן ובאותו יום החלטתי שהפעם הכן יהיה כן אמיתי ואכן הלכנו. הלכנו שעה שלמה של הליכה מהירה. הקצב של שתינו היה תואם והצלחנו ללכת ולדבר וכך הרגשתי ששני צרכים שונים שלי באו על סיפוקם. היה לי כל כך טוב שאתמול התקשרתי אני אליה (יוזמה זה לא הצד החזק שלי) והלכנו שוב שעה. הפעם הגוף שלי כל כך מורגש ואני נושאת את כאביי בהנאה. הם הסימן שאכן הפעלתי את הגוף שלי.


החלטתי בינתיים ללכת לפחות פעם בשבוע. אני מאמינה שההתמדה הזאת תעשה לי טוב.